תרבות נגד, "סיקסטיז"

שנות השישים, ה"סיקסטיז", הגיעו לסיומן. באוויר עמדה תחושה של מהפכה מוחמצת: השלטון נותר על כנו. השיטה הפוליטית והכלכלית לא השתנתה. יותר מארבעים שנה אחרי, ממשיכה התקופה להלהיב את הדמיון הציבורי. הגעגועים לשנות השישים מבטאים כמיהה למשהו אחר, שלא קל להגדירו (Caute, 1988; Musgrove, 1974; Neville, 1970). ביטויי המהפכה היו מגוונים, אם כי ניתן להצביע על היסטוריה משותפת לתנועות השונות שנטלו חלק במאבק, על ערכים דומים ועל אסטרטגיות חופפות. עולם הדימויים של תרבות הנגד הורכב מתערובת של רוק, סמים, חופש מיני, חירות אישית, פולחן נעורים ובוז לכל מה שנחשד בממסדיות. היו אלה ביטויי מחאה של תרבות נוער מהפכנית ואלטרנטיבית, שביקשה להילחם באדם החד-ממדי. הוגים ניאו-מרקסיסטיים כגון הרברט מרקוזה (1971) הכתירו את האדם החד-ממדי בתור הגיבור השלילי של הדור וראו בו מוצר אופייני של הקפיטליזם הצרכני. תרבות אנטי-ממסדית זו אמורה היתה לשמש נשק מול הטכנולוגיה והרציונליזם הקפיטליסטי, שנתפסו כמקור לדיכוי ולניכור האנושי.

תרבות הנגד מזוהה עם דוברים בולטים ועם דמויות כגון המשורר אלן גינזברג (Ginsberg) והסופרים ויליאם בורוז (Borroughs) וג'ק קרואק (Kerouac). אלה הציגו תמונת עולם אנטי בורגנית, מתריסה וזועמת נגד עולם הערכים השמרני שאפיין את אמריקה באותה עת. ספריו של תיאודור רוזק The Making of a Counter Culture     ו-Where the Wasteland Ends  יצאו בחריפות נגד התרבות החד-ממדית והאשימו אותה בניפוץ הברית הישנה בין האדם לטבע, בזיהוי בין אמת ליעילות ובהפרדת הידע מן החוכמה. כדי להימלט מן השממה קרא רוזק להימנע מצנזור חלום הנעורים ולהתגייס לפירוק שעון העצר הקפיטליסטי. הוא הטיף לשיבה אל הטבע, לתפיסה קהילתית של העבודה, לדמוקרטיה שבה שותפים הכול ולשילוב מיומנויות מודרניות עם תפיסה ישנה, המאזינה לחיים המפכים בצומח ובדומם (ע"ע סביבה).

אולם בחינה ביקורתית מראה כי תרבות הנגד אין פירושה רק פריקת עול פוליטית ומינית. לעתים התרבות האלטרנטיבית עצמה – תרבות ההיפים, הרוק והסמים – משתלבת בשדה הקפיטליסטי החדש. במובן זה ניתן לטעון כי תרבות הנגד לא צמחה מתוך חוויית הדיכוי, אלא מתוך הסובלנות הדכאנית של המדינה הקפיטליסטית-ליברלית, המנכסת ומעכלת לתוכה את גילויי ההתנגדות. בתגובה, תרבות הנגד הגדירה מחדש את הליברליזם והצביעה על ערכיו המקודשים – סובלנות ופלורליזם – כעל לב הקונצנזוס המדכא. לדידה, הקונצנזוס פירושו כפייה, החירות היא למעשה שליטה והשפע הוא סוג של דלות רוחנית וניכור. על-פי גישה זו, תרבות הנגד מצטיירת כתנועה הדוגלת באלטרנטיבה ריקה מתוכן. זוהי עבריינות המשתעשעת ברעיונות של שינוי חברתי, אך למעשה שואבת עונג מן הסטטוס קוו הקיים. אין מדובר אפוא במחאה אמיתית, אלא בפולחן של אליטה הקרועה בין ה"אדום" ל"ירוק", בין העולם הבורגני והקפיטליסטי לבין נוסטלגיה ממוסחרת לטבע. התרסקותה הפנימית של התנועה, שהגיעה למבוי סתום רגשי ופוליטי, תוארה מתוך כאב בשורה של יצירות, למשל בסרטים אדם בעקבות גורלו (Easy Rider, דניס הופר, 1969) ורסיסי חיים (Five Easy Pieces, בוב רפאלסון, 1970) וכן בספר פחד ותיעוב בלאס וגאס של האנטר תומפסון (Thompson‏).

התסמונת המובהקת של "פוסט שנות השישים" היא אפוא הפיכת ההתנגדות לסחורה ורתימת הלהט המהפכני לשירות הקפיטליזם. ביטוייה של תרבות הנגד חודרים במהרה ללב הקונצנזוס. הדימוי של האדם המורד (אלבר קאמי, ג'יימס דין, צ'ה גווארה) ממשיך להלהיב את הדמיון הציבורי ומיטיב עם כיסם של אלה המנפנפים בו. פרסומות בנוסח "עזוב אותך מפרסומות", פעמים רבוות בכיכובם של  זמר רוק זועם או אמן מחאה אופנתי, הם דוגמה אופיינית לשימוש ציני בטכניקות של תרבות נגד לקידום מטרות מסחריות.

בימינו, האינטרנט משמש סוכן מכירות מרכזי של התופעה. הוא שואב את כוחו מן התדמית המייחסת לו חירות בלתי מוגבלת ומן הנגישות הגבוהה שהוא מאפשר למשתמשיו: לכאורה אין בו צנזורה ויש מקום למסרים החותרים תחת אושיות החברה. אולם למעשה, האינטרנט הוא מדיום מרכזי של החברה הקפיטליסטית. האירוניה היא שכלל לא מדובר במניפולציה: הכול יודעים שזהו מדיום קפיטליסטי ומודדים את הצלחתו במונחים של מספר ה"כניסות" לאתר, מספר המינויים, כוח הקנייה וכדומה. ובכל זאת רבים רואים באינטרנט מדיום צעיר, פורק עול וגבולות, המציע אלטרנטיבה אמיתית. בעידן שבו השוליים הפכו לרוב, הופך השימוש בתווית הכריזמטית "תרבות נגד" לרטוריקה נבובה, הממהרת להוון את הריקנות שנוצרה ולהציגה כמרד נעורים נצחי. עם זאת, יש להודות כי באינטרנט קיימים גם איים אמיתיים של חתרנות. פועלות בו קבוצות של תקשורת אלטרנטיבית וזורם בו מידע פוליטי בלתי מצונזר, שבמקומות אחרים אינו צולח את מסננת האידאולוגיה ההגמונית.

על אף ההסתייגויות שמנינו, אי-אפשר להכחיש את השפעתה המצטברת של תרבות הנגד של שנות השישים על התרבות הכללית משנות השמונים ואילך. הפולחנים האלטרנטיביים של ימינו, רוח העידן החדש, תרבות הנוער הדומיננטית – כל אלה הם ירושות מובהקות ונוסטלגיות של שנות השישים. ירושות נוספות של תרבות הנגד המקורית הן פרקטיקות חברתיות אלטרנטיביות. ברחבי העולם מתגבשים מודלים משפחתיים אלטרנטיביים: משפחות חד-הוריות, הורים בני אותו מין ועוד. אנו עדים גם לחזרתם של חיי קומונה מסוגים שונים (הקיבוץ העירוני לדוגמה). בישראל נפתחו בשנים האחרונות בתי ספר פתוחים ודמוקרטיים, המבטאים מגמות אנטי-ממסדיות. בנוסף, על פני הגלובוס פועלות קבוצות אלטרנטיביות כגון הירוקים או אקטיביסטים אקולוגיים ופוליטיים, העוסקות בשיבוש תרבות ומציגות מסרים תקשורתיים נגדיים (למשל "אנטי-פרסומות" בטלוויזיה ובמגזינים כגון Adbusters). תופעות אלה ואחרות מוכיחות כי תרבות הנגד לגלגוליה חיה וקיימת בשולי תרבות הרוב, המתמסרת בחדווה לקפיטליזם הצרכני ולגלובליזציה.

ואולם, דומה כי הגעגוע לשנות השישים אינו מתבטא רק באימוץ הפרקטיקות השונות שהוזכרו.  יותר מכל מהוות שנות השישים "דימוי מדף": מחוז כיסופים קולקטיבי המהווה עבור קהל בורגני ושבע סמל מן המוכן, שאליו ניתן להתגעגע ושבו ניתן לנפנף בעתות של מחאה על תנאי. תרבות הנגד של שנות השישים מתפקדת אפוא כפנטזיה בתוך התרבות הפופולרית, סימן מובהק לתשוקתו של הדור – פעמים רבות ילידי שנות השישים עצמם (ע"ע דור ה-X)  –  לזכות בנעורים נצחיים. תרבות הנגד אינה רק סימן היסטורי אלא בעיקר מטאפורה צרופה לצורך שלנו להתרפק על הזייה מטיבה.