סמים
Drugs
"מי יגולל את ההיסטוריה של הסמים – כמעט ההיסטוריה של 'התרבות', מה שקרוי תרבות גבוהה".
פרידריך ניטשה, המדע העליז, 86#."המזרק הוא לא עצם העניין. בין אם אתה מסניף ג'אנק או מעשן אותו, אוכל אותו או דוחף אותו לתחת, התוצאה הסופית זהה: התמכרות".
ויליאם ס. בורוז, ארוחה עירומה, עמ' 5.מוצר טבעי או מעבדתי המשנה את מצבם הפיזיולוגי של אורגניזמים חיים, לרבות האדם. הסם משנה את תודעתו של המשתמש ובמקרים רבים עלול ליצור אצלו תלות והתמכרות. סוגים מסוימים של סמים משמשים לטיפול במחלות. חלקם נועד לשיכוך כאבים עזים. סמים אחרים נצרכים בשל הנעימות והעונג שהם משרים על המשתמשים. תרבות הסמים הגיעה לתודעה הציבורית החל משנות השישים של המאה ה-20, ואולם ניתן לעקוב אחר קיומה משחר ההיסטוריה. השימושים הפוליטיים והחברתיים של הסם ואופני ייצוגו באמנות נוגעים לדילמות מרכזיות בתרבות: שליטה והנאה מיידית מן הגוף, גבולות הידע והדמיון האנושי, אסקפיזם או מחאה, אוטונומיה או התמכרות. בתרבות ההווה, המבליטה את עקרון העונג, הופכים הסמים לבני בית בשכבות חברתיות רחבות ומהווים חלק בלתי נפרד מסגנון חיים שנוי במחלוקת.
קיימות כמה חלוקות מקובלות להבחנה בין הסמים השונים. חלוקה אחת היא בין "סמים קשים", כגון הרואין, קוקאין, אופיום, מורפיום ועוד, לבין "סמים רכים", כגון מריחואנה, חשיש, אקסטזי, פופרס ועוד. השימוש באחרונים אינו גורר התמכרות פיזיולוגית, אך הם עלולים ליצור תלות רגשית. חלוקה אחרת ממיינת את סוגי הסם על-פי האפקט שהם מעוררים:
- סמי מרץ, כגון קוקאין.
- סמים נרקוטיים, כגון אופיום, אתר, אצטט ונילין (המצויים בדבק).
- סמי הזיה, כגון אל-אס-די ומריחואנה.
- סמי שינה.
חלוקה אחרת מבחינה בין ארבע קבוצות של סם:
א. "סמים קשים": קוקאין, אופיום, מורפיום, הרואין, קודאין.
ב. סמים משכרים (נרקוטיים), כגון אלכוהול, אתר, אצטט ונילין המצויים בדבק.
ג. סמי הזיה למיניהם: הלצינוגנים כגון חשיש, אל-אס-די, מסקלין ועוד.
ד. סמים היפנוטיים, למשל ברביטואטים.
החלוקות שלעיל מלמדות על הפרדוקס המשותף לסמים השונים: הסם משמש הן לגירוי והן להרגעה; הוא מציין הן את המחלה (הרעל) והן את התרופה. הסם הוא מדיום הנוגע בעולמות נסתרים וטמירים שמעבר לעולם הערות, אך הוא גם סוכן מסוכן של יצר המוות (Ronell, 1992). ההגדרה הכימית-מדעית של הסם, על אוסף הסימפטומים שהוא מעורר, אינה אומרת הרבה על משמעותו הסימבולית בתרבות ובפולחן; היא אינה מגלה כיצד האפקט העל-טבעי משתלב באפקט הרפואי, הטכנולוגי. דוגמה אופיינית לסוגיה זו היא "היסטוריית הסם" של זיגמונד פרויד (Freud): מחקריו המוקדמים עסקו בהשפעה הפסיכולוגית של הקוקאין ("Über Coca", 1884). אולם אלה הוצאו מן המהדורה הרשמית של כתביו (The Standard Edition). דוגמה אחרת היא דמותו הוויקטוריאנית והאפלה של קונן דויל וגיבורו האגדי, שרלוק הולמס – הן המחבר והן גיבורו הם צרכני אופיום נלהבים.
המכנה המשותף הרחב למרבית סוגי הסם נעוץ בתכונתו של הסם להסב הנאה, כלומר להשפיע על "מרכזי ההנאה" במוח, לגרום למשתמש תחושה של עירור וגירוי מהנה. היסוד המשותף השני: רבים מן הסמים מובילים להתמכרות פיזיולוגית ולתלות רגשית. כפועל יוצא מכך נמחקת האוטונומיה של הפרט ונחלשת יכולתו להחליט על גורלו. היסוד המשותף השלישי נוגע לשאלת השליטה בהנאות הגוף לעומת הסכנה הקיימת לפגיעה מוחית בלתי הפיכה.
הדילמה של הסם מתנקזת, בין השאר, לשאלה מיהו בעל הסמכות להחליט בסוגיות של איסור והיתר – הפרט או החברה? או כפי שניסח זאת שארל בודלר בגני העדן המלאכותיים: "החשיש כמוהו ככל יתר התענוגות שבִּיחידוּת, הופך את האדם לחסר תועלת לזולתו, ואת החברה למיותרת לאדם" (בודלר, 2003: 61). ברור כי שימוש בסמים קשים מביא את המשתמש להתנהגויות חריגות שאינן עולות בקנה אחד עם הסדר החברתי: הסמים פוגעים ביכולתם של הפרטים להשתלב בתוך סטרוקטורה לוגית, מופשטת ומתואמת בין חלקיה, הקרויה "חברה". האם יש לחברה זכות להגנה עצמית, לפעילות מונעת ולסנקציות כנגד צרכני סמים המגלים עמדה אינדיווידואליסטית ובלתי נורמטיבית בעליל (למשל במקרים של פריצה ושוד, אם הם תוצאה של שימוש בסמים)? האם יש לחברה זכות להשתמש בסמים במסגרת טיפול פסיכיאטרי? האם ניתן לראות בצריכת הסם פעולת מחאה נגד חברת הצריכה הקפיטליסטית ומנגנוני הדיכוי הסמויים שלה – כפי שהדבר מוצג, למשל, בסרט הפולחן טריינספוטינג (דני בויל, 1996)? במקרה כזה השימוש בסם הוא פעולת התמכרות אחת מתוך מגוון של פרקטיקות דכאניות בחברה המסוממת על-ידי קונפורמיזם ביורוקרטי ויעילות אלימה (ע"ע אדם חד-ממדי).
כנגד ההסבר הרואה בתרבות הסמים את ייצוגה המושלם של תרבות נגד אנטי-קונפורמיסטית, ניתן לצייר את הסם גם כביטוי מושלם לאסקפיזם: היכולת להשיג הנאה ללא מאמץ, הרצון לברוח מקשיי הקיום, הפיתוי שלא להתמודד עם מציאות דיסוננטית. במובן זה, צריכת סמים, ובייחוד סמים קשים כגון קוקאין או הרואין, היא ביטוי לתהליך של הרס עצמי המעמיד את המשתמש במצבי סיכון גבוהים, מצבים שמסתיימים לעתים קרובות במוות (שיעור התמותה בקרב צרכני הרואין גבוה ב-30 אחוזים מממוצע התמותה הכללי). שאלה אחרת המעוררת חילוקי דעות היא סוגיית ההתמכרות לסמים השונים. במרבית המקרים הצרכנים מגיעים משכבות חברתיות-כלכליות חלשות. יש לציין, עם זאת, כי לעתים צריכת הסמים הקלים באופן יחסי (מריחואנה, אקסטזי) ניכרת גם בקרב אוכלוסיות "חזקות" ואצל בני טובים מן המעמד הבורגני. במקרה כזה הסימפטום נקשר לגורמים אחרים, כגון סקרנות, שעמום, שפע ורצון לפעולה רדיקלית.
בצד השימוש בסם בולט גם הצורך התרבותי לייצג את החוויה ברמה סימבולית באמצעות הכתיבה (Plant, 1999). בין היצירות והיוצרים ניתן לציין את עלילות אלף לילה ולילה, סיפוריו של מרקו פולו, חיבורו של תומס דה קווינסי וידויו של אוכל אופיום אנגלי (גירסה עברית: וידויו של מכור, [2002]), הפואמה "קובלאי חאן" מאת סמיואל טיילור קולרידג', סיפורו ההזוי של פלובר וידויו של אנטוניוס הקדוש, גני העדן המלאכותיים של בודלר, דלתות התפיסה (The Doors of Perception) של אלדוס האקסלי (Huxley, 1954), אופיום, ספרו של ז'ן קוקטו (Cocteau, 1958), כתביו של קרלוס קסטנדה, כתיבתו הפילוסופית של מישל פוקו ([1976] 1996) הבודקת את גבולות ההנאה של הגוף, כתביו של ויליאם בורוז (Burroughs) (למשל ארוחה עירומה, [1959] 2001), אחדים משירי החיפושיות (לוסי ברקיע היהלומים) ועוד.
רשימה חלקית זו של משתמשים, יוצרים וכותבים מעידה על הזיקה בין יצירתיות, מחשבה רדיקלית וסמים. ההתנסות בסם – כך חזרו וטענו אמנים לאורך דורות – היא אמנם התנסות מסוכנת של "הליכה על הסף", ואולם, כפי שכתב הסופר מוריס בלנשו, "דרך המלך עוברת תמיד ליד תהום". הסמים מאפשרים אותה "ביניות" (in-betweeness) שבין העולמות: שטח הפקר שבין מציאות גמורה לדמיון גמור; פרקטיקה אורגזמטית המפרקת את הסובייקט מן הקטגוריות הרציונליות המבחינות ומפגישה אותו עם מה שוויליאם בורוז כינה "פנימיות פרקטלית" (Fractal Interiorities). זו מאפשרת הצצה מעבר לפרגוד, לאזורי הפנטזיה שבהם שולט הלא-מודע. עם זאת, גם לסנגורים הנלהבים של הסם היה ברור מהו המחיר שנתבע עבור ההעזה, ההנאה והיצירתיות: החרדה מפני הסם האוזל, ההתמכרות, השיגעון, התפרקות המערכת החיסונית, ולבסוף, כמענה לגעגועים בעייתיים, גם המוות.
אכן קשה להמעיט בערכו הפילוסופי והפוליטי של המוות. תולדות המערב הן כרוניקה מתמשכת של געגועים לאקסטזה, להתעלות, להתמכרות, הנקשרים לחוויית המוות. הפילוסוף עמנואל קאנט (Kant) מכנה אותה בשם Rausch. מסורת זו מופיעה אצל "הפילוסופים של השכחה", שהעמידו את נפילת הסובייקט במרכז תורתם. היא מתחילה בנשגב של קאנט ומגיעה לידי הבשלה אצל ניטשה (Nietzsche) והיידגר (Heidegger) (ע"ע היות שָם). כאשר פילוסופיה זו הופכת למצע פוליטי, היא לובשת צורה טראומטית. דוגמה לכך היא הפילוסופיה של האקסטזה וההתעלות אצל הנאצים. זו נישאת בפיו של מפקד הגסטפו היינריך הימלר ב"נאום פוזן" לסגל הבכיר של האס-אס ב-1942 (LaCapra, 1998: 27-39). ה- Rausch מוצג כאן כאידאל עליון של הרוח המתגברת על חולשתה ה"אנושית מדי". השמדת היהודים – טוען הימלר – אינה בגדר משימה אנושית. יש לבוא אליה מתוך אקסטזה והתמכרות אינסופית, ה"מתאכזרת" כביכול לערכים האוניברסליים של הגרמנים. לשם כך נדרשים הרוצחים להתעלות מעל לריאליזם האנושי ולהתמכר באופן נועז לחריג, לרדיקלי ולמגונה. גם הפילוסופיה של הסם היא מצב של התעלות, פרוזדור לטרקלין הגאולה. "הפילוסופיה של השיכרון" נוסח ניטשה וממשיכיו עלולה להפוך אפוא לתוצאה מבהילה: השאיפה לעל-אנושי מתגלגלת לעתים קרובות לנפילה המחרידה אל התת-אנושי. החיבור בין יצרי המוות (התנטוס הפרוידיאני) לבין רצון להתענגות מוליך אל הממשי הלאקאניאני, שהוא "מעבר לטוב ולרוע"; אנרגיה עודפת המבקשת להתענג על עצם קיומה. זו מייצרת מציאות החורגת מן הסדר הסימבולי ומאיימת למוטטו. חוויית העודפות (הקשורה ביצרי עונג/מוות) משרטטת אפוא את גבול ההתנסות בסם. המלהיב, המחריד והבלתי ניתן להמשגה חוברים יחדיו לחוויה של קצה: הגאולה והמוות נוגעים זה בזה.
בהיסטוריה המקוצרת של תרבות הסמים לאחר מלחמת העולם השנייה מצטיירות שנות השישים כתקופת בראשית. ואכן תרבות הנגד של שנות השישים רוממה את הסמים לכדי פרקטיקה חברתית רחבה. התרבות הפסיכָדֶלית של דור ההיפים (המתבטאת, בין השאר, במחזמר שיער) השתלבה היטב בבשורות האינטלקטואליות של השמאל החדש והיתה לחלק בלתי נפרד מן המחאה האנטי-קפיטליסטית שלו. חופש מיני וצריכת סמים שימשו ראש חץ לפוליטיקה רדיקלית שביקשה להציג אלטרנטיבה לחברת הצריכה החומרנית. ההפגנות בקמפוסים הרדיקליים של החוף המערבי (ברקלי), מהפכת הסטודנטים במאי 1968 בפריז, השפעתם הפוליטית של סופרים ואמנים כמו אלן גינזברג (Ginsberg), ויליאם בורוז, ג'ק קרואק (Kerouac) (קרואק, [1957] 1988), אנדי וורהול (Warhol) ואחרים, הם סימני דרך אופייניים של התקופה. ואולם כבר בראשית שנות השבעים היה ברור כי תרבות הסמים לא חוללה מהפכה פוליטית או תודעתית מקיפה. סרטים כמו אדם בעקבות גורלו (Easy Rider) (דניס הופר, 1969) אישרו זאת באירוניה עצמית אכזרית. גיבורי הסרט פותחים במסע אופנועים לאורכה ולרוחבה של היבשת האמריקאית כביטוי הרואי של תרבות הנוער, אך מסיימים באורגיית סמים ומין בבית קברות, ומיד אחר-כך הם ניצודים כחיות בר בידי "כוחות הסדר" המקומיים.
שנות השמונים השמרניות והניאו-ליברליות (תאצ'ריזם", "רייגניזם") הפכו את האלטרנטיבה של ה"חופש" לקוסמת אף פחות. שנות התשעים הפוסטמודרניות, שאופיינו בנוסטלגיה לסמים נוסח שנות השישים, יצרו לגיטימציה מרחיקת לכת, אך גם טריוויאליזציה מסוכנת, של השימוש בסמים (בייחוד באקסטזי). הדבר נבע ישירות מאופיו של עידן שהבליט ערכים כגון אינדיווידואליזם והדוניזם צרכני. צריכת הסמים הוצגה כעת כסגנון חיים, כהעדפה תרבותית לגיטימית בתקופה שבה ההתנהגות הנכונה והראויה הפכה לשנויה במחלוקת. בעידן שבו הפנטזיה ה
מכאן לאן?
מקורות
בודלר, ש' 2003: גני העדן המלאכותיים: על היין, החשיש והאופיום, תרגום: ד' מנור, תל אביב: ידיעות אחרונות.
בורוז, ו"ס [1959] 2001: ארוחה עירומה, תרגום: א' תגרי, תל אביב: שדוריאן.
דה קווינסי, ת' 2002: וידויו של מכור, תרגום: י' ראובני, תל אביב: נמרוד.
ניטשה, פ' [1878] 1976: הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: י' אלדד, ירושלים ותל אביב: שוקן.
פוקו, מ' [1976] 1996: תולדות המיניות I, הרצון לדעת, תרגום: ג' אש, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
קרואק, ג' [1957] 1988: בדרכים, תרגום: ע' פלד, תל אביב: זמורה-ביתן.
מקורות מקוונים
Cocteau, J. 1958: Opium: The Diary of a Cure, trans. M. Crosland and S. Road, New York: Grove Press Inc.
Freud, S. 1884: "Über Coca", Centralblatt für die ges. Therapie, 2, pp. 289–314.
— 1974: Cocaine Papers, ed. R. Byck, New York: Stone Hill.
Ginzburg, C. 1988: "Morelli, Freud and Sherlock Holmes: Clues and Scientific Method", in: Eco, U. and Sebeok, T. E. (eds.), The Sign of Three: Dupin, Holmes, Peirce, Bloomington & Indianapolis: Indiana University Press.
Huxley, A. 1954: The Doors of Perception, New York: Harper & Brothers.
Kerouac, J. [1957] 1991: On the Road, London: Penguin
LaCapra, D. 1991: History and Memory after Auschwitz, Ithaca & London: Cornell University Press, pp. 27-39.
Plant, S. 1999: Writing on Drugs, London: Faber and Faber.
Ronell, A. 1992: Crack Wars: Literature, Addiction, Mania, Lincoln & London: University of Nebraska Press.
תאור / מקור התמונה:
Breaking Bad