עובדה

הדיווח העובדתי, החף ממניפולציה, נתפס לא אחת כמודל אולטימטיבי וכמשאת נפשו של העיתונאי המקצועי. המדווח (reporter) מבקש להביא "עובדות כהווייתן". אולם העובדות אינן מדברות בעד עצמן, "עד שלא יבוא מישהו מאיתנו, יודע השפה, ויגיד משהו עליהם, או מטעמם, ינסח אותם, יביאם לבית הדפוס, יעשה בהם איזה שהוא מעשה של סימול ועריכה, והכנסת סדר, ועוצמה ידועה של תגובה. הרי גם לצטט דברים (כלומר לתת למישהו שיודע לדבר, לדבר בעד עצמו) היא עשייה לשונית בדיבור, בכתיבה, בצילום וכו', והעשייה הזאת כרוכה לעולם בבחירה, ובסידור ובהכרעות שונות"' (רועה, 1994: 131). ואולם ההנחה כאילו מציאות הלשון, מציאות עולם הדימויים או מציאות הגעגועים והסטריאוטיפים היא פחות מציאות מאיזו מציאות מוצקה של ממש, טוען חוקר התקשורת יצחק  רועה, עדיין מפרנסת רבים, ביניהם אנשי מחקר. הדיבור על עובדות הוא אם כן אסטרטגיה תקשורתית, "שעיקרה הניסיון ליצור רושם של 'מסירת העובדות', רושם של אי-התערבות המספר" (רועה, שם). בדרכה של האמת אל הדיווח ניצבות סובייקטיביוּת, הטיות טכנולוגיות ותחרות. נוסף על כך, בעידן של מידע ושל טכנולוגיה זמינה מתְרבות תופעות כגון זיופים, עיוותים וייצור מניפולטיבי של עובדות, שנועדו לקדם אינטרסים מסחריים, פוליטיים ואחרים.

גם בית המשפט הכיר זה מכבר ביחסיותה של האמת העובדתית, התלויה בסובייקטיביות של העדים, בטעויות אנוש, בקליטה בלתי מדויקת, במגבלות הזיכרון ועוד. בית המשפט מסתפק, אפוא, יותר ויותר ב"אמת משפטית", השונה מן "האמת העובדתית" החמקמקה והבעייתית. כך, לדוגמה, השופט העליון שלמה לוין מודה כי "הגדרת המושג 'אמת' וקביעתם של מבחני האמת בכל תחום מתחומי החשיבה והעשייה האנושית קשות הן כקריעת ים סוף". הוא אף קובע: "משמדובר על בירור האמת בעולמה של מערכת המשפט, אין כוונתנו אלא לבירור האמת במידה שניתן להגיע לחקרה במסגרת הנורמות המהותיות והכללים הפרוצדורליים שבאותה מערכת משפט שבמסגרתה מתקיים הבירור המשפטי" (בג"ץ 152/82).

במחצית השנייה של המאה ה-20 עבר גם המדע מהפכה ביחסו ל"עובדות מדעיות". אלברט איינשטיין, לדוגמה, בתורת היחסות המצומצמת שלו, ערער על המושג האינטואיטיבי של הזמן. בהמשך הוא אף שינה את תפיסתנו האינטואיטיבית ביחס למרחק ולחומר. פיזיקת הקוונטים ערערה לחלוטין מושגים כגון ודאות ואי-ודאות, דטרמיניזם ואובייקטיביות. הצופה הפך לחלק בלתי נפרד מן המציאות הנצפית ולשותף מלא ביצירתה (ינאי, 1994). הלוגיקה הרב-ערכית (Fuzzy Logic) הציגה מציאות שאינה ניתנת תמיד לחיזוי מדויק אלא רק לחיזוי מקורב או סטטיסטי; כך גם גישה פילוסופית הקרויה הוליזם, שהצביעה על כך שהעובדה היא תמיד תלוית תיאוריה המעניקה לה את משמעותה. לשון אחרת: העובדה תמיד תלויה בסכמה האונטולוגית (סכמה על אודות היֵשים) שיש לנו על העולם (ע"ע רלטיביזם אונטולוגי).

תיאור העובדה כיצירתו הסובייקטיבית של המדווח הוא נדבך נוסף בפירוק ההשקפה המסורתית בנושא. בהקשר זה יש להתייחס גם אל הטכנולוגיה המתווכת את העובדות, ולבחון אם וכיצד תכונותיהם הייחודיות של אמצעי התקשורת מציבות קשיים ומכשולים בדרכה של העובדה. אם נכונה הטענה שאמצעי התקשורת בני זמננו, ובייחוד הטלוויזיה והאינטרנט, אחראים במידה רבה למסירת העובדות (ע"ע חדשות), הרי אין זה מוגזם לטעון שמגבלותיהם ונטייתם להעדיף את הדימוי ואת הסיפור על פני התוכן האנליטי הופכים את העובדה לתוצר של טכנולוגיה ושל אסתטיקה בידורית (ע"ע אינפוטיינמנט).

העידן הוירטואלי מקשה עלינו לראות בעובדה דבר של ממש. אם ראיית העובדה כיצירה סובייקטיבית היא שלב ראשוני בתפיסה הפוסטמודרנית, הרי בשלב השני גוברת ההכרה שהעובדה היא ישות נטולת עקבות בעולם. האם, כפי שהציע ז'ן בודריאר (Baudrillard), פועלת על העובדה חוקיות הסימולקרה (העתק שאין לו מקור, דימוי הנע בשוק הסחורות, שקיומו מותנה בפיקציה התקשורתית הכוחנית שהוא אמור למלא)? כדי להבין זאת יש לזכור שחברת המדיה בימינו עוסקת ללא הרף בשעתוק גלובלי של דימוייה. היא יוצרת מציאות שבה עובדות מסוימות כבר מקודדות מבחינת תבניתן הצורנית. הקרנה חוזרת של התבניות יוצרת אצל הנמען תחושה שלפניו עובדה. במצב כזה, העובדה הופכת לקונבנציה צורנית מסוימת, שעקבות ייצורה טושטשו.

האמונה בקיומה של עובדה היא חלק מעולם רציונלי ובינארי, שבו גבול ברור נמתח בין עובדות לפרשנויות, בין נתונים להרהורי לב. זהו עולם מדעי שבו ניתן לאשש עובדות או להפריכן (קווין, [1953] 2001). אולם המציאות הפרגמטית מלמדת כי גבול כזה הוא משאלת לב יותר ממציאות של ממש: בעולם העכשווי, הדיבור על העובדות מחליף את עצם קיומן. הכול מדברים בשמן כדי ליצור לגיטימציה ולהעניק ארשת של סמכות לדברים שביסודם הם השקפות, אמונות, סברות ותו לא. הרטוריקה של שפת העובדות היא רטוריקה של כוח, שנועדה לגבור על מתנגדיה. עלייתו של שיח "האמת העובדתית" מעידה על קיומה היחסי תלוי ההקשר (ע"ע קונטקסטואליזם). תפיסה זו, המקובלת כיום במדעי הטבע, בלוגיקה ובתקשורת, היא עדות נוספת לעידן החשד שבו אנו חיים: החתירה לעובדות – אנליטיות או אמפיריות – מתחלפת בלי משים בחתירה להבניה של הגדרת המציאות שלנו ולגיוס הסכמה להגדרה שכוננו. זהו הרצון בדוֹמוּת (Verisimilitude), בריאליזם דמוי חיים (Lifelikness), בנרטיב משכנע (White and Epston, 1999), במארז עובדות שאי-אפשר להתווכח עם מסקנותיו (Bruner, 1986).

לסיכום, ניתן לומר שעובדה איננה מציאות אלא סוגה – נורמה של ארגון טקסטואלי שנועד לעורר בנמען יראת כבוד ולעודד אותו לציות. העובדה קיימת אם היא מוצגת ונצרכת כעובדה במסגרת שיח מדעי או משפטי של עובדות, הנתפס ככזה בעיני קהילייה פרשנית שחבריה חולקים השקפה דומה ביחס לתרבות. הנחות אלה, שניתן לחלוק עליהן, מגדירות מחדש צירופי לשון כגון "עובדה היסטורית" ו"עובדה מדעית". הן יוצרות ערפול בעייתי או מגדירות מחדש את המושג "ניסיון".

Fact Checker" Source: Unknown"