חברה אזרחית
Civil Society
סך ההתאגדויות החברתיות העומדות בין הפרט והמשפחה לבין המדינה. החברה האזרחית מורכבת מארגונים התנדבותיים שאינם נתונים למרות המדינה ולמרותן של קבוצות אינטרס בתוכה. בתצורתה האידאלית, החברה האזרחית יוצרת ספֵרה ציבורית המבוססת על חירות אינדיווידואלית, על סולידריות מרצון ועל ריבוי זהויות, הבדלים וערכים בחברה. ספרה זו מנוגדת למדינה: בעוד המדינה דואגת לאינטרס הכללי של הקהילה, החברה האזרחית מתייחסת בראש ובראשונה לצרכים האינדיווידואליים ה"אנוכיים" של חבריה.
הפילוסוף פרידריך הגל ((Hegel, שהבדיל בין המדינה לבין החברה האזרחית, ראה במדינה רשות המפעילה סמכות של כפייה וכוח פוליטי כדי ליצור אינטגרציה בין צורכי הפרטים המרכיבים אותה (Hegel, [1820] 1991). המדינה פועלת בניגוד לחירות האינדיווידואלית המאפיינת את החברה האזרחית. בראש מעייניה של החברה האזרחית ניצבת פעילות חופשית ואקראית (קונטינגנטית) של חבריה. פעילות זו באה לידי ביטוי בסיסי בספרה הכלכלית במושג העבודה, בבעלות על רכוש ובחליפין של סחורות, אולם היא כוללת גם רכיבים מן התחום המוסרי, התרבותי והחינוכי (בשארה, 2001; Tester, 1992 ; Honneth, 1993; Keane, 1988a).
בין המדינה לחברה האזרחית מתקיים יחס כפול. מצד אחד נוצר מתח עקרוני בין המבנה הפוליטי הכוחני של המדינה לבין האינטרס החברתי האינדיווידואלי הגלום בחברה האזרחית; מצד אחר נוצרים יחסי תלות בין החברה האזרחית לבין המדינה: המדינה היא המאפשרת את כינונה של חברה אזרחית במסגרת דמוקרטית המבטיחה את חירויות הפרט. היחס ההפוך אינו מתקיים: החברה האזרחית, מעצם מהותה, אינה יכולה לכונן מדינה.
הפילוסוף ריצ'רד טיילור (Taylor 1985, 1990) מציע שלוש הגדרות של חברה אזרחית. ההגדרה הראשונה רואה בחברה האזרחית סך ההתאגדויות החופשיות שאינן פועלות בחסות המדינה. על-פי ההגדרה השנייה, הרחבה יותר, החברה האזרחית קמה במקום שבו החברה בכללותה מַבְנָה את עצמה ללא תלות במנגנון המדינה. על-פי ההגדרה השלישית, החברה האזרחית חזקה עד כדי ניסיון להכריע במהלכי המדינה, במטרה לספק להתאחדויות החברתיות כוח עמידה ולהבטיח כי לא תיבלענה בידי כוחה האדיר ויוזמתה הנחרצת של המדינה הקפיטליסטית.
במרוצת מאות השנים האחרונות נוצרו יחסים מורכבים בין המדינה לבין החברה האזרחית. לדגם רב ההשפעה של הגל (החברה האזרחית כממשק שבין הפרט והמשפחה לבין המדינה) קדמו כמה דגמים במאה ה-17. אצל תומס הובס (Hobbes) ציין המונח את החברה המאורגנת מבחינה פוליטית בתוך המדינה. אצל ג'ון לוק (Locke) ([1690] 1989) החברה האזרחית פירושה התאגדות חברתית וקהילתית הקודמת לארגון הפוליטי. התאגדות זו היא פרי הדיאלוג המתנהל בין יחידים בתוך המדינה. דגם זה יזין בעתיד את המודל הליברלי-בורגני של החברה האזרחית. מונטסקיה (Montesquieu) הציע לראות בחברה האזרחית מעין גוף המצוי "בין ממשל החסר מנגנוני בקרה ולפיכך נוטה לעריצות, לבין ממשל המוגבל על-פי חוק. אבל הגבלה על-ידי חוק מתגלה כיעילה רק כאשר יש בנמצא גופים עצמאיים – קולקטיבים והתאגדויות – בעלי סמכות והכרעה ביחס אליו; גופים הקיימים כדי להגן עליו" (רוזן, 2001: 32). על-פי הגדרה זו, החברה האזרחית היא חלק מן הקהילה הפוליטית. ההתאגדויות שבהן היא מתקיימת יוצרות מעין דמוקרטיה ישירה, המתקיימת בספרה הפוליטית הגלויה במקביל לדמוקרטיה הייצוגית.
מהמאה ה-18 ועד המאה ה-20 הופיעה החברה האזרחית בגלגוליה השונים כבת בריתה של החירות האינדיווידואלית. חירות זו, הממומשת בספרה אוטונומית, מובילה על-פי יורגן הברמאס אל המרחב הציבורי, שהוא המרחב הטבעי והתקשורתי שבו מתנהל משא ומתן פומבי, רציונלי וחופשי מלחצים בין הצדדים (Habermas, 1989). משא ומתן זה מתאפשר רובו ככולו בזכות ההתאגדויות החברתיות הלא פוליטיות שמעמידה החברה האזרחית לרשות חבריה.
עם זאת, אין להפריז בכוח המשחרר העומד לרשותה של החברה האזרחית. מצד אחד, קיימת זיקה בין הדמוקרטיה הליברלית-בורגנית לבין החברה האזרחית, משום שהמדינה הדמוקרטית נתפסת כמסגרת היכולה להבטיח את כינון החברה האזרחית. בדומה לחברה האזרחית, גם הליברליזם הבורגני מבקש לשחרר את הפרט מתלותו במנגנון העריץ של המדינה. מצד אחר, הדמוקרטיה הליברלית מתאפיינת בקפיטליזם דכאני. אנטוניו גרמשי ([1935-1929] 2004) הראה למשל שחברות קפיטליסטיות אינן נשלטות רק בידי הכוח הפוליטי הכופה של המדינה, אלא גם בידי ההגמוניה הבורגנית של המנהיגות האינטלקטואלית והתרבותית, הנפרשת בתוך החברה האזרחית. לדידו, החברה האזרחית אינה אלא מנגנון המובנה בתוך המשטר הקפיטליסטי עצמו (ע"ע פונדמנטליזם ליברלי).
ניתן לקשור בין עמדתו של גרמשי להנחותיו המוקדמות של קרל מרקס (Marx). בכתבי שחרות מופיע המושג חברה אזרחית (Bürgerliche Gesellschaft) כניגודו של המושג מדינה. מרקס קיבל את הדיאלקטיקה של הגל, הנעה בין כלליותה של המדינה לבין פרטיותה של החברה האזרחית, אך דחה את אופייה האידאליסטי. הוא הצביע על העובדה ש"תחום המדינה אינו מנותק מן החיים הכלכליים אלא נקבע על-ידם" (מרקס, 1971א; אבינרי, 1971: 12). יחסים חברתיים, המשקפים את המבנה הבסיסי של החברה, עשויים להיות כפייתיים לא פחות מן הכוח הפוליטי של מנגנון המדינה. אף-על-פי שהחברה האזרחית אמורה לייצג אינטרסים של חירות אינדיווידואלית ולהתבסס על התחברות מרצון בין חבריה, הרי במבנה העומק שלה היא נשענת על מבנה חברתי מעוות הנותן ביטוי להגמוניה של מיעוט: בעלי האמצעים, המחזיקים באמצעי הייצור החומריים והסמליים, כופים את דעתם על הרוב המדוכא באמצעות מכשיר אידאולוגי המכונה "החברה האזרחית".
התרופה המרקסיסטית להולכת שולל זו היא ביטול היחס המטעה בין המדינה לבין החברה האזרחית, וזאת על-ידי ביטול המדינה: "נתבטלו, בהמשך ההתפתחות, הבדלי המעמדות […] נמצא השלטון הציבורי מאבד את אופיו הפוליטי […] במקום החברה האזרחית הישנה, על מעמדותיה ועל ניגודי מעמדותיה, באה התאגדות, שבה התפתחותו החופשית של כל יחיד היא תנאי להתפתחות החופשית של הכלל" (מרקס, 1971ב: 21). רק ביטול המדינה וכינון חברה על-מעמדית עשויים לשים קץ למצב הניכור שבו שרוי האדם במבנה הדיאלקטי של החברה האזרחית הישנה, מבנה המבוסס על עבודה אינסטרומנטלית ועל ריבוד מעמדי.
חלק מן התיאוריות העכשוויות של החברה האזרחית דוחות את תפיסותיו של מרקס ומציגות אותן כרדוקציוניסטיות (Hunt, 1987; Keane, 1988b; Shils, 1981). על-פי תיאורטיקנים אלה, מקורות הכוח בחברה הקפיטליסטית מבוזרים והטרוגניים יותר מאלה המתוארים במודל המרקסיסטי הבינארי. לדידם, החברה האזרחית היא זירת מאבק בין זהויות מרובות המציעות דרכים מגוונות להילחם בקפיטליזם. החברה האזרחית מייצרת מבנים שונים של חירות אינדיווידואלית, העשויים לקדם את כינונו של החופש במציאות קפיטליסטית הטרוגנית (ע"ע רב-תרבותיות).
ראינו כי החברה האזרחית כזירה למשא ומתן בין זהויות, הבדלים וערכים בחברה פתוחה קרובה ברוחה לדגם הליברלי-בורגני. בדומה למדינה הליברלית-בורגנית, המבקשת להעניק לפרטיה תחום מחיה אוטונומי מחוץ לעריצות השלטון, גם החברה האזרחית מבקשת להעניק לחבריה מעמד אוטונומי מול כוחה של המדינה. אולם גישה זו, כפי שמראה אלן ווד (Wood, 1992: 60-84), מנסה לטשטש את היסוד הכפייתי והנצלני הטמון בהכרח ביחסים החברתיים המתפתחים במערכת הקפיטליסטית. ניצול זה עלול להיטשטש תוך המשגה עודפת של הפירוק, הביזור והפלורליזם הערכי הנוהגים בחברה הקפיטליסטית. ביקורת מעין זו מחזירה את הגלגל לאחור. היא מראה שוב כי המושג חברה אזרחית יכול לתפקד בכפל פנים, הן כמושג ביקורתי המציג התנגדות לכוחות הפוליטיים הקיימים והן כמושג המנכס את ההתנגדות על-ידי הפיכתה לחלק בלתי נפרד מן האשליה האידאולוגית שהקפיטליזם מספק.
לסיום, ניתן לשאול, מהו סוד הקסם של המונח החל מהרבע האחרון של המאה ה-20 ועד ימינו? דומה כי הפופולריות שלו נובעת בראש ובראשונה מן ההנחה שניתן להשתמש במסגרת ישנה-חדשה זו כדי להגדיר מחדש את מושג האזרחות כזהות נוספת בתוך תרבות שאפיונה הכולל הוא ריבוי זהויות. זהות זו היא לעתים חמקמקה ופרדוקסלית, משום שהיא הופכת לזירה של מפגני כוח אליטיסטיים והגמוניים שמפניהם היא לכאורה מזהירה ומולם היא מתגוננת. כך, למשל, קבוצות חוץ-פרלמנטריות שונות יכולות לפעול כקבוצות לחץ אינטרסנטיות שכוחן אינו נופל מזה של מפלגות פוליטיות המאוגדות בתוך המדינה. דוגמאות לכך הן ארגונים לא ממשלתיים (NGO) הממומנים בידי קרנות בינלאומיות, ארגונים ירוקים וארגונים אחרים הנוטים לדבר בשם האינטרס הציבורי האזרחי, למשל "המכון הישראלי לדמוקרטיה". על אף רצונה של החברה האזרחית בשיח רציונלי ופתוח לכול המעניק שוויון הזדמנויות, לא בטוח שניתן ליצור ממשק שיאפשר דיאלוג ציבורי בין רמת הפרט והמשפחה לבין שרירות הלב של המדינה. ייתכן שלפנינו משחק במעגל סגור, היוצר אשליה כי ספרה מעין זו – העוסקת בטוב האישי, מחוץ לקונפליקט הפוליטי המוכר – יכולה לתפקד מחוץ למערך האינטרסים של החברה הקפיטליסטית בת זמננו.
דילמות נוספות מלוות את כינונה של החברה האזרחית בנוף של הקפיטליזם המאוחר, המתאפיין בפירוק אחדותו של הסובייקט ומציין את אובדן התקווה לשינוי חברתי ממשי. במציאות זו עשוי הפרויקט של החברה האזרחית לשמש מנוף שמרני, הפועל לטובת הסטטוס קוו. תופעה זו עלולה להתרחש משום שהחברה האזרחית מעודדת חוסר מעורבות במשחק הפוליטי הרשמי לטובת התכנסות פנימה לאגודות התנדבותיות, שאין להן אפשרות להשפיע השפעה ממשית על העולם הפוליטי ה"אמיתי" שמחוץ למובלעת האוטופית-רומנטית שהן יוצרות. עם זאת, עצם הפולמוס סביב המונח אינו מייתר אותו, אלא מאפשר, באמצעות הפרדוקסים שהוא מעורר, לשרטט את גבולותיו של הפרט בתוך המסגרת הפוליטית של האינדיווידואליזם הבורגני.
מכאן לאן?
מקורות
אבינרי, ש' 1971: משנתו החברתית והמדינית של קארל מארכס, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
בשארה, ע' 2001: "בין לאום לאומה: הרהורים על הלאומיות", בתוך: פלד, י' ואופיר, ע' (עורכים), ישראל: מחברה מגויסת לחברה אזרחית, ירושלים ותל אביב: מכון ון ליר בירושלים והקיבוץ המאוחד, עמ' 72-35.
גרמשי, א' [1935-1929] 2004: על ההגמוניה: מבחר מתוך "מחברות הכלא", תרגום: א' אלטרס, תל אביב: רסלינג.
לוק, ג' [1690] 1989, על הממשל המדיני, תרגום: י' אור, ירושלים: מאגנס.
מרקס, ק' 1971א: כתבי שחרות, תרגום: ש' אבינרי, תל אביב: ספרית פועלים.
— 1971ב: המניפסט הקומוניסטי, כתבים נבחרים, כרך א', תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
רוזן, ל' 2001: "מושג החברה האזרחית", בתוך: פלד, י' ואופיר, ע' (עורכים), ישראל: מחברה מגויסת לחברה אזרחית, ירושלים ותל אביב: מכון ון ליר בירושלים והקיבוץ המאוחד, עמ' 34-27.
Habermas, J. 1989: The Structural Transformation of Public Sphere: An Inquiry into Category of Bourgeois Society, Cambridge MA: The MIT Press.
Hall, J. H., 1995: "In Search of Civil Society", in: Hall, A. J. (ed.), Civil Society: Theory History Comparison, Cambridge: Cornwall, pp. 1-32.
Hegel, G. W. F. [1820] 1991: Elements of the Philosophy of Right, Cambridge: Cambridge University Press.
Honneth, A. 1993: "Conceptions of Civil Society", Radical Philosophy, 64, pp. 19-22.
Hunt, G. 1987: "The Development of the Concept of Civil Society in Marx", History of Political Thought, 8, pp. 263-276.
Keane, J. 1988a: Civil Society and the State: New European Perspectives, London: Verso.
— 1988b: Democracy and Civil Society, London: Verso.
Shils, E. 1981: Tradition, Chicago: Chicago University Press.
Taylor, C. 1985: Philosophy and Human Sciences: Philosophical Papers, vol. 2, Cambridge: Cambridge University Press.
— 1990: "Modes of Civic Society", Public Culture, 3 (1), pp. 93-118.
Tester, K. 1992: Civil Society, London: Routledge.
Wood, E. M. 1992: "The Uses and Abuses of the Civil Society", in: Miliband, R., Pantich L. and Saville, J. (eds.), The Socialist Register, London: Merlin Press, pp. 60-84.
תאור / מקור התמונה:
A poster on a wall at Rio Centro. Civil society groups say they are "very disappointed" with formal negotiations at the Rio+20 Earth Summit. Credit: Stephen Leahy/IPS