ערך

Value

from: It's a Wonderful Life, 1946. Director: Frank Capra

להעריך משהו (לייחס לו ערך) פירושו להעניק לו חשיבות בתוך עולם היררכי נתון, שחשיבותו נגזרת מן הרצון האוטונומי של הסובייקט. ערכים קשורים לממד הסובייקטיבי של הבחירה האנושית, בניגוד לעובדות (facts), הנגזרות מתוך נתוני העולם הטבעי. כל פעולה של הערכה היא אפוא פעולה של שיפוט. זו מתבצעת במישורים שונים, כגון שיפוט אסתטי, מוסרי וכלכלי.

השיפוט האסתטי מתייחס לשאלה אם וכיצד אפשר לייחס ערך ליצירת האמנות ולפעילות האמנותית הקשורה בה (הפעולה היוצרת של האמן, פעולת הקליטה של הנמען). האסתטיקה המסורתית מבקשת למצוא את התשובה בתכונות פנימיות של יצירת האמנות ולתלות בהן את ערכה. דוגמת המופת לכך היא ספרו של עמנואל קאנט ביקורת כוח השיפוט (1960). קאנט (Kant) קובע כי יצירת האמנות אינה מעוררת רק הנאה וריגוש חושני כללי כגון ההנאה שמסב אוכל. יצירת האמנות מעוררת "אמוציה אסתטית" שאפשר להתחקות אחר חוקיה. היפה הוא אפוא ערך שאפשר לחקור באופן נורמטיבי, באמצעות העיון בחוקים האסתטיים של היצירה: כינונה כאובייקט של הנאה אינטלקטואלית-חושנית, היעדר השימושיות שלה בחיי היומיום ועוד (ע"ע נשגב/יפה).

לעומת התיאוריה הקאנטיאנית, תיאוריות ערך נגדיות, מהניאו-מרקסיזם ועד הפוסטמודרניזם, טענו כי ערך אסתטי הוא פרי הבניה תרבותית ואידאולוגית, וכי אין לייחסו רק לתכונותיו האובייקטיביות של המוצר האמנותי. הניאו-מרקסיסטים כגון פייר בורדייה (Bourdieu, 1984) טוענים כי אין לנתק בין ערכה האסתטי של יצירת האמנות לבין ערכה הכלכלי: יצירות המוערכות מבחינה אסתטית זוכות גם להערכה כספית ונמכרות במחירים גבוהים. טיעונים אנטי-קאנטיאניים מעין אלו העלתה גם "התיאוריה המוסדית" מבית מדרשם של ג'ורג' דיקי (Dickie, 1984) וארתור דנטו (Danto, 1964). תיאוריה זו גרסה כי את ערכה של יצירת האמנות קובע עולם האמנות (אוצרים, שוחרי אמנות, מבקרי אמנות, צרכני אמנות וכדומה). גוף זה, שהוא בעל קיום היסטורי, משתנה מעת לעת וקובע בעצם תנודותיו את מה שיוגדר כ"אמנות בעלת ערך" או כ"אמנות זבל" – אמנות חסרת ערך.

העיון בשאלת הערך המוסרי מתמקד בשאלה כיצד מתקבעים ערכים מוסריים בתוך החברה, או מנגד, כיצד נוצרת פניקה מוסרית. גם לשאלה זו ניתנו תשובות שונות, חלקן מנוגדות באופן קוטבי. תשובתה של הסוציולוגיה הפונקציונליסטית מבית מדרשו של אמיל דורקהיים (Durkheim) היתה כי לכידות חברתית מחייבת תודעה קולקטיבית והסכמה כללית על "עובדות מוסריות" (Durkheim, [1895] 1982). החברה היציבה חותרת אפוא לקונצנזוס מוסרי. גישות אחרות תיארו את החברה כמבנה המורכב מתת-תרבויות, ולכן מקיים זיקה למערכות ערכיות נבדלות. תיאוריות מרקסיסטיות המשיכו לטעון כי הקונצנזוס המוסרי הוא מדומה, משום שהוא עצמו פרי ההגמוניה האידאולוגית והתרבותית של המעמד השולט. הביקורת של מישל פוקו (Foucault) המשיכה את הביקורת המרקסיסטית כאשר טענה כי מאחורי הרצון לקבוע מהם הערכים שבקונצנזוס עומד "הרצון לעוצמה" (Will to Power). הכוח הפועל את פעולתו בתוך ההיסטוריה הוא הגורם המסביר מדוע ערכים מסוימים הם "אִין" ומדוע ערכים אחרים הם "אאוּט". שיטות של ערכים, קבע פוקו בעקבות ניטשה, אינן תוצאה של "הרצון לאמת", כי אם ביטוי מזוקק של שיכרון הכוח (פוקו, [1961] 1981; [1976] 1996; Foucault, [1975] 1977). תיאוריות פוסטמודרניות מבליטות את הממד היחסי של ערכים בתרבות. הן גוזרות את האתיקה שלהן מתוך "האתיקה של האחר" (לוינס, [1972] 2004) (ע"ע פוסטמודרניזם (אתיקה)); באמצעות הדיאלוג המקומי עם ערכיו של האני/אחר, אנו מתוודעים לערכינו שלנו. יש להכיר בכך שבימינו לא קיים עוד סובייקט אוניברסלי, אלא רק סובייקט מקומי שאיתו יש לבוא בדברים ולגזור מן הדיאלוג עמו מערכת של ערכים מקומיים התואמים למקום ולזמן של הסיטואציה ההיסטורית.

שאלת הערך הכלכלי מתמקדת בסוגיה כיצד נקבע ערכן של סחורות (Commodities). גם בעניין זה יש למרקסיזם תשובה זריזה. התיאוריה של מרקס מדברת על "ערך החליפין של הסחורה" (Exchange Value), בניגוד ל"ערך השימוש" (Use Value) של אותה סחורה. ערך החליפין נובע מן העובדה שהסחורה היא אובייקט פטישיסטי, חברתי, מחליף ידיים, המעורר תשוקה. הערך הגבוה של סחורה נקבע בהתאם לתשוקה זו. בניגוד לסברה זו, הפונקציונליסטים מציעים כי ערכה של סחורה (היינו מחירה) נקבע בהתאם לחוקי ההיצע והביקוש: הסחורה הנדירה היא הסחורה הערכית יותר – מה שמסביר את מחירה הגבוה יותר בשוק.

לסיום, אפשר לומר כי המונח "ערך" קרוב למונח טעם. בשני המקרים מדובר בהכרעה שיפוטית. ערכים, כמו טעמים, אפשר לקבוע רק מתוך מיקומם בתוך שיטות אמונה (Belief Systems) רחבות. ביקורת של ערכים מתמודדת אפוא עם שיטות כוללות, ומתוכן היא בוחנת את הרלוונטיות של ערכים שונים בתרבויות האדם.

מקורות

לוינס, ע' [1972] 2004: הומניזם של האדם האחר, תרגום: ס' בוסתן, ירושלים: מוסד ביאליק.

פוקו, מ' [1961] 1986: תולדות השגעון בעידן התבונה, תרגום: א' אמיר, ירושלים: כתר.

— [1976] 1996: תולדות המיניות I, הרצון לדעת, תרגום: ג' אש, תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 

קאנט, ע' 1996: ביקורת כוח השיפוט, תרגום: ש"ה ברגמן ונ' רוטנשטרייך, ירושלים: מוסד ביאליק.

Bourdieu, P. [1979] 1984: Distinction: A Social Critique of Judgement of Taste, trans. R. Nice, Cambridge, MA: Harvard University Press.

Danto, A. 1964: "Art World", Journal of Philosophy, LXI 19 (October).

Dickie, G. 1984: The Art Circle: A Theory of Art, New York: Heaven Publications.

Durkheim, E. 1979 : Essays on Morals and Education, New York: Routledge.

— [1895] 1982: The Rules of Sociological Method, London: Macmillan.

Foucault, M. [1975] 1977: Discipline and Punish, The Birth of the Prison, trans. A.  M. Sheridan, New York: Random House.

Hechter, M., Nedel, I. and Michael, R. (eds.) 1993: The Origins of Values, New York: De Gruyar.

Squires, J. (ed) 1993: Principled Positions: Postmodernism and the Rediscovery of Value, London: Laurence and Wishart.

 

 

תאור / מקור התמונה:

from: It's a Wonderful Life, 1946. Director: Frank Capra

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×