טקסט

Text

http://www.cie111.com/en/

מבנה אוטונומי המורכב לרוב מיחידות משמעות שזיקתן ההדדית באה לידי גילוי ותצוגה. הטקסט שואף בדרך כלל לסיגור (Closure). המונח מתייחס לכל אובייקט תרבותי הנתון לחקירה: כתיבה, פולחן, עיר, יצירת אמנות או תאוריה מדעית. מנקודת מבט בלשנית, הטקסט מורכב משלושה רבדים: המרכיב הוורבלי, שמכיל את האלמנטים הפונולוגיים (הצליליים) והדקדוקיים, המרכיב התחבירי, האחראי על יחסים בין יחידות טקסטואליות, והמרכיב הסמנטי, המתייחס לטקסט כמקור ליצירת משמעויות.

בבלשנות הסטרוקטורליסטית, המונח מתייחס ליחידה לשונית קצרה (כמו משפט) או ארוכה (כמו ספר) המאופיינת על-ידי אוטונומיות ורצון לסיגור. הטקסט מכיל בתוכו שיטה, שאמנם אין לזהותה עם שפת הבלשנות, אך היא קשורה אליה. לדעת היימסלב (Hjelmslev), זוהי שיטה מכוננת מדרגה שנייה, העומדת ביחס לשיטת המשמוע (הסיגניפיקציה) הראשונה, שהיא הבלשנות (Hjelmslev, [1943] 1961; Ducrot and Todorov, 1983: 294).

כשם שאנו מבחינים ברבדים שונים של המשפט – המרכיב הוורבלי, המרכיב התחבירי והמרכיב הסמנטי – כך גם הטקסט מרובד בהתאמה. המרכיב הוורבלי מכיל את כל היסודות הבלשניים (הפונולוגיים והדקדוקיים) המכוננים את המשפט. המרכיב התחבירי אינו עוסק בתחביר של המשפטים, אלא באופי היחסים בין יחידות טקסטואליות (קבוצות של משפטים וכדומה). המרכיב הסמנטי עוסק במוצר – הטקסט. הוא מתמקד בשאלה מהי המשמעות המיוצרת על-ידי היחידות הלשוניות השונות המרכיבות אותו. כל אחד מן המרכיבים הללו מהווה בסיס לניתוח טקסטואלי שונה: הרובד הוורבלי מוליך לניתוח רטורי, הרובד התחבירי מוליך לניתוח נרטיבי, והמרכיב הסמנטי מוביל לניתוח תמטי. הרבדים הטקסטואליים מתארים את הטקסט כמערכת של סימנים המייצרים משמעות, בהתאם למוסכמות המפעילות אותה (ע"ע קונבנציה).

אפשר להציע שתי דרכים להתבוננות בטקסט:

  • הטקסט כיחידה אוטונומית בעלת נוכחות שלמה, הזוכה לסיגור. הגדרה זו מבקשת לגלות מתוך הטקסט את אופן הארגון שלו.
  • הטקסט כנוכחות הטרונומית, שמשמעויותיה מתפשטות ומתחברות לאובייקטים נוספים, שהם לכאורה מחוץ לטקסט הבודד.

הבלשנות הפוסט-סטרוקטורליסטית מעדיפה את האופציה השנייה. היא מתבוננת בטקסט כ"טקסטורה", כחומריות הארוגה מאלמנטים רבים. הטקסט, אומר דרידה (Derrida), קשור אטימולוגית למילה Textile וגם למילה Texture, ומתאפיין באותה חומריות ריבויית של בד שמציינת אותו.

כאן כבר נרמז הקשר בין מושג הטקסט לבין תהליך הייצור וההפקה שלו. הממד המתאר (הסינכרוני) של הטקסט מתחלף כעת בממד הדיאכרוני, הגנרטיבי שלו. תהליך הפקת המשמעות הופך לתהליך מתמשך של מעקב אחר זרם המסמנים (ע"ע סימן), היוצרים הבדלים ושוני בנאמר (ע"ע דיפראנס). הטקסט מופיע כמארג של "קולות": נוכחות פוליפונית של קולות מצטלבים, הלקוחים מתרבויות שונות. בממד הקיצוני שלו, יהפוך הטקסט למעין סריג (גריד): נוכחות מטריציאלית המפרקת את המבנה הבינארי הקלאסי של הסימן ונותנת ביטוי למשחק החופשי של ההבדלים בתוכו. משחק זה מפקיע את הטקסט מזיקתו למערכות קנוניות המעודדות ייצוג דמוי-מציאות (Verisimilitude). הוא גם יוצר המשגה חדשה של יחסי מוען-נמען, כתיבהקריאה, בתוך הטקסט. המשחק תורם ליצירת חלל שבו צורות שונות של הפקת משמעות מצטלבות ביניהן ומגבירות את אופיו הפוליסמי של הטקסט.

אפשר אפוא לומר כי בתפיסה הפוסט-סטרוקטורליסטית מופיע הטקסט כנוכחות זורמת, בלתי קבועה, לא החלטית, המתרחשת בתוך חלל פתוח של משמעויות שזורמות "בתוך" ו"מחוץ" לטקסט. הגדרה מעין זו מובילה לאמירתו המפורסמת של דרידה כי "אין שום דבר מחוץ לטקסט" (ע"ע טקסט, חוץ). אמירה זו מובנת בראש ובראשונה כהרס הגבול בין מה שנחשב לטקסט לבין מה שנחשב מחוץ לגבולותיו האוטונומיים; אובייקט סימבולי תרבותי שהוא מחוץ לטקסט. במתכונתו החדשה נתפס הטקסט כטקסטואליות. זו כוללת בתוכה מפגשים, הצטלבויות והבדלים לאין-ספור בין מיקרו-טקסטים: צורה פתוחה וזורמת של יצירת משמעויות, המשתנה תדיר על-ידי עצם הניסיון להפיק את עצמה. במובן זה המונח טקסט קרוב למונח הדרידיאני "כתיבה" (Derrida, [1967] 1976) (Écriture). כל אלמנט בטקסט אינו אלא עיבוד מחדש של אלמנטים קודמים, אשר כבר ומלכתחילה "כתובים" בתוכו.

הגדרה מעין זו מציבה את הטקסט כישות חתרנית (Subversive Entity), המערערת בהתמדה את יסודותיה. הטקסט הופך אז לשדה המאיים על השיטה שבה אנו רגילים להבין את העולם או לקרוא ולארגן את הידע על אודותיו. הוא מערער את המשמעויות המדעיות והמטאפיזיות של השפה. כפועל יוצא מכך מתערערת גם "שלמותו" של הסובייקט המופיע בטקסט, הן ככותב והן כקורא. המפגש ביניהם הופך למשחק אינסופי של סימנים המחליפים ביניהם ידיים. הטקסט הופך לתהליך של ייצור שאין לו התחלה ואין לו סוף: ישות "חסרת תחתית", חסרת גבולות, חסרת מולדת, חסרת סטרוקטורה.

כמה מסקנות חשובות נובעות מהגדרה זו. נפער פער בין שפת הקומוניקציה היומיומית השואפת לרפרזנטציה (ע"ע ייצוג) לבין טקסטואליות השואפת להיות זרימה אינסופית של מודלים ומשחק בלתי נדלה של צירופי סימנים: הטקסט הופך, בניסוחה של ז'וליה קריסטבה (Kristeva), לתהליך של "עבודה לשונית", שאותה מכנה קריסטבה בשם Signifiance. "העבודה" של השפה מתרחשת כתהליך של התפלגות ועימות בין סימנים ומשמעויות המובנים הן בלשון היומיומית והן בלשון הטקסטואלית. שרשרת הזרימה של הסימנים אינה חותרת לאחדות אלא לריבוי. מה שמציין אותה הוא אפוא המשחק הקומבינטורי הבלתי מוגבל של הצירופים בשדה לשוני נתון. הטקסט מופיע כישות פתוחה, כטרנספורמציה של עצמו, כתהליך המוליד את עצמו כל פעם מחדש. כך יכולה ישות פתוחה זו, המזמינה ומאפשרת מגע עם טקסטים אחרים, לכונן עצמה כאינטרטקסטואליות (Kristeva, [1974] 1984).

ראוי לציין את תרומתו המרכזית של רולאן בארת (Barthes) להיסטוריה של הדיון במושג. במאמרו "Barthes, 1977: 155-164) "From Work to Text) מציע בארת שש הבחנות בין "יצירת האמנות" ("Work of Art") לטקסט. הבחנות אלה, שחלקן מצטלבות עם עמדות שנדונו כאן, יכולות לשמש סיכום נאות של הנושא.

  1. יצירת האמנות היא פרגמנט של מציאות שניתן לראותו. יצירת האמנות היא אפוא אובייקט. הטקסט, לעומת זאת, הוא קודם כול פונקציה, שיטה מתודולוגית שאין לה קיום (פיזי) אלא בשעה שזו מוצגת ופועלת בתוך השיח של השפה. בדומה לקריסטבה, גם בארת גורס כי הטקסט נחווה כפעילות הכרוכה בייצור ובהפקה עצמית.
  2. יצירת האמנות מבליטה את הנבדלות הז'אנרית שלה. הטקסט מהווה כוח טרנסגרסיבי, החוצה גבולות ז'אנריים – דוגמה של בארת לכך היא יצירתו של ז'ורז' בטאיי (Bataille) – ומאיים בכך על גבולות הדוקסה והמוסכמה הבורגנית.
  3. יצירת האמנות מוגדרת כסימן ממוסד, הנוטה להבליט את המסומן, כלומר את המשמעות שלו. הטקסט, לעומת זאת, מבליט את הזרם האינסופי של המסמנים המציינים את חומריותו והמונעים ממנו להיסגר סביב מסומן אחד. בדומה להנחותיהם של דרידה ושל קריסטבה, גם בארת מבליט את משחק המסמנים כתהליך העוסק בדחיית המשמעות הסופית.
  4. היצירה מוגדרת באמצעות ייחודה ועצמיותה. הטקסט מוגדר באמצעות הריבוי: המשמעות מופיעה כריבוי שאינו ניתן לצמצום. המשמעות אינה קיימת בתוצאה אלא בתהליך של מעבר (passage). כל טקסט הוא בראש ובראשונה אינטר-טקסט שמקורותיו אינם ידועים.
  5. ל"יצירת האמנות" יש ייחוס "אבהי" ותלות ידועה בדמות האב-המחבר. קשר כזה מקביל לזכות על הרכוש בבורגנות הליברלית. הטקסט מכריז על עצמו כנעדר בעלות; הטקסט מכריז על עצמו כנעדר "אני". המטאפורה של הטקסט היא הרשת: הרשת האינסופית של צירופי הסימנים.
  6. מתוך כך ברור כי יצירת האמנות היא אובייקט לצריכה ולביטוי חברתי של טעם (למשל רכישת ציור ידוע והצגתו בסלון הבורגני). הטקסט חורג מן הטעם האופנתי, שכן הוא מכריז על קיומה של ישות שאין לרוכשה, שלא ניתן לעשות שימוש בטעם הגלום בה, שאינה כלי למימוש נכסים. היות שהטקסט עובר תהליך של הפקה בתוך השדה של הסימנים הלשוניים הוא מגלה התנגדות לתהליכים של רפרזנטציה (ייצוג) ומימזיס (חיקוי, עיצוב).

לסיכום הדיון, בארת מציע להבחין בין יצירת אמנות לבין טקסט במושגים של הנאה (plaisir) והתענגות (jouissance) (ע"ע עונג/הנאה). ההנאה שבקריאת יצירת אמנות נובעת מן הידיעה כי לפנינו משהו נצחי, ייחודי וחד-פעמי ושאין כל אפשרות לחזור עליו. תפיסה זו מציינת את המודרניות. האין המודרניות, שואל בארת, המודעות לכך שלא ניתן להתחיל שוב מחדש? אם כך, מה שמציין את הפוסטמודרניות הוא העובדה כי היא נעה על ציר הטקסטואליות; וזאת לאור ההנחה כי הטקסט מתחיל כל פעם מחדש, כי אין לו גבולות, כי הוא עוסק בעונג ללא הפרדה. עונג זה מכנה בארת בשם jouissance. הטקסט עוסק בסירקולציה האינסופית, חסרת ההפרדה, של הלשונות השונות המרכיבות אותו. גם הכתיבה על טקסט, מסכם בארת, אינה יכולה להופיע כמטא-שפה (Meta-Language) ביקורתית "שקופה". היא עצמה מופיעה כפעילות יוצרת, כלומר כטקסט נוסף.

Barthes, R. 1977: "From Work to Text", in: Image, Music, Text, trans. S. Heath, London: Fontana Press, pp. 155-164.

Derrida, J. [1967] 1976: Of Grammatology, trans. G. C. Spivak, Baltimore and London: The Johns Hopkins University Press.

Ducrot, O. and Todorov, T. 1983: Encyclopedic Dictionary of the Science of Language, Baltimore and London: The Johns Hopkins University Press, pp. 294-299.

Hjelmslev, L. [1943] 1961: Prolegomena to a Theory of Language, trans. F. J. Whitfield, Madison: University of Wisconsin Press.

Kristeva, J. [1974] 1984: Revolution in Poetic Language, trans. M. Waller, New York: Columbia University Press.

תאור / מקור התמונה:

http://www.cie111.com/en/

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×