סוריאליזם

Surealism

מתוך: כלב אנדלוסי / לואי בונואל וסלבדור דאלי, 1929.

"להיות ולחדול – אלה הם פתרונות דמיוניים. הקיום הוא במקום אחר".

אנדרה ברטון, המניפסטים של הסוריאליזם, עמ' 51.

זרם אמנותי שפעל בצרפת במחצית הראשונה של המאה ה-20. ב-1924 חיבר הסופר אנדרה ברטון (Breton) את המניפסט הסוריאליסטי הראשון. עקרונות המניפסט היו עליונות הדמיון על פני השכל, שלטון הלא-מודע בחיים ובאמנות, כתיבה אוטומטית הספוגה באסוציאטיביות חלומית ("אוטומטיזם נפשי"), פירוק תודעת הסובייקט למרכיביה הסותרים והגדרה חדשה של המושג אמנות. הפעילות הסוריאליסטית היתה רב תחומית ומצאה ביטוי בספרות, בקולנוע, בתאטרון, בצילום ובאופנה. עם אמני הסוריאליזם נמנו סלבדור דאלי (Dali), שהפך את הסוריאליזם לתופעה פופולרית, אנדרה ברטון, לואי אראגון ((Aragon, ג'ורג'ו דה קיריקו (de Chirico), רנה מגריט (Magritte) ופול דלוו (Delvaux). השפעת הסוריאליזם ניכרת לאורך המאה ה-20 כולה; היא חוזרת ומהדהדת ברגעי משבר מהפכניים ומגיעה עד עידן אי-הוודאות של ימינו.

אי-אפשר לדון בסוריאליזם בלי לתאר את שליחותו האוונגרדית והמהפכנית. כדין כל אוונגרד, גם הסוריאליזם לא הסתפק בשליחותה האסתטית האוטונומית של האמנות, אלא ביקש לפרוץ החוצה אל החיים עצמם ולחולל שינוי באופן שבו האדם חי ומתבונן בחייו. השינוי המשמעותי הוא ביחס ל"מציאות", שנתפסה עד אז כאילו היתה כבר ידועה. הסוריאליזם ביקש להסיר את הלוט מעל אשליית הרוגע של הריאליזם, שמאחוריו עולם רציונלי מאורגן הנשלט בידי חוקיות מדעית. הוא ביקש לפתוח דלתות אל החדרים האסורים של הלא-מודע ולגלות את הממד הדמיוני, הקסום, החידתי והשרירותי של "המובן מאליו". בהשפעת הפסיכואנליזה, שכבר היתה אז תנועה רבת השפעה, ביקשו הסוריאליסטים לתאר את מציאות החלום לאחר שהוסרה ממנה הצנזורה של המוסר ושל הבון טון הבורגניים.

אמני הסוריאליזם התעניינו במופלא, בפנטסטי, בפרוורטי, בצירופים ובייצוגים של מין שאינו שייך למינו. מורשתם מתמקדת בהרס הסימן. הסימן יוצר את המוסכמות שבאמצעותן אנו מבינים את המציאות. התפוררות מערכת הסימנים, שהיא התפוררות הלשון עצמה, עוררה מבוכה מטאפיזית בקרב הקהל הבורגני, שלא רגיל היה לחשוב על המציאות כעל בעיה. בעייתיות מטאפיזית זו – שערבבה בין אובייקט לסובייקט, בין האורגני לאנאורגני, בין הסביר למגלומני, בין הפרטי לציבורי, בין הפנימי לחיצוני – היתה מהפכנית ומטרידה. היא ביקשה להדהים ולזעזע, להתאבל וללעוג, להוציא את האדם הממוצע משגרת עולמו. היא רצתה להפוך את האמנות למנוף המציב את המתבונן בפני תהומיות החיים; זו נחשפת במגע היומיומי עם היסוד המהמר והבלתי אפשרי של הקיום.

המשורר גיום אפולינר (Appolinaire) הוא שטבע את המושג "סוריאליזם". ב-1917 הוצגה בפריז בכורת הבלט Parrade, ובחוברת שנלוותה לה הגדיר אפולינר את ההפקה "סוריאליסטית". בהפקה השתתפו כמה מן האמנים המרתקים ביותר של המחצית הראשונה של המאה ה-20: פבלו פיקאסו עיצב את התפאורה, אריק סאטי הלחין את המוזיקה, ז'ן קוקטו הגה את הרעיונות וליאוניד מסין היה הכוריאוגרף. הניגוד הדרמטי בין הדמויות הרובוטיות הענקיות שעיצב פיקאסו לבין הגודל הנורמלי של רקדני הבלט הרוסי של דיאגליב יצר אווירת חלום, שתוארה מאוחר יותר כסוריאליסטית. כאמור, ב-1924 פרסם אנדרה ברטון את המניפסט הסוריאליסטי הראשון, ובו ביקש להגדיר את האמנות הסוריאליסטית ולנסח את פילוסופיית החיים שלה. כותב ברטון: "סוריאליזם, שם עצם, ז', אוטומטיזם נפשי טהור, שבאמצעותו מתכוונים להביע, בין בדיבור, בין בכתיבה, ובין בכל אופן אחר את המהלך הממשי של המחשבה. זוהי הכתבתה של המחשבה, כשהיא נעדרת כל שליטה מכוונת מצד השכל, ומנוערת מכל דאגה אסתטית או מוסרית […] הסוריאליזם נשען על האמונה במציאותן הנעלה-יותר של צורות אסוציאטיביות מסוימות […] האמונה בכל יכולתו של החלום, במשחקה נטול התכלית של המחשבה" (ברטון, [1924] 1986: 35).

את התנועה הסוריאליסטית הניעו שלוש מוטיבציות מרכזיות: להתריס נגד הקונפורמיזם הבורגני, המעדיף את הסדר המוכר הנורמלי, התכליתי והרציונלי; להפגיש באופן אלים ופיוטי כאחד בין מישורים שונים, שנחשבו בלתי מתיישבים זה עם זה, כגון המפגש בין החלומי למציאותי, בין הביולוגי לתרבותי וכדומה; ולתאר את הממד הבלתי ודאי של האובייקטים ושל התודעה האנושית המפרשת אותם (Gaunt, 1972). עבודתו של הצלם מאן ריי (Ray) בתחום האופנה יכולה להדגים מגמות אלו. ביצירה מ-1936 שכותרתה  A l'Heure de l'Observatoire – Les Amoureux מוצגות שפתיים אדומות ענקיות שנותקו מן הגוף השלם והן מרחפות בתוך ענן. זהו אובייקט פטישיסטי תחליפי המרמז על המקור הנעדר: הווגינה הנשית. בתחתית התמונה שרועה אישה, שצלליתה מזכירה את השפתיים המרחפות. תנועת היד שלה יוצרת דימוי פאלי, המכוון אל השפתיים הווגינליות. הגעגוע הארוטי של האישה לובש מיניות רב משמעית וקורא תיגר על הקטגוריות המקובלות. בעבודה אחרת מ-1933 (ללא כותרת) נוקט ריי אסטרטגיה דומה: כובע גברי מונח על פנים מוסתרות. קו התפר שבבסיס הכובע מזכיר שוב את הווגינה הנשית. ריי פותח מחדש את השאלה בדבר מהותו של האובייקט המצולם. האובייקט משחק תמיד מִשחק סופלמנטרי עם תחליפיו. האובייקט המיני שוב אינו שייך לקטגוריה מובחנת של גבריות או נשיות. מדובר כאן באופנים שונים של עונג חזותי, פרי המניפולציה התרבותית ב"אובייקט הטבעי".

דוגמה אחרת לאסטרטגיה הסוריאליסטית היא יצירתו של רנה מגריט (Magritte) Condition Humain 1 (המצב האנושי 1, 1933). הציור עוסק בגבול שבין המציאותי לאמנותי, בין המציאות לייצוגיה; הוא משקף את קו הגבול המטושטש בין רשויות אלה. לפנינו תמונה רוגעת של נוף המשתקף מבעד לחלון. למעשה אנו מתבוננים בעת ובעונה אחת הן בייצוג הממשי של הנוף והן בתמונה הממוסגרת של אותו הנוף. מדובר בשתי דרגות של עיצוב, המתייחסות לאותו אובייקט: ייצוג ישיר וייצוג עקיף, באמצעות התמונה המשקפת את הנוף. השערורייתי בעבודה זו הוא היעדר קו הגבול. הענן, שהוא לכאורה חלק מן התמונה, ממשיך את קיומו בעולם ה"אמיתי" המופיע מחוץ לתמונה. מציאות אחת היא אפוא השלמה ותחליף של מציאות אחרת. ההזיה מחברת בין שתי הישויות ויוצרת עולם דמוי חלום.

האמן סלבדור דאלי (Dali) הפך את הסוריאליזם למותג אופנתי בשנות הארבעים והחמישים. דוגמה אופיינית היא עבודתו Disintegration of the Persistence of Memory (1954-1952): ציור השעונים ה"נוזלים" הנודע. מן הציור עולה חוויית התפוררות של אובייקטים – שעונים, עצים, הרים. האובייקטים, הסולידיים בדרך כלל, עוברים מטמורפוזה והופכים לרכים. האם זהו רק מעבר מצורת אנרגיה אחת לאחרת? האם זהו ביטוי לדיסאינטגרציה בין עולם המים שמתחת לבין עולם הדברים המוצקים שלמעלה? האם הציור מבטא את "התקמטות" הזמן ואת פיצולו לאין-ספור שעוני גרוטאות הצפים בזרם? מוטיב הקמט הבולט בציור עשוי לנסח פילוסופיה חידתית, שאפשר לקושרה למטאפורה "קמט" במשנתו של הפילוסוף הפוסט-סטרוקטורליסטי ז'יל דלז (Deleuze). המשותף לאופני החשיבה של דאלי ושל דלז הוא מצב הזרימה של הדברים. הדברים אינם חנוטים בתוך מבנה קבוע; הם מצויים בזרימה מתמדת, הם שרויים בתהליך של היעשות (Deleuze and Guattari, [1980] 1988).

"הסוריאליזם אינו מותיר לנוהים אחריו לנטוש אותו בכל רגע שייטב בעיניהם. יש רגליים לסברה כי הוא פועל על הרוח כפי שפועלים עליה הסמים. כמוהם הוא יוצר מצב של היזקקות ועשוי לדרבן את האיש למרידות נוראיות" (ברטון, [1924] 1986: 43). בדבריו אלה מבטא ברטון את הממד המניפולטיבי של הסוריאליזם, שאינו רואה עצמו כסגנון אחד בין שאר הסגנונות האמנותיים. הסוריאליזם הוא מרד בקיים, גישה מהפכנית ההופכת את מאמיניה לכת דתית. זהו הפן הדוגמטי של האמונה הסוריאליסטית: הרצון לגלות את הדברים מצדם האחר. כאן גם מתגלה כפל פניו של הסוריאליזם: מצד אחד זוהי אמונה עיוורת במעין "שחיתות לדוגמה", האמורה לשחרר את התודעה. מצד אחר זוהי פנייה בלתי נלאית אל העונג והסכנה, אל הליבידו והתנטוס, אל ההימור השרירותי, היוצרים טרנספורמציה מרחיקת לכת של כל מה שקרוי טבע.

גילוי צדם האחר, הלא-טבעי והפרוורטי של הדברים, הניצב ביסוד המסורת הסוריאליסטית, אופייני גם לפרקטיקות פילוסופיות ואמנותיות בנות זמננו, כגון תורת התשוקות של דלז (ע"ע מכונת תשוקה) או תורת היצרים במסורת הפרוידיאנית, על-פי גרסתו הרדיקלית של ז'ק לאקאן (Lacan). נראה שניסיונו של לאקאן להגדיר מחדש את גבולות הממשי מקביל לניסיון הסוריאליסטי. הממשי שוב אינו מבנה רציונלי או מעין הפשטה לוגית המעוגנת בקיים, אלא מצב של עמידה מול פני התהום, שבו המוגזם, המענג והמטורף חותרים אל מחוזות עיוורים של איווי. בעולם המאופיין באי-ידיעה, בדקונסטרוקציה ובפירוק, אנו מתקשים לחזור לסיסמאות הקלאסיות נוסח "אני חושב משמע אני קיים".

הפרויקט הסוריאליסטי נושא עמו ממד אוונגרדי. לצד תנועות אוונגרד אחרות כגון הדאדא, האקספרסיוניזם והפוטוריזם, גם הסוריאליזם ביקש לחולל מהפכה בהגדרה העצמית של האדם. אולם נראה שכוחו ויוקרתו, שהגיעו לשיאם בין שתי מלחמות העולם, התפוגגו עם אימי מלחמת העולם השנייה. אחרי הכול, קשה היה להטיף בזכות "ההתאבדות הפיוטית" כשיטה של מרד בקיים לאחר שנתגלתה תעשיית המוות שהעמידה את "השיגעון הסוריאליסטי" באור סרקסטי. התברר כי הרוע הפוליטי המוחלט הופך את הרוע הפיוטי למתחסד, לחסר אונים ולמגוחך. הסוריאליזם, שביקש להציב את השיגעון כהתרסה לירית מול אי-שפיותה של ההיסטוריה, מצא עצמו נדרס בידי אכזריותה.

עם זאת, אין לומר שבכך הקיץ הקץ על המסורת הסוריאליסטית. מורשת זו, שביקשה למרוד בתבונה ובקדמה המודרניסטית (בניגוד למגמה המודרנית של הפוטוריזם), פרחה בשתי תקופות עיקריות: הראשונה היתה בשנות הארבעים והחמישים והשנייה בסוף שנות השישים. בעקבות הגירתם של אמנים סוריאליסטים לארצות הברית בשנות הארבעים התרחבה ההשפעה הסוריאליסטית האירופאית על זרמים חדשניים באמנות האמריקאית. דמויות מפתח כגון ארשיל גורקי (Gorky) וז'ן דובופה (Dubuffet) השפיעו על אמני האקספרסיוניזם המופשט, למשל על וילם דה-קונינג (de Kooning) בעבודתו Woman IV (1953-1952) ועל ג'קסון פולוק (Pollock) בעבודתו (Pasiphae). כך נוצרה סינתזה בין תפיסת העולם הסוריאליסטית, מורשת הציור המופשט והאקספרסיוניזם האירופאי של ראשית המאה ה-20.

מוקד השפעה נוסף של הסוריאליזם הופיע באירועי 1968. מרד הסטודנטים בפריז במאי 1968, שביקש לחולל שינוי בחשיבה, בחיי הרוח ובפוליטיקה הבורגנית בצרפת ובמדינות אחרות, הושפע מרעיונות סוריאליסטיים. הסיסמה הסוריאליסטית "הדמיון לשלטון" אומצה על ידי הסטודנטים והפכה לאחת מסיסמאות הקרב של הזמן. ההתנגדות הנחרצת לרציונליזם ולפונקציונליזם הצרכני, דרכי הפעולה הישירות, האלימות כשיטה לשיבוש תרבות וההסתייעות בפרסום שהעניקה המדיה – כל אלה הדגימו את חיותם של הרעיונות הסוריאליסטיים ואת השפעתם הנמשכת. גם תנועת הסיטואציוניסטים, שפעלה בצרפת באותה עת, תרמה תרומה נכבדה למסורת המחאה האנטי-בורגנית ששורשיה בסוריאליזם. בימינו ניכרים עקבותיה של מסורת זו בסוגים שונים של אקטיביזם פוליטי, למשל בתנועות של אנטי-גלובליזציה. נוכחותו של הסוריאליזם בולטת גם בתאטרון האוונגרדי, למשל ב"תאטרון האכזריות" מבית מדרשו של המחזאי והשחקן אנטונן ארטו (Artaud). תאטרון זה מבקש לחשוף את הצופה אל הסכנה ואל האכזריות שבעמידה פנים אל פנים מול הלא-מודע. הלא-מודע נחשף על הבמה במעין אקט של וידוי פולחני המשלב תנועה, מחווה, קולות ודימויים. אפשר אף להרחיק לכת ולומר כי שיטת "הטיפול בהלם" המאפיינת את המסורת הסוראליסטית מחלחלת גם אל תחום האלימות הפוליטית. את פיגועי הטרור, לדוגמה, ניתן להבין כאירועים שכל תכליתם לטעת חרדה ופחד בלב האזרח המערבי השבע, שמקורם בחיבור "לא טבעי", סוראליסטי, בין גופות מרוטשות וסדר עירוני.

לסיכום, הסוריאליזם הוא כוח רעיוני ואמנותי מניע לאורך המאה ה-20. נוכחותו אינה מוגבלת לתחום האמנות הפלסטית, אלא מתפרשת על פני תחומים רחבים של התרבות הפופולרית: פוליטיקה, תאטרון, קולנוע, אופנה, אורבניזם, פרסומת ומדיה (Art/Fashion, 1997: 71-92). העיר, הקורנת תרבות והזיה, היא המרחב שמתוכו נלקטו האובייקטים הסוריאליסטיים. אם ההיסטוריה היא אכן סיפור של "שאון וזעם" המסופר בידי ההדיוט ואינו מסמן דבר – היה זה השיגעון הסוריאליסטי שידע להכיל אותו וייצג אותו באופן כה חריף.

 

מקורות

.ברטון, א' [1924] 1986: המניפסטים של הסוריאליזם, תרגום: א' עקרבי, תל אביב: ספרית פועלים

.יוז, ר' [1980] 1989: הלם החדש, תרגום: ע' כהן, תל אביב: עם עובד

.עמוסי, ר' וירון, א' (עורכות) 1992: דאדא וסוראליזם בצרפת, תל אביב: הקיבוץ המאוחד

Art/Fashion, 1997: Biennale di Firenze, Skira editore. Deleuze, G. and Guattari, F. [1980] 1988: A Thousand Plateaus: Capitalism and Schizophrenia, trans. B. Massumi, Minneapolis: Minnesota University Press, pp 232-252. Gaunt, W. 1972: The Surrealists, London: Thames and Hudson.

תאור / מקור התמונה:

מתוך: כלב אנדלוסי / לואי בונואל וסלבדור דאלי, 1929.

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×