מרחב – זמן – טריטוריה

Space – Time – Territory

from: The Expanse, TV  Series

"כל המרחבים האלה עודם חדורים בקדושה עמומה"

מישל פוקו, "על מרחבים אחרים", הטרוטופיה, עמ' 10.

"המרחב הוא ספק. אני חייב לסמן אותו, לציין אותו ללא הרף, הוא אף פעם לא שלי. הוא לא ניתן לי אף פעם. אני חייב לכבוש אותו".

ז'ורז' פרק, חלל וכו', מבחר מרחבים, עמ' 124.

מרחב וזמן הם קטגוריות המארגנות את הניסיון האנושי. הטריטוריה היא מרחב מזוהה שבו מסומנים גבולות ונוצרות זהויות קולקטיביות ופרטיות; הטריטוריאליות היא בעלות שחש ומפגין הפרט כלפי מרחב, אובייקט או רעיון. על-פי קאנט (ביקורת התבונה הטהורה), מרחב וזמן הן קטגוריות הטבועות בסובייקט. תפקידן להפוך רשמים חושיים לעצמים תבוניים הניתנים להגדרה. הזמן הוא אמצעי להגדרת השינוי שחל במרחב. המרחב והזמן אינם מנותקים מן התודעה החושבת אותם. הם אינם נתונים, או מובנים, מחוץ לתהליכים החומריים והסימבוליים המתארים אותם. המרחב נתון בדרך כלל בתוך הקשר של סיפור אנושי; הוא תוצאה מובהקת של כלי המדידה והפרשנות שלנו; המרחב מופיע כגורם אישי, חברתי, לאומי, נפשי או דמיוני. הוא נקשר למושגים כגון טריטוריה, כוח ומקום, ומהווה כמותם אמצעי ליצירת זהות, לשרטוט גבולות, לכתיבת היסטוריה. המרחב הרב-לאומי, המבוסס על שיטה כלכלית ותקשורתית כוללת, מאפיין את עידן הגלובליזציה. הזמן יכול להיות קווי, מעגלי, מיתי, תודעתי או וירטואלי. הוא יכול להיות פתוח, נצפה, אטום, מעברי, המשכי, מפורק, מכיל ומייצג את הזיכרון (הזמן הלאומי או המעמדי) הנאגר בתוכו. קטגוריית הזמן מרכזית לחשיבה המודרנית: הזמן נתפס כסוכן מרכזי המוציא מן הכוח אל הפועל תבנית היסטורית גואלת (למשל במרקסיזם). קטגוריית המרחב היא קטגוריה פוסטמודרנית העוקבת אחר הלוגיקה של הרשת. זו קושרת בו-זמנית אופני שיח שונים המתרחשים במרחב.

 

 

מרחב וזמן בחשיבה המודרנית והפוסטמודרנית

התפיסה הניוטונית של החלל והזמן נטתה לראות בהם מושגים אובייקטיביים הקיימים ללא תלות בתודעה האנושית. ניוטון ראה את הזמן כמכל ריק המתמלא באופן הדרגתי – בעקבות שינויים והתרחשויות קונקרטיות. גם התפיסה הקאנטיאנית של החלל הניחה כי מדובר בכושר הסתכלות אפריורי הטבוע בעצם תבוניותנו – בלעדיו לא ניתן להגדיר אובייקטים בחלל ולהכיר בהם כעצמים נבדלים. תפיסה זו ראתה בחלל מושג הקושר בין הסובייקטיביות של הניסיון האנושי לבין האובייקטיביות של התוצאה הנצפית: "נניח אפוא כי החלל והזמן הם כשלעצמם אובייקטיביים והם תנאים של אפשרות הדברים כשהם לעצמם" (קאנט, [1781] 1993: 58; Thrift, 1996). בהקדמתם למהדורה העברית של ביקורת התבונה הטהורה לקאנט, כותבים שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך: "אלמלא היה האני המכיר מטיל את צורותיו על החומר הניתן על-ידי החושים […] בלא תוספת זו של הסובייקט המכיר – היתה כאן עירבוביה של רשמים חיצוניים, אך לא עצמים" (ברגמן ורוטנשטרייך, בתוך: קאנט, [1781] 1993: יח'). כך הופכים הרשמים הסובייקטיביים לעצמים אובייקטיביים בכוח אחדותה של התבונה. בתפיסה זו, המרחב הוא תכונה של רוחנו, "החוש הפנימי שבאמצעותו הרוח מסתכלת בעצמה או במצבה הפנימי" (שם: 45). "החלל הוא אפוא דימוי הכרחי אפריורי (קודם להתנסות ממשית), המונח ביסוד כל ההסתכלויות החיצוניות" (שם: 46, 56).

תפיסה זו, שהיתה מקובלת במודרניות, ראתה במרחב מושג הניתן לפענוח, להגדרה ולמיפוי. היא הזינה את ההנחה המודרניסטית כי אפשר לספק תיאורים נכונים ומדויקים יותר של המרחב באמצעות הטלת המתודה המדעית (גיאוגרפיה, קרטוגרפיה) עליו. הוא הדין בזמן. הזמן הוגדר כ"דימוי הכרחי המונח ביסוד כל ההסתכלות […]"; הזמן נתפס כבעל ממד אחד: "ואני מצמיד את ההמשך הזמני כקו הנמשך עד אין סוף, שבתוך הריבוי הוא בעל ממד אחד בלבד. מתכונותיו של קו זה אנו למדים על כל תכונותיו של הזמן, וחוץ מתכונה זו שחלקי הקו קיימים בבת אחת, ואילו חלקי הזמן קיימים לעולם זה אחרי זה" (קאנט, [1781] 1993: 52). תפיסות אלה אפיינו את תחושת הזמן בקפיטליזם המודרני כתנועה המייצרת התקדמות וקדמה (Harvey, 1990: 204-205) (ע"ע נאורות).

הנחות אלו השתנו בקפיטליזם הפוסטמודרני, שהוא משטר החיים המאפיין את חברת הצריכה והמדיה בעידן הגלובליזציה. הזמן הליניארי מיטשטש בעידן של תקשורת רוויה, טלוויזיה רב-ערוצית ואינטרנט. אמצעי תקשורת אלה יוצרים ערבוביה של זמנים. הם מערבים בין ייצוגים שונים של זמן, חותרים לבו-זמניות, למיידיות ולמהירות. אלה מתבטאים במונח זמן אמת, שאינו אלא זמן ההתקשרות: הזמן הוירטואלי המתקיים בשומקום ומקנה לאנשים תחושה של מרחב קיברנטי משותף הנרקם בעצם אקט ההתקשרות. מדובר בערבוביה של זמנים סובייקטיביים ה"חותכים" באופן מקרי זה את זה. הספרות המודרניסטית (יוליסס של ג'יימס ג'ויס, למשל) ביקשה לדחוס את הזמן כולו לידי רגע, ולצייר אותו באמצעות זרם התודעה כתמונה מרחבית וסימולטנית של המציאות (Frank, 1991). הספרות הפוסטמודרניסטית, לעומת זאת, נוטה ליצור התקה בין זמנים שונים. היא נותנת ביטוי לפירוקו של הזמן, לדעיכת האמון בזמן ההיסטורי, הליניארי, המוביל מנקודת התחלה לאותה נקודת סיום שהיא תמצית ההבטחה של ההתחלה. דבר זה מוליך באופן טבעי לתפיסות חדשות של ההיסטוריה.

גם החלל הפוסטמודרני מתאפיין בממד של פירוק. זהו ה-hyperspace, המתואר בחיבורו רב ההשפעה של פרדריק ג'יימסון (Jameson) פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר (ג'יימסון, [1984] 2002: 51): לפנינו מרחב שאינו אנתרופומורפי, מרחב האדיש לרוח האנושית; מרחב כישות מנותקת וסכיזופרנית. השְהִיה בחלל נתפסת כמורכבת מרצף של רגעים בלתי מחוברים. זוהי אלגוריה למצבו של האדם במציאות התקשורתית, חסרת הגבולות, של העידן הגלובלי; הדיסאוריינטציה במרחב מקבילה לדיסאוריינטציה רגשית וקוגניטיבית בעולם המדיה. המרחב החדש הוא מרחב משועתק, מרחב הסימולקרה (Baudrillard, 1983). דוגמה לכך היא הדמיה של עיר הקרויה קניון: לקניון אין מקור, הוא עשוי מדוגמיות "עירוניות" שונות: חנויות, "רחובות", "כיכרות", "גשרים", "בריכות", פינות מרגוע. דוגמה אחרת היא העיר בזעיר אנפין נוסח "מלון בונוונטורה" בלוס אנג'לס (אדריכל: ג'ון פורטמן). יש תחושה שהבניין אינו מכוון להיות חלק מן העיר אלא לתפוס את מקומה, כשווה ערך לה או כתחליף שלה. חלל-העל הפוסטמודרני, אומר ג'יימסון, הפקיע את הגוף האינדיווידואלי מתוכו. גוף זה מתקשה למקם עצמו בחלל. "זוהי אלגוריה לאי יכולתו לארגן תכליתית את סביבתו המיידית ולמפות קוגניטיבית את מקומו בעולם חיצוני ובר-מיפוי" (ג'יימסון, [1984] 2002: 63).

הקפיטליזם המאוחר יוצר אפוא מרחב משועתק המאפיין את זמננו: דפוסי צריכה החוזרים על עצמם, ז'אנרים טלוויזיוניים ממוחזרים, מערכות סימון אוניברסליות ועוד. ההון מקבל צורה של כוח הנודד בין מרחבים לאומיים שונים. מי ששולט בו הם גופים כלכליים-גלובליים: התאגידים הרב-לאומיים. גם העבודה עוברת תהליך של פירוק; היא אינה קשורה עוד במקום בעל זהות קבועה הנטוע במרחב קבוע. סחורה יכולה להיות מיוצרת באמצעות עבודה שמקורה ביבשות שונות. תהליך זה יוצר פרגמנטציה של הניסיון האנושי, המתנתק מקואורדינטות ברורות של מקום וזמן.

 

הפוליטיזציה של זמן/מרחב

כפועל יוצא מן התהליכים שתוארו לעיל הופכים הזמן והמרחב לערכים שאינם מובנים מאליהם. לאחר איינשטיין ותורת היחסות, הזמן שוב אינו נתפס כ"תכונה מוחלטת הצועדת באותו קצב עבור כל אחד וכל דבר" (קולס, 2002: 22); הוא הופך למשתנה המודד את התנועה היחסית של המודדים ביחס לתנועה של האובייקט הנמדד. תוצאות המדידה תלויות אפוא בכלי המדידה ובאופן שבו מופעל מבטו המתבונן של החוקר. גם המרחב אינו נתפס כישות אובייקטיבית אלא כתהליך בהיווצרות, כריבוי, כמצב של becoming. המרחב אינו נבדל מן העין הפרשנית שקוראת ו"מתרגלת" אותו. קריאה זו מספרת, כל פעם מחדש, את סיפורו. היא כותבת ומייצגת אותו באמצעות המבט המשרטט את משמעותו האידאולוגית.

למרחב יש גבולות גיאוגרפיים, פוליטיים, פסיכולוגיים; המרחב מייצר טריטוריה  (Edny, 1974 ; Sack, 1986). הטריטוריה היא מרחב מזוהה – מרחב שבתוכו מתקיימת זהות פרטית או קולקטיבית, מקום שבו נקבעים גבולות (ע"ע לאומיות/פוסט-לאומיות ; אומה). ארגון המרחב יוצר ייצוג של זיכרון וכוח; לעתים הוא בורא את המסורת הלאומית עצמה (Williams, 1973; Hobsbawm and Ranger, 1983). הגבול, מזכיר הסוציולוג גיאורג זימל (Simmel), אינו עובדה במרחב שיש לה משמעות סוציולוגית, אלא עובדה סוציולוגית או ידע חי הלובשים צורה מרחבית (Simmel, 1997: 143).

הפעילות האנושית במרחב כותבת אותו מחדש: היא מטביעה את משמעותו באמצעות מנהגים וטקסים של חיי היומיום. הארגון הסימבולי של מרחב/זמן מייצר מסגרת המלמדת אותנו על מקומנו בחברה (Bourdieu, 1977:163). הפעולה האנושית בתוך מרחב כלשהו, אומר הפילוסוף מישל דה סרטו ((de Certeau מייצרת משמעות חזותית, שהיא היחס בין גופם של המשתמשים לבין הכללים של המרחב/זמן שבתוכו הם פועלים (ע"ע תרבות ותקשורת חזותית) (דה סרטו, [1980] 1997: 24-15; de Certeau, [1980] 1984). המרחב מאפשר פעילות מטאפורית עשירה (פעילות "טקטית" בלשונו של דה סרטו), הגוברת לעתים על עריצותה ונוקשותה של המערכת ("האסטרטגיה" בלשונו). זו עשויה להפוך את החיים למעין "שיר": בכל טיול ברחובה של עיר קיים הפוטנציאל של הרפתקה חזותית רעננה. ניתן לנקוט טכניקה של צירופים חדשים, הפרת זכויות וחציית גבולות שתייצר ביטוי אישי במרחב (ע"ע שוטטות).

המפגש בין מרחב/זמן וכסף מייצר את הכוח החברתי (Harvey, 1990: 226-239). ארגון המרחב הוא אפוא כלי מרכזי לייצוג ערכים בחברה. המרחב הוא הזירה שבה מופיעות ההסכמות החברתיות ובה גם מתגלעים הקונפליקטים בין יחידים לקבוצות. זהו המקום שבו מתנסחות אוטופיות או משורטטים גבולות הדמיון. לעתים, כפי שמראה הפילוסוף גסטון באשלר (Bachelard), אנו מדברים על "הפואטיקה של המרחב", כלומר על המרחב כתמונה פנימית של הדמיון. באשלר, המושפע מהיידגר, קובע כי מציאות דחוסה זו של מקום וזמן מתגלמת בחלל הרחמי המוגן של הבית (Bachelard, [1958] 1969).

המרחב אינו מתקיים ללא המבט האנושי הצופה בו. הוא ממצב עצמו ביחס למבטים אפשריים אחרים. מכאן שהמרחב לעולם אינו ניטרלי, אלא "קונספטואלי": מרחב של מישהו המתייחס למישהו אחר. המרחב והנוף הופכים אפוא לפוליטיים (Said, 2000: 175-192): הם מבטאים יחסי כוח מעמדיים, גזעיים, מגדריים; הם מייצגים את הזיכרון הקולקטיבי של המשתמשים (הזיכרון הוא "חסר תנועה" ומתקיים רק באמצעות ייצוגיו של המרחב). לדוגמה, נוף המגדלים הממלא את מרכזיהן של ערי עולם מתרגם "מרחב", "נוף", "גובה" למושגים של כוח ובידול מעמדי, ומייצר ניגוד בין העיר כהתגלמות של רבגוניות אנושית מקומית (נוף ורנקולרי) לבין אנונימיות אטומה שמתבצרת בתוך עצמה ואינה יוצרת קשר עם הסביבה שבה היא ממוקמת. דוגמה ישראלית נוספת למבט השולט במרחב יכול לספק פסלו של השומר האגדי אלכסנדר זייד בגבעת שייח אבריק שבעמק יזרעאל. הפסל ממוקם על גבעה הצופה על קבר שייח שלמרגלותיה. זהו תרגום ישיר של המבט הציוני, השולט על המרחב שלפניו.

אנרי לפברה (Lefebvre), רואה בשליטה במרחב מקור לכל שליטה חברתית. את הפרקטיקות המרחביות הוא בוחן באמצעות שלוש קטגוריות המוצעות בחיבורו La Production de L'espace: (א) המרחב כישות חומרית: מכונה העוסקת ביצירת מפגשים סימבוליים ובשעתוקים של מבנים חברתיים; (ב) המרחב כייצוג של ידע: הידע מופיע בחיי היומיום ובתחומים אקדמיים כגון גיאוגרפיה, הנדסה, תכנון אורבני, אקולוגיה חברתית, אדריכלות ועוד; (ג) מרחב הייצוג כהמצאה מנטלית, המורכבת מקודים, מסימנים, מאופני שיח, מתוכניות אוטופיות, מנופים דמיוניים, ממרחבים ייעודיים כגון ציורים או מוזיאונים. אנו רואים אפוא כי המרחב אינו ישות ניטרלית. הוא אינו אובייקט. הוא קודם כול שיח על המציאות – אופן דיבור המעצב את האובייקטים שעליהם הוא מדבר. שיח זה יכול שיהיה חומרי או נפשי, סימבולי, ציבורי או פרטי, חברתי או דמיוני, עירוני או כפרי, קפיטליסטי או שיתופי וכן הלאה (ע"ע עיר (אורבניזם, תרבות אורבנית)).

 

לקרוא מרחבים: מרחב ממשי, מדומיין, קונספטואלי, וירטואלי

ראינו כי את המרחב ניתן לקרוא בצורות מגוונות: הן כהתנסות, הן כתפיסה והן כמרחב מדומיין. ממדים אלה מעמידים את המושג בקרבה למושג הביטוס (Habitus) שהגה הסוציולוג פייר בורדייה (Bourdieu): סכמה יוצרת הקודמת לניסיון אך קובעת את אופיו ומייצרת אותו בסופו של דבר; המרחב הוא סכמה אפריורית (קודמת לניסיון) שבאמצעותה הופך האירוע לניסיון (Experience), כלומר להתבוננות משמעותית בעולם. המשמעויות הללו מופיעות באופן ברור ומאובחן בעידן הקלאסי ובעידן המודרני ובאופן מטושטש ונזיל בעידן הפוסטמודרני. משמעויות אלו יכולות ליצור מרחב ציבורי רציונלי ואוטונומי, מופקע מכוחה של המדינה, כפי שגרסו יורשיה של אסכולת פרנקפורט, ובראשם יורגן הברמאס (Habermas, 1962), או לשרטט את המרחב כמסגרת כוחנית אפריורית שבה יחסנו לעולם מובנה מראש (אזולאי, 1999: 92-71) (ע"ע מרחב ציבורי (באדריכלות)).

חקר המרחב וייצוגיו מפגיש בין סוגיות תרבותיות ראשונות במעלה כגון סביבה, לאומיות, זהות, אוטונומיה וכפיפות (ע"ע לימודי מוכפפים). הוא גם נוגע בשאלות אסתטיות המתייחסות למרחב הייצוג (צורן, 1997: 49-10). תיאוריות סטרוקטורליסטיות מבית מדרשו של פרדינן דה סוסיר (de Saussure) נוטות להבליט את הצורה הסינכרונית של הלשון, שהיא למעשה התבוננות מרחבית. תאוריות פוסט-סטרוקטורליסטיות, כדוגמת הדקונסטרוקציה, נוטות לפרק את המרחב הסימולטני (המבנה) של הלשון ולמצוא בו "בקיעים של זמן" היוצרים הבדלים במשמעות (Derrida, 1987). המרחב הפוסט-סטרוקטורלי אינו מאפשר את הטוטליות של המרחב הסטרוקטורלי. הוא אינו מציע לקרוא את המרחב המילולי, או הטקסטואלי, אלא לקרוא אותו מחדש, לארגן אותו מחדש באמצעות מעקב אחר התמורות שחלות בו.

היתרון בקריאה מרחבית הוא בעיקרו ביקורתי. קריאה זו מביאה בחשבון סיטואציות שונות שאינן כפופות לזמן משותף, או לסיפור משותף, שכן המרחב כולל בתוכו אובייקטים המתייחסים לזמנים שונים. תפיסה זו עומדת בניגוד לתפיסה המרקסיסטית, הרואה בזמן קטגוריה אחדותית לחשיפת תהליכי הדיכוי והסבל ולהצגתם באופן סיבתי. עמדה זו מציג התאורטיקן המרקסיסטי דיוויד הארווי (Harvey) בספרו The Condition of Postmodernity. הארווי דן במערכת היחסים זמן-מרחב במודרניזם ובפוסטמודרניזם. לדעתו, מדובר במעבר משלב הייצור הפורדיסטי (פס הייצור המודרניסטי במפעליו של הנרי פורד, המפיקים מוצר שלם בְּמקום אחד וקבוע) אל היגיון ייצור פוסטמודרני, השייך לקפיטליזם המאוחר – משטר ייצור שבו חלקים שונים של הסחורה מיוצרים בזמנים שונים ובמקומות שונים בעולם. הצורך לייעל את הייצור באמצעות הפרישׂה המרחבית שלו מביא לפירוק הזמן האחדותי. את התוצאה ניתן לכנות בשם "מרחוב הזמן" ביטוי מובהק לכך נמצא באמנות, למשל בציור הקוביסטי. קריאה אחרת מציע פרדריק ג'יימסון. לדעתו, המציאות העכשווית מייצרת מרחב שלישי, המרחב המפורק, שאינו ניתן לייצוג, של התקשורת ושל האדריכלות בת ימינו. מרחב זה נתון להיסטוריזציה מתמדת שבאמצעותה ניתן לעקוב אחר התפתחות הקפיטליזם המואץ והסובייקט התואם אותו; סובייקט זה אינו יכול למפות באופן קוגניטיבי את המרחב המפורק. מול קריאה זו ניתן להציב את הקריאה המרחבית של התאורטיקן הפוסט-קולוניאלי הומי באבא (Bahbha, 1994). לדעתו, יש לבקר את ג'יימסון משום שהאחרון מניח זהות בין קטגוריה של "זמן" לבין קטגוריה של "להיות": ה"היות" אינו כפוף לזמן אחדותי. מדובר בהווה קטוע שהוא מעין מרחב דיסאינטגרטיבי, דוגמת המרחב המתואר בלב החשכה לג'וזף קונרד, או באפוקליפסה עכשיו, סרטו של פרנסיס פורד קופולה – עיבוד קולנועי חופשי של הספר.

עמדתו של פוקו  (Foucault) ביחס למרחב היא אמביוולנטית. בצד הנטייה לראות בו ישות שבה מיוצגים יחסי הכוח בחברה, מציע פוקו המשגה חדשה המאפשרת לזמניות לחלחל לתוך המרחב הקפוא לכאורה  ( 239-256 :1984  ; Foucault, 1980: 71, 77, 149). התוצאה היא יצירת מרחב שאותו הוא מכנה הטרוטופיה (פוקו, 2003). את ההטרוטופיה אפשר להציב מול האוטופיה: דגם חברתי חלופי מושלם המצוי בשומקום. ההטרוטופיה מצרפת בתוכה מגוון של מקומות הרחוקים בדרך כלל זה מזה. הם מצטופפים בתוך תבנית משותפת המאתגרת את הגבולות המקובלים. מדובר במרחב המקפל בתוכו את המרחב האמיתי עם המרחב המדומיין. המרחב המדומיין מצוי בדרך כלל מחוץ למרחב הקיים, ואילו כעת הוא מתמקם "בתוכו". המרחב ההטרוטופי הוא אפוא מרחב של זרימה, העומד בניגוד למרחב הסגור והממושטר שיוצר מגדל השמירה המרכזי – הפנאופטיקון (המבט הרואה והבלתי נראה שלא ניתן להימלט ממנו). ההטרוטופיה מאגדת בתוכה את מה שמצוי מחוץ למקום ובכל זאת – גם בתוכו. דוגמה למרחב מעין זה הוא בית הקברות. בית הקברות מנכס לעצמו את הגוף המת (הכאוטי, המתפורר, מפיץ המחלות) והופך אותו לאתר של סדר ושיטה, לייצוג מרחבי של זיכרון. הדבר עונה על הרצון לגונן על עצמנו מפני האיום של הגוף באמצעות משטורו. בית הקברות מקושר לכל האתרים בעיר, אך הוא גם ממוקם מחוץ לעיר, בפרוורים. הוא מקום ושומקום בעת ובעונה אחת. בכך הוא דומה לאתר הטרוטופי נוסף – הספינה. הספינה קיימת כישות יציבה ואוטונומית, אך היא מתקיימת בתוך אי-יציבותו וזרימתו של הים.

לסיום, ראוי לתת את הדעת על אופנים חדשים של תפיסת המרחב בימינו. ראשית יש להביא בחשבון כי חלק ניכר מן המרחב הבנוי מיועד לצריכה. תהליך זה, שראשיתו בפסאז'ים של המאה ה-19 (בנימין, 1996; Buck-Morrs, 1989), מגיע לשיאו בתופעת הקניון העכשווי. בנוסף, ראוי לעמוד על יחסי הגומלין בין המרחב הפיזי למרחב התקשורתי והווירטואלי, מרחב המידע (ויריליו, [1984] 2006; Burgin, 1996; Meyrowitz, 1985; Castells, 1996). עוצמתה של התקשורת ואחיזתה בחיי היומיום יוצרות מרחב ציבורי ואקולוגי המשותף למיליוני בני אדם מארצות ומתרבויות שונות (Lash & Urry, 1994). מדובר במרחב מיוצג: מסך הטלוויזיה, צג המחשב, פרסומת חוצות בכביש המהיר. זהו מרחב הנוטה להתפרק מן העומק התלת-ממדי שלו ולהפוך למרחב חזותי שטוח המייצג את האינפורמציה הדחוסה שמאחוריו. המרחב הכלל-עולמי מייצר שייכויות לקהיליות חדשות. המרחב האינטרנטי יוצר שותפויות גורל מגוונות, שחלקן עשויות לתפוס את מקומן של שותפויות מסורתיות הבנויות סביב טריטוריה פיזית וסיפור מכונן יחיד (ע"ע סייברספייס). עם זאת, דומה כי כינונו של המרחב הווירטואלי החדש, שהוא ביסודו מרחב הדמיון, אינו דוחק החוצה את המרחב הבסיסי: הצורך בבית, הצורך בלאומיות, הצורך בזהות ובהגנה. החיים בצל הניגוד שבין המרחב הפיזי לבין מרחב התפיסה (הסימבולי), בין המרחב הטבעי לבין המרחב המלאכותי המעוצב, עתידים להגדיר את מצבו של האדם גם בשנים הבאות (ע"ע תרבות ותקשורת חזותית ; לאומיות/פוסט-לאומיות).

 

מקורות

בנימין, ו', 1996: מבחר כתבים, כרך ב: הרהורים, תרגום: ד' זינגר, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

ברגמן, ש"י ורוטנשטרייך, נ' 1993: "פרקי מבוא לספר ביקורת התבונה הטהורה", בתוך: קאנט, ע', ביקורת התבונה הטהורה,  ירושלים: מוסד ביאליק, עמ' יא-ע.

ג'יימסון, פ' [1984] 2002: פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר, תרגום: ע' גינצבורג-הירש, תל אביב: רסלינג.

דה סרטו, מ' [1980] 1997: "המצאת היומיום", תרגום: א' אזולאי, תיאוריה וביקורת, 10, עמ' 24-15.

ויריליו, פ' [1984] 2006: המרחב הביקורתי, תרגום: א' רוזן, תל אביב: רסלינג.

לפבר, א' [1974] 2005: "ייצור המרחב", בתוך: קלוש, ר' וחתוקה, ט' (עורכות), תרבות אדריכלית: מקום, ייצוג, גוף, תל אביב: רסלינג, עמ' 200-178.

פוקו, מ' 2003: "על מרחבים אחרים", הטרוטופיה, תרגום: א' אזולאי, תל אביב: רסלינג.

פרק, ז' [1974] 1998: חלל וכו': מבחר מרחבים, תרגום: ד' דאור וא' עמר, תל אביב: בבל.

צורן, ג' 1997: טקסט, עולם, מרחב, תל אביב: הקיבוץ המאוחד והמכון הישראלי לפואטיקה ולסמיוטיקה ע"ש פורטר.

קאנט, ע' [1781] 1993: ביקורת התבונה הטהורה, תרגום  מבוא ונספחים: ש"ה ברגמן  ונ' רוטנשטרייך, ירושלים: מוסד ביאליק.

קולס, פ' 2002: איינשטיין וליקוי החמה המלא, תרגום: א' בובר, תל אביב: ספרית פועלים.

קונרד, ג' [1899] 1999: לב החשכה, תרגום: א' רהט, ירושלים: כרמל. 

Bachelard, G. [1958] 1969: The Poetics of Space, trans. M. Jolas, Boston: Beacon Press.

Baudrillard, J. 1983: Simulations, NewYork: Semoiotext(e).

Bhabha, H. K. 1994: The Location of Culture, London: Routledge.

Bourdieu, P. 1977: Outline of A Theory of Practice, Cambridge: Cambridge University Press.

Buck-Morss, S. 1989: Walter Benjamin and the Arcades Project, Cambridge, MA: The MIT Press.

Burgin, V. 1996: Indifferent Spaces: Place and Memory in Visual Culture, Berkeley: University of California Press.

Castells, M. 1996: The Information Age: Economy Society and Culture, Vol 1: The Rise of the Network Society, Oxford: Blackwell.

de Certeau, M. 1991: "The Jabbering of Social Life", in: Blonsky, M. (ed.), On Signs, Baltimore: The Johns Hopkins University Press, pp. 146-154.

Derrida, J. 1987: Truth in Painting, trans. G. Bennington and I. Mcleod, Chicago: University of Chicago Press.

Edny, J. J. 1974: "Human Territoriality", Psychological Bulletin, No. 81, pp. 959-975.

Foucault, M. 1980: Power/Knowledge, Selected Interviews and Other Writings 1972-1977, ed. C. Gordon, New York: Pantheon Books.

— 1984: "Space, Knowledge, and Power", in: Rabinow, P. (ed.), Foucault Reader, New York: Pantheon Books, pp. 239-256.

Frank, J. 1991: The Idea of Spatial Form, New Branswick: Routgers University Press.

Habermas, J. 1962: The Structural Transformation of Public Sphere: An Inquiry into a Category of Bourgeois Society, Cambridge MA: The MIT Press.

 

Harvey, D. 1990: The Condition of Postmodernity, Cambridge, MA & Oxford UK.

תאור / מקור התמונה:

from: The Expanse, TV Series

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×