מטאפורה/מטונים

Metaphor/Metonym

מטאפורה

"We see, then that, metaphor occurs at the precise point at which sense emerges from non-sense […] what does man find in metonymy if not the power to circumvent the obstacles of social censure?"

Jacques Lacan, "The Agency of the Letter in the Unconscious or Reason since Freud", pp. 302-303.

"אנו רואים אפוא שהמטאפורה מתקיימת בדיוק בנקודה שבה ההיגיון נולד מן הנונסנס […] מה אנו מוצאים במטונים, אם לא את הכוח לעקוף את המכשולים של הצנזורה החברתית?"

ז'ק לאקאן, "ערכת (פוֹעלוּת) האות בלא מודע"

שתי צורות מרכזיות של הלשון המושאלת – לשון הנבדלת מן הלשון "הרגילה" בכך שאינה מייצגת באופן ישיר את משמעויותיה. המטאפורה משנה את המובן המילולי של השם או המשפט באמצעות הצבת תחליף או אנלוגיה קרובה למובן המקובל שלהם. במטונים – תכונה, מאפיין או חלק של הדבר מחליפים את הדבר עצמו (מילה אחת מחליפה מילה אחרת). התבנית הבינארית מטאפורה/מטונים ממלאת תפקיד מרכזי בשיח האמנותי, התקשורתי, הפסיכואנליטי והפילוסופי. היא מאפשרת התבוננות ביקורתית במבנה השפה. שתי התבניות עשויות לגלות ידע חדש על העולם הנשען על עקרון הדמיון וההבדל שבין הדברים. שפה מטאפורית או מטונימית יכולה אפוא להציע אופני התבוננות אינטואיטיביים רעננים שיש להם ערך להרחבת הידע האנושי.

מטאפורה ומטונים, בלשון ובספרות

המטאפורה "היא שימוש במילה כדי לבטא מובן שיש בו דמיון למובן הרגיל שלה אך גם שוני" (Ducrot & Todorov, 1979: 278). נדגים את פעולתה באמצעות ניתוח הבית הראשון בשירו של נתן אלתרמן "פגישה לאין קץ'" (אלתרמן, 1966), שעושה שימוש בשפה עתירת מטאפורות:

 

"כִּי סָעַרְתְּ עָלַי, לָנֶצַח אֲנַגְּנֵךְ.

שָׁוְא חוֹמָה אָצוּר לָךְ, שָׁוְא אַצִּיב דְּלָתַיִם!"

 

המשורר קושר בין שלוש סצנות: סערת אהבה, סערה אמנותית (סערת נגינה) וסערת קרב (חומות בצורות, דלתיים). הממד המשותף הוא הסערה והכיבוש. מנגד מתקיים גם שוני (תוך דמיות): סערת הנגינה, כיבוש היופי, הסימביוזה בין הנגן לבין הכלי מוסבים ומשועבדים לספֵרה ארוטית המתקיימת בין גוף לגוף. זאת ועוד: היחס בין הפועֵל לנפעל מתחלף בצורה וירטואוזית: היא, האהובה, תוקפת אותו בסערה, אך הוא (הגוף ככלי נגינה) מנגן אותה. היחס הרגשי המתהפך מקבל על עצמו מימוש גופני: הכלי (האובייקט) מנגן את האוהב (הסובייקט). באותו אופן ניתן לראות כי דמיון ושוני מתקיימים גם בין תבנית האהבה לבין תבנית המלחמה: האני, הנופל שדוד בסערת האהבה, דומה לעיר שדלתותיה וחומותיה נפרצו. ואולם גם כאן מתקיים חילוף ושוני: היא זו שמציבה חומות כדי לחסום את סערת תשוקתו. יוצא אפוא כי המטאפורה סערת הקרב מתייחסת בראש ובראשונה לרצונו של האני להתגבר על החומות שבנה ("לשווא") סביב עצמו (או סביבה) כדי לפרוץ אותן ולהתמסר ל"גן הקסום", לממד הפעיל והאינסופי של התשוקה.

המטונים הוא שימוש במילה כדי לציין אובייקט אחר או תכונה אחרת המזוהים עם השימוש הרגיל באותה מילה. לשון אחרת: מטונים הוא אופן השימוש במילה אחת כדי שתובן מילה אחרת; שימוש במסמן אחד כממלא מקום של מסמן אחר ((Ducrot and Todorov, [1972] 1979. מובן זה כבר מצוי באטימולוגיה של המילה היוונית "מטונים", שפירושה "שינוי שם". ניקח לדוגמה את המשפט: "נפטון נרגע". בשימוש הרגיל, נפטון הוא שם המציין את אל הים במיתולוגיה הרומית. כעת אנו משתמשים בתכונה המציינת אותו (זיקתו לים) כדי לתאר את רגיעת הים. המילה "נפטון" משמשת כתחליף פיגורטיבי מואנש במקום המילה המופשטת "ים". דוגמה אחרת: "קראת את עמוס עוז?" (במקום: "קראת את ספריו של עמוס עוז?"); ועוד: "האם את אוהבת את ברהמס?" (במקום: "האם את אוהבת את המוזיקה של ברהמס?"); ולבסוף: "שמת כבר מים על האש?"  (במקום: "הזדרז נא לשפות קומקום כדי להכין לי תה").

הבלשן רומאן יאקובסון (Jakobson) מרחיב את ההבדל בין מטאפורה למטונים ומעמיד אותו על המתח שבין שני קטבים טקסטואליים: המדע מתפתח לאורך שני קווים סמנטיים שונים – נושא אחד עשוי להוליך לנושא אחר על-פי הדומות (Resemblance) או על-פי התסמוכת (מלשון סמיכות – contiguity) שביניהם. הקוטב המטאפורי מאפיין את המקרה הראשון ואילו הקוטב המטונימי מאפיין את השני (יאקובסון, 1986: 165-164). המטאפורה נוצרת כאשר אובייקט נקרא בשם אחר הדומה לשם המקובל בשפה. המטונים הוא אובייקט שמצוין על-ידי אובייקט אחר, שמזוהה איתו במציאות. הציר המטאפורי מבוסס אפוא על דומות וברירה, וקרוי ציר הפרדיגמה (Paradigma); הציר המטונימי מבוסס על יחס של צירוף והוא קרוי ציר הסינטגמה (Syntagma).

המטאפורה יוצרת משמעות על-ידי עקרון הברירה (selection). היא בוררת מילה מסוימת מתוך הזיכרון, מתוך מאגר של שמות דומים – בדרך כלל את השם הפחות מקובל – ומציבה אותה במקום השם המקובל. כך, לדוגמה, בשירו "Not Palaces" של המשורר האנגלי סטפן ספנדר (Spender, 1983), הגזאל (צבי) תופס את מקום העין:

 

Eye, gazelle, delicate wanderer"

"Drinker of horizon's fluid Line

 

לפנינו ציר ברירה, שבו משמעויות קרובות, אך לא שוות, משרטטות את המילה עין – eye. העין מתוארת באמצעות צורות ותכונות הדומות לאלה של הגאזל. הגאזל מזכיר בנדודיו את תנועת העין ואת תכונת נוזליותה. כאשר נוזליות ונדודים חוברים יחד, תשומת הלב מתמקדת במבטו של הנודד, הלוגם את "הקו הנוזלי" של האופק.

הקוטב המטונימי פועל על ציר הצירוף, ההמשכיות והסמיכות עם מילים אחרות: משמעותה של מילה מתקבלת באמצעות היחס שלה למשמעויותיהן של מילים אחרות המקיפות אותה. יאקובסון מדגים את ההבדל בין מטאפורה למטונים באמצעות מבחן פסיכולוגי לילדים. הילדים מתבקשים להגיב באופן ספונטני על שמות עצם המוקראים להם. בניסוי מתגלות שתי נטיות לשוניות. העדפה אחת היא להציב תמורה אסוציאטיבית (מן הזיכרון) לשם העצם. למשל, התגובה ל"נער" תהיה שרשרת של שמות נרדפים: "עלם", "צעיר","עול ימים" וכדומה. תגובה מעין זו משקפת את הציר המטאפורי. העדפה מסוג אחר תהיה תגובה המנסה ליצור השלמה. למשל, לשמע שם העצם "בית" הילדים ישלימו: "חם" (נקבל: "בית חם"). תגובה זו נוצרת על הציר המטונימי.

לדעת יאקובסון וממשיכיו (ק"ל שטראוס, ז'ק לאקאן), צורות אלה אינן משקפות רק העדפות לשוניות אלא גם תבניות מרכזיות בתקשורת פנימית (הסטרוקטורה של החלום, למשל), וכן בתקשורת בין-אישית וחברתית (Cooper, 1986). המטונים והמטאפורה יוצרים גם שתי צורות של סגנון אמנותי: הפרוזה מאופיינת ברצפים מטונימיים; השירה מאופיינת בדחיסות מטאפורית ("שירה" בגרמנית: Dichtung ריבוי, דחיסה). הסגנונות המטונימי והמטאפורי מאפיינים זרמים באמנות הפלסטית ובקולנוע. הסימבוליזם, הרומנטיקה והסוריאליזם נוטים אל העיצוב המטאפורי; הריאליזם נוטה לעיצוב מטונימי: הוא מרשה לעצמו לסטות מן הסיפור המרכזי לסיפור המשנה, או מן הגיבור לתיאורי רקע. הקוביזם בציור והקולנוע בכללותו נוטים לקוטב המטונימי ועוד.

מטאפורה/מטונים בפסיכואנליזה ובתרבות

הפילוסוף והאנתרופולוג קלוד-לוי שטראוס (Lévi-Strauss) משתמש בדגם הבינארי (מטאפורה/מטונים) במחקריו על יחסי הגומלין בין מיתוסים ויחסי שארות בתרבות (Lévi-Strauss, 1969). אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד (Freud), הנוטה למערכתיות הסטרוקטורלית, מראה כי "עבודת החלום" (Traumarbeit) פועלת לפי עקרונות של עיבוי מטאפורי (Verdichtung) והתקה מטונימית (Vershiebung) (פרויד, [1900] 2007). קל להצביע על הדמיון בין התהליך הנפשי, שפרויד קורא לו "העברה" (Transference), לבין פעילות מטאפורית. האטימולוגיה של המילה "מטאפורה" ביוונית קשורה לרעיון של "העברה" (היוונים קראו לכלי תחבורה ציבורי המעביר אנשים ממקום למקום בשם זה). יוצא אפוא כי גם המנגנון הנפשי של הלא-מודע בנוי על שני הצירים הדינמיים שמציע יאקובסון.

הפסיכואנליטיקן ז'ק לאקאן (Lacan), שהפסיכואנליזה שלו מבטאת חזרה רדיקלית לפרויד, מצביע על הקוטב המטאפורי והמטונימי כמנגנונים האחראים להבניית הלא-מודע במתכונת של שפה (Lacan, [1957] 1977). הוא קובע כי הלא-מודע אינו נוגע לרובד פרימורדיאלי או אינסטינקטואלי שאינו ניתן להמשגה, אלא בנוי במתכונת לשונית, באמצעות שרשרת ההבדלים שבין המסמנים. יחס זה יכול ליצור מבנים מטאפוריים (מילה אחת עבור מילה אחרת) או מטונימיים (מילה אחת ביחס למילה אחרת) (אורבך, 1992: 106-98; גלדמן, 1998; Lacan, 1968) (ע"ע סימן). תהליך העיבוי המטאפורי שהציע פרויד לתיאור "עבודת החלום" מוגדר אצל לאקאן במונחים של עיבוי המסמנים, כלומר מילוי מקומו של מסמן אחד במסמן אחר. את המטאפורה, שהיא התוצאה של תהליך העיבוי והדחיסה, הוא מתאר כסימפטום. סימפטום זה אוצר בתוכו את המשמעות החבויה שאליה לא היה אפשר להגיע ברמת המודע. את תהליך ההתקה (ה-displacement), המאפיין את הפעילות המטונימית, הוא מתאר במונחים של איווי(désir): מדובר בשרשרת בלתי פוסקת של מסמנים הנקשרים למסמנים אחרים. שרשרת זו מצליחה, לדעת לאקאן, להתגבר על הצנזורה החברתית ולתת ביטוי לתשוקה שאין לה רוויה – תשוקה היוצרת דחייה מתמדת של האובייקטים שלה; זוהי (תמיד) תשוקה (מטונימית) למשהו אחר (Lacan, [1957] 1977: 165 ; Archard, 1984).

שאלת הלשון הפיגורטיבית ה"גופנית" חורגת מתחומי הדיון הבלשני והפסיכואנליטי המצומצם. אפשר לומר כי היא נוגעת לעצם טבעה של השפה. נשאלת השאלה, האם ניתן להבחין, בהקשר זה, בין שפות מוּצרנוֹת ו"מלאכותיות" (למשל מתמטיקה), המנותקות לכאורה מהקשר, לבין שפות טבעיות הנוטות להיבטים פיגורטיביים ומצטיינות בריבויי פרפראזות שאין לצפותן מראש? יאקובסון מכיר בערכה היוצר של השפה הפיגורטיבית – שפה המרחיבה את גבולותיו של הדיון המדעי (מילים כמו "זרם" או "שדה", הוא מציין, הן מעין מטאפורות שהטביעו חותם מרכזי על התפתחות המחשבה הפיזיקלית). שפה זו יכולה להציע מבנים לא מודעים ואינטואיטיביים, שלימים יתבררו כאידאות מובחנות המקושרות באופן הדוק יותר אל השפה המדעית. דומה כי ציפייה זו מתגשמת באופן רדיקלי בדור הפוסט-סטרוקטורליסטי שלאחר יאקובסון. הוגים כגון דרידה יצביעו על העובדה שגם מאחורי השפה השקופה, המופשטת, הקוגניטיבית, מצויות הסטות פיגורטיביות (מטאפורות, מטונימיות) החושפות את "נקודות העיוורון" של המשמעות. זו שוב אינה שקופה וחד-משמעית.

 

מטאפורה ומטונים במחשבה הפוסט-סטרוקטורליסטית

השיח המטאפורי והמטונימי תופס מקום מרכזי במחשבה הפוסט-סטרוקטורליסטית. הוגים כגון דרידה (Derrida), שושנה פלמן (Felman) , היידן וייט (White), מישל דה סרטו (de Certeau), דונלד דיווידסון (Davidson) ואחרים אינם מסתפקים עוד בתרומתה היצירתית והאינטואיטיבית של השפה ליצירת גופי ידע. טענתם מרחיקת לכת יותר. על-פיה, השפות המדעיות עצמן (מתמטיקה, לוגיקה, פילוסופיה, מדעי הטבע) מנוסחות בחלקן על-ידי השפה הציורית, החומרית (שפת המסמנים), שממנה הן מנסות לברוח; הפיגורטיביות אינה מאפיינת רק את "השפה הספרותית": זוהי תכונה מרכזית של השיח עצמו (ע"ע מפנה לשוני).

למגמה טרופולוגית זו (Trope פירושו "לסובב" את המשמעות הרגילה של המילה), המגיעה לשיאה בשנות השישים המאוחרות של המאה ה-20, יש שורשים בתקופות היסטוריות קודמות. תחנות מבשרות נוכל למצוא בכתביהם של איסוקראטס (Isocrates), קוינטיליאן (Quintilian) וג'אמבטיסטה ויקו (Vico). חשובה במיוחד השפעתו של האחרון, משום שהפילוסופיה של ההיסטוריה שלו מעוגנת בצורות אסתטיות ומונעת על-ידן. המודל של ויקו כולל ארבע טרוֹפּוֹת מרכזיות: מטאפורה, מטונים, סינקדוכה ואירוניה (גורביץ', 1997: 74-71). המדובר בכוחות סטרוקטורליים המייצרים ממשות היסטורית המתחלפת באופן מחזורי. לימים ישמש המודל הפואטי של ויקו ([1725] 2005) כבסיס לחשיבתו של היידן וייט על האופי הפיגורטיבי של השפה ועל אופן השפעתן של מטאפורות ומטונימיות היסטוריות על כתיבת ההיסטוריה (White, 1973) (ע"ע מטא-היסטוריה).

רבים מן הפוסט-סטרוקטורליסטים מצביעים על המטאפורה ועל המטונים כעל צורות חשיבה מרכזיות על אודות המציאות (Ricoeur, 1984). הם טוענים כי אנו חיים במציאות פוסט-ניטשיאנית, בעידן שלאחר המטאפיזיקה: השפה שוב אינה נענית לנו "בשקיפותה". האמת – כטענת ניטשה – אינה אלא שרשרת של מסמנים (מטאפורות, מטונימיות) המקיימים זיקה בינם לבין עצמם. האמת אינה חותרת למסומן כלשהו או למשמעות קבועה, והיא נחשפת כריבוי מטאפורי או מטונימי. מישל דה-סרטו, למשל, קורא את המרחב כאוסף של קישורים מטאפוריים ומטונימיים שאותם אנו מבצעים בעת שאנו משתמשים במרחב הציבורי (de Certeau, 1991: 146-154, 1984) (ע"ע חיי היומיום ; תרבות ותקשורת חזותית). בדומה לכך, גם פילוסוף הלשון דונלד דיווידסון מתבונן במטאפורה כישות הקיימת מחוץ למרחב הלוגי. המטאפורה אינה נמדדת על-פי ערך האמת הגלום באינפורמציה שהיא מספקת; המטאפורה אינה שייכת כלל לספֵרה של המשמעות (meaning); היא אינה אופן אחר של מובן בלשון: היא אופן חדש של שימוש בלשון. השימוש החדש בלשון מייצר ו"מתרגל" גם חיים חדשים (Davidson, [1977] 1984: 246-247) (ע"ע משחקי לשון). הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר (Heidegger) הדגיש אף הוא את חשיבותה היצירתית של המטאפורה. על-פיו, את השפה המיוסדת על קריאה לאמת (Aletheia) יש לפרש כ"גילוי" (Disclosure, Unconcealment) ולאו דווקא כייצוג (Representation) של המציאות. תפקידן של המטאפורות הוא אפוא לסלול את הדרך אל האמת (היידגר, 1999: 89-65; Black, 1979).

לסיום, ראוי להתבונן בתורת הדקונסטרוקציה של דרידה, המיוסדת על קריאה מטאפורית מפתיעה בטקסטים פילוסופיים קלאסיים. נתבונן בשתי דוגמאות מרכזיות במאמר "מיתולוגיה לבנה, מטאפורה בטקסט פילוסופי" (Derrida, 1982) טוען דרידה כי באופן פרדוקסלי, המטאפורה היא חלק בלתי נפרד משיטת המיון הקונספטואלית שמתיימרת להגדיר ולהכיל אותה. המסקנה היא כי יש להכיר ביסוד המטאפורי, הבלתי בטוח, של השפה המדעית. במאמר "בית המרקחת של אפלטון" מראה דרידה ([1968] 2002) כיצד מועברות משמעויות מתחום לתחום. כך, לדוגמה, מילה כגון pharmacy (בית מרקחת) נקשרת למילים כגון pharmakon (סם, מרפא, רעל, קסם) ו-pharmakos (שעיר לעזאזל, קורבן המשרת צרכים של כפרה והיטהרות חברתית). השורש המשותף יוצר קשר משפחתי בין שלושה רבדים ומבליט את קיומו של השעיר לעזאזל (pharmakos) כ"רעל חברתי" (pharmakon) שיש להיפטר ממנו כדי לרפא את הקהילה. הרעל, שהוא גם תרופה (Pharmakon), נקשר ל-Pharmacy (בית מרקחת) – מוסד שעניינו בטרנספורמציות מסתוריות ומאגיות של רעלים ההופכים לסמי מרפא. אפלטון מצביע על הכתיבה (Écriture) כעל רעל, כעל אירוע מסוכן החותר תחת המשמעות והסמכות (תחת הרצון לריפוי) של הטקסט. הכתיבה, על-פי אפלטון, שונה באופן מהותי מן הדיבור. האחרון מזוהה עם ידיעת המקור ועם החתירה אל האמת. הכתיבה, לעומת זאת, מציגה את משחק המסמנים (משחק המטאפורות והמטונימיות) שאותם מגלה ומבליע, בו-זמנית, הטקסט. על-פי דרידה, המטאפורה של ה-Pharmakon נקשרת לממד הבלתי בטוח, החומרי, הריבויי (מבחינת היכולת הפרשנית), השייך לכתיבה. זו מייצגת פעילות פיגורטיבית חתרנית שמתנחלת בלבו של טקסט פילוסופי מופשט ו"סגור" וחושפת את דעותיו הקדומות (דרידה, [1968] 2002 ; Broagan, 1989) (ע"ע מטאפיזיקה של נוכחות).

 

מקורות

אורבך, י' 1992: "לאקאן, ההכרה והשפה", בתוך: עולמות נסתרים, התבוננות בתת-הכרה, תל אביב: שוקן, עמ' 106-98.

אלתרמן, נ' 1966: "פגישה לאין קץ" בתוך: שירים, כוכבים בחוץ, שמחת עניים, שירי מכות מצרים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, מחברות לספרות, עמ' 8.

גורביץ', ד' 1997: "ג'מבטיסטה ויקו והאסתטיזציה של ההיסטוריה", בתוך: פוסטמודרניזם, תרבות וספרות בסוף המאה ה20, תל אביב: דביר, עמ' 74-71.

גלדמן, מ' 1998: ספרות ופסיכואנליזה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 86-79.

דרידה, ז' [1968] 2002: בית המרקחת של אפלטון, תרגום: מ' רון, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

היידגר, מ' 1999: מאמרים: הישות בדרך, תרגום: א' טננבאום, תל אביב: מפעלים אוניברסיטאיים, עמ' 89-65.  

ויקו, ג' [1725] 2005: המדע החדש, תרגום: א' רטהאוז, ירושלים: שלם.

יאקובסון, ר' 1986: "שני צדדים של הלשון ושני טיפוסים של הפרעות אפאזיות", בתוך: אבן זוהר, א' וטורי, ג' (עורכים), רומאן יאוקובסון, סמיוטיקה, בלשנות, פואטיקה, מבחר מאמרים, תל אביב: המכון הישראלי לפואטיקה וסמיוטיקה, אוניברסיטת תל אביב, הקיבוץ המאוחד.

פרויד, ז'  [1900] 1969: פשר החלומות, תרגום: מ' ברכיהו, תל אביב: יבנה, עמ' 311-253. 

[1900] 2007: פירוש החלום, תרגום: ר' גינצבורג, תל אביב: עם עובד. 

Archard, D. 1984: Consciousness and Unconsciousness, La Salle, IL: Open Court Publishing.

Black, M. 1979: "More about Metaphore", in: Ortony, A. (ed.), Metaphore and Thought, Cambridge: Cambridge University Press.

Brogan, W. 1989: "Plato's Pharmakon: Between Two Repetitions", in: Silverman, H. J. (ed.), Continental Philosophy II, Derrida and Deconstruction, New York and London: Routledge.

Cooper, D. E. 1986: Metaphore, Oxford: Blackwell.

Davidson, D. [1977] 1984: Inquiries into Truth and Interpretation, Oxford: Oxford University Press.

de Certeau, M. [1980] 1984: The Practice of Everyday Life, trans. S. Rendell , Berkeley, Los Angeles: University of California Press.

— 1991: "The Jabbering of Social Life", in: Blonsky, M. (ed.), On Signs, Baltimore: The Johns Hopkins University Press. pp. 146-154.

Derrida, J. [1968] 1981: Plato's Pharmacy, in: Dissemination, trans. B. Johnson, Chicago: University of Chicago Press.

1982: "White Mythology", in: Margins of Philosophy, trans. A. Bass, Chicago: Chicago University Press.

Ducrot, O. and Todorov, T. [1972] 1979: Encyclopedic Dictionary of the Sciences of Language, trans. C. Porter, Baltimore and London: The Johns Hopkins University Press.

Lacan, J. 1968: "Speech and Language", in: Psychoanalysis, trans. A. Vilden, Baltimore, MD.: The Johns Hopkins University Press.

[1957] 1977: "The Agency of the Letter in the Unconscious or Reason since Freud", in: Écrits. A Selection, trans. A. Sheridan, New York and London: W. W. Norton & Co., pp. 146-178.

Lévi-Strauss, C. 1969: The Elementary Structures of Kinship, Noedham, R. (ed.), trans. J. H. Bell and J. R. Von Sturmer, Boston: Beacon Press.

Ricoeur, P. 1975: La Metaphore Vive, Paris: Seuil.

— 1984: The Rule of Metaphor,  Multi-disciplinary Studies of Creation of Meaning in Language, trans. R. Czerny, U. McLanghlin and J. Costella, London: Routledge and Kegan Paul.

Spender, S. 1983: "Not Palaces" (l. 12-16), in the: Norton Anthology of Poetry, edited by The. Alexander W. Allison and others,  New York: W. W. Norton & Company

White, H. 1973: Metahistory, Baltimore: The Johns Hopkins University Press.

 

 

 

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×