הרמנויטיקה

Hermeneutics

Hermeneutic circle

"בעיה פילוסופית היא מהצורה: 'אינני מתמצא".

לודוויג ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות, מאמר 123, עמ' 84.

האמנות והמתודולוגיה של תורת הפרשנות. להבין פירושו לפרש, לומר מה שהובן, לשאול כיצד המובן מפרש עצמו בלשון. בתפיסה מודרנית, ההרמנויטיקה מופיעה כתיאוריה מטאפיזית על אודות האמת: הדרך המוליכה להבנה הנכונה של משמעות הטקסט. בתפיסה פוסטמודרנית, ההרמנויטיקה מוצגת כריבוי של "אמיתות". המתח בין שתי הגישות מצייר את מעגל הקסמים ההרמנויטי: מצד אחד, הפרשן מנסה לצמצם את אינסוף האפשרויות הגלומות בטקסט במטרה להגיע אל הגרעין הקשה שלו, אל משמעותו ה"נכונה"; מצד אחר, הטקסט נוטה לעתים להתייצב כנגד פרשניו, משל היה ריבוי הקם על המבקשים לצמצמו. "המעגל ההרמנויטי" נובע מאי קיומו של עוגן חיצוני שעליו יכולה להישען פעולת הפרשנות. הפרשן פועל על הטקסט אך גם נפעל על-ידו ומושפע מעוצמתו הטרנספורמטיבית. באמצעות המשחק האמנותי הפנימי שלו, הטקסט משנה את כוונות פרשניו והופך את התהליך הפרשני למשחק רב-פנים בין עולמות רבים.

ההרמנויטיקה עוסקת בהבנת המשמעות. היא נקשרת אטימולוגית לשמו של הרמס (Hermes), שליח האלים האולימפיים, אל הפרשנות והתקשורת הבלתי נלאית. תפקידו של הרמס לתרגם את דברי האלים לשפת בני האדם (ריקר, [2004] 2006). ההרמנויטיקה המודרנית מזוהה בעיקר עם המפעל הפילוסופי של פרידריך שליירמכר (Schleiermacher, 1768-1834) ושל ויליאם דילתי (Dilthey, 1833-1901), ומאוחר יותר עם המסורת הפנומנולוגית של מרטין היידגר (Heidegger, 1889-1976), של הנס גיאורג גאדאמר (Gadamer, 1900-2002) ושל פול ריקר (Ricoeur, 1913-2005).

המעגל ההרמנויטי מתנסח באמצעות המתח בין אמנותו הפעילה של הפרשן, החודר לטקסט ודולה את משמעותו, לבין כוחו הטרנספורמטיבי של הטקסט ויכולתו לעצב את הסובייקט המפרש אותו. מדובר ביחסים מעגליים הכורכים את הסובייקטיביות של הפרשן עם משמעותו ה"אובייקטיבית" של הטקסט. מתח זה ניתן לבטא באמצעות צמד הניגודים רומנטיקה וקלאסיקה. גישות קלאסיות מדגישות את כוחו האובייקטיבי של הטקסט לעצב את עולמם של המתבוננים בו. גישות רומנטיות וניאו-רומנטיות מדגישות את כוחו היצירתי של הפרשן בגיבוש עולמה השלם והעמוק של היצירה. במובן זה הן ממשיכות את דרכו של קאנט, תוך הבלטת התפקיד היצירתי והספונטני של הסובייקט בכינון הידע על העולם (Bowie, 2003).

בספרו ביקורת כוח השיפוט מבחין קאנט (1960) בין שני סוגי שיפוטים, המנסחים דילמה פרשנית זו. השיפוט הראשון מבוסס על כללים מוקדמים רחבים המיושמים על מקרים פרטיקולריים ("detérminat judgement"). השיפוט השני חותר לייצר כללים, תוך ניהול מגעים עם מקרים פרטיקולריים ("reflective judgement"). המתח בין היענות לכללים של פרשנות ושיפוט לבין יצירה של כללים אלה, תוך התייחדות עם חד-פעמיותה של היצירה, משתקף ב"מעגל ההרמנויטי" כפי שמכנה אותו פרידריך אסט (1778-1841) (Ast, [1835] 1969). בכל מקרה, הדילמה הפרשנית נותרת בעינה כביטוי מורכב לאינטראקציה או למשא ומתן המתקיים בין היסוד החד-פעמי והסובייקטיבי של היוצר והפרשן לבין היסוד הכללי המכונן את כללי הפרשנות (ע"ע רפלקסיביות).

ניתן להצביע על וריאציה מעגלית נוספת, המתקיימת במתח שבין הפרט לבין המכלול, בין המשפט הבודד לבין הקורפוס היצירתי כולו, או בין הקורפוס היצירתי לבין קורפוסים אחרים. מצד אחד, הפרשן רוצה להבין את המשפט הבודד בטקסט; מצד אחר, הבנת המשפט הבודד תלויה בהבנת מכלול היצירה ולהפך. נוסף על כך, הבנת המכלול תלויה בהבנת הקורפוס הכללי של היוצר או מכלול האפשרויות הקונטקסטואליות של היצירה. אם נוסיף לכך את העובדה שגם הפרשן יכול לייצג טקסטואליות מורכבת, נבין עד כמה מעורפלת וסובייקטיבית עשויה להיות מלאכת הפרשנות: עמדתו של הפרשן ביחס לטקסט ומודעותו לפרשנויות קודמות של היצירה או למסורת התרבותית שבתוכה נטוע הטקסט עשויות להיות רלוונטיות למשמעות הטקסט. במקרה זה תהפוך הפרשנות עצמה לשיח בין פרשנויות; התהליך הפרשני יופיע כאירוע אינטרטקסטואלי רחב. שאלת המשמעות תהפוך אז לאירוע "חשוד" ומסקרן: גלישה מתמדת של הרוח המחפשת באופן נוסטלגי אחר אחדותה האבודה.

נקודה זו מסמנת את גבולותיו האוטופיים של הפרויקט ההרמנויטי, כפי שניסחו אותם שליירמכר ודילתי: התהליך הפרשני שואף לגשר על הפער בין הסובייקט (הפרשן) לבין האובייקט (הטקסט). הפרשן מתמסר כביכול לאמנות הטקסטואלית. על-ידי התחברות למשמעויות האינטימיות של הטקסט, הפרשן מגלה את עצמו ומתוודע לאפשרויותיה של הרוח האנושית ביחס לעצמה, כפי שזו מתגלמת באמנות הטקסט. הסובייקט הוא אפוא תייר בארץ רחבת הידיים של ה-Geist (הרוח), במובן שאליו מכוונים הגל, אסט, שליירמכר ודילתי. השאלה היא אם אחדות קמאית זו בין הסובייקט לאובייקט, בין הפרט למכלול ובין ההתחלה לסוף אפשרית בעידן שבו הפכה השפה לזירת הימורים והבדלים (ע"ע דיפראנס). אם השפה היא משחק אינסופי של הבדלים (כפי שגרס ז'ק דרידה, ראו למשל Derrida, 1976: 427), מהי המשמעות (האחת) שנוכל להפיק בתהליך הפרשני? (ע"ע גרמטולוגיה ; כתיבה).

עמדות ספקניות אלה מגיעות לשיאן במפעל הפוסט-סטרוקטורליסטי של דרידה ושל לאקאן (Lacan), אך הן מופיעות כבר בתפיסת הלשון של היידגר. היידגר העביר את הדיון מן המפלס האחדותי של ה-Geist, המוצא את ביטויו בלשון, אל המפלס שבו השפה היא דרך להיות בעולם (זהו ה-Dasein ההיידגריאני, היות שם). לפי היידגר, דרך זו היא טרום-קונספטואלית ובאה לידי ביטוי בפרקטיקה האמנותית (ראו היידגר, 1968, 1999). האמנות מספקת ידיעה טרום-קונספטואלית זו כאשר היא עוזרת לנו לעקוב מחדש אחר "השכחה של ההוויה". האמנות היא העדות ל"ידיעה" הפרשנית הלא מושגית על העולם, הלובשת מאוחר יותר אופי של פרשנות מודעת באמצעות סכמות שונות של רפרזנטציה כגון "ביקורת" ו"מדע".

ההרמנויטיקה לפי היידגר היא אפוא פרויקט פרשני השרוי בנוסטלגיה מתמדת אל מקורותיו. זהו פרויקט שמצוי תמיד מעבֶר לדבר (או לפניו), מעבר להסבר המדעי המכסה עליו (או לפניו). תפקיד ההרמנויטיקה הוא לפתוח את הידוע ולהתבונן בדבר שכבר זכה לפרשנות באמצעות השפה. התבוננות זו מציבה את הפרויקט הפרשני, המתחקה אחר אמת אמנותית, מול המודל האובייקטיבי המתחקה אחר אמת מדעית ומבקש לאשש את עצמו באמצעות טענות (propositions). המשך למגמה זו נמצא מאוחר יותר בתפיסת הפרדיגמה המדעית של תומס קון (Kuhn), ואצל מישל פוקו (Foucault), ריצ'רד רורטי (Rorty), הילרי פוטנם (Putnam) ואחרים.

רעיונותיו של היידגר על מרכזיות השפה בפרויקט הפרשני זכו לפיתוח רב השפעה אצל תלמידו הנס גיאורג גאדאמר, שהדגיש כי הסובייקט ממוקם מלכתחילה בתוך השפה והמסורת התרבותית (Gadamer, 1960). על כן, כל אירוע פרשני הוא מגע אינטרסובייקטיבי עם מסורת אחרת. המפעל הפרשני כרוך תמיד במגע עם האחר, בין אם האחר הוא אדם אחר ובין אם הוא מסורת תרבותית שונה. המגע עם האחר משנה את הסובייקט הפרשני ומכונן את עצם קיומו כמפגש דיאלוגי עם הטקסט הזר שבתוכו. עמדות אלה מקרבות בין עמדתו הפרשנית של גאדאמר לעמדותיהם של לוינס (Lévinas) ושל דרידה (ע"ע פוסטמודרניזם (אתיקה)).

בכך מתרחק הפרויקט הפרשני מן העמדה המודרניסטית השואפת להומוגניות ולהכללה, ונע באיטיות אל עבר תפיסת עולם המחליפה את ההסבר של מדעי הטבע ברצון להבנה – מודל המאפיין את החשיבה ההטרוגנית של מדעי האדם. כך מסתמן המעבר אל הרמנויטיקה פנומנולוגית או הרמנויטיקה פוסטמודרנית, הפועלת בתוך המסורת של היידגר, מרלו-פונטי (Merleau-Ponty), גאדאמר ואחרים. המעגל שנסגר מחזיר אותנו לנקודת המוצא הניטשיאנית: ההנחה כי האמת האחת היא רדוקציה דכאנית של המציאות, שהיא מטבעה שופעת, מוקצנת ומסֵכית (ע"ע עודפות, יתרות); ההנחה כי הפרשנות היא תהליך מתמיד של התגברות על המובן הסגור והקפוא של הטקסט; הפרשנות כרצון לעוצמה. הדקונסטרוקציה מופיעה כאן כדגם מוקצן של הרמנויטיקה, וזו מנסחת את עקרון אי-הוודאות שבו שרוי העולם (ע"ע אי-היקבעות).

מקורות

היידגר, מ' 1968: מקורו של מעשה האמנות, תרגום: ש' צמח, תל אביב: דביר.

— 1999: מאמרים: הישות בדרך, תרגום: א' טננבאום, תל אביב: מפעלים אוניברסיטאים להוצאה לאור.

ויטגנשטיין, ל' [1953] 1995: חקירות פילוסופיות, תרגום: ע' אולמן-מרגלית, ירושלים: מאגנס.

קאנט, ע' 1960: ביקורת כוח השיפוט, תרגום: ש"ה ברגמן ונ' רוטנשטרייך, ירושלים: מוסד ביאליק.

ריקר, פ' [2004] 2006:  על התרגום, תרגום: ש' רוז'נסקי, תל אביב: רסלינג.

Ast, F. [1835] 1969: Lexicon Platonicum; Sive, Vocum Platonicarum Index, New York: Burt Franklin.

Bowie, A. 2003: Aesthetics and Subjectivity: From Kant to Nietzsche, Manchester: Manchester University Press.

Derrida, J. [1967] 1976: Of Grammatology, trans. G. C. Spivak, Baltimore and London: The Johns Hopkins University Press.

— 1981: Positions, trans. A. Bass, Chicago: Chicago University Press.

Gadamer, H. G. 1960: Truth and Method, trans. J. Weinsheimer and D. G. Marshall, New York: Continuum.

תאור / מקור התמונה:

Hermeneutic circle

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×