לימודי מגדר

תחום לימודי המגדר מתאפיין באקטיביזם פוליטי לצד מחשבה פמיניסטית תיאורטית. התחום מבקש לאפיין את השיח הפמיניסטי כענף של ביקורת התרבות הכללית (Stimson and Cobb, 1986). ההיסטוריה של המונח קשורה למצב הפוליטי-תרבותי באקדמיה האמריקאית בשנות השישים של המאה ה-20. תהליכי ליברליזציה מואצים, מדיניות של פתיחת שערים בהשכלה הגבוהה ועליית כוחם של מיעוטים אתניים – כל אלה תרמו לעלייה במספר הנשים בקרב אוכלוסיית הסטודנטים, ואפשרו למספר משמעותי של נשים להיקלט בתפקידי הוראה במכללות ובאוניברסיטאות.

בין המגמות הנוספות שעודדו את פריחתן של המחלקות ללימודי הנשים אפשר לציין את עלייתם של לימודי התרבות (Cultural Studies) ושל מתודות אחרות שביקרו את הלוגוצנטריות הגברית, למשל הדקונסטרוקציה. פיתוחם של לימודים אתניים ייחודיים במסגרת הפרדיגמה הרב-תרבותית הביא לפתיחות אינטלקטואלית ביקורתית, שבמסגרתה מצא לו סדר היום הנשי "חדר משלו" (וולף, 2004; Butler and Walter, 1991).

למגמות אלו תרמה גם רוח הספקנות שנשבה מכיוון הפילוסופיה של המדעים (קון, [1962] 2005). בעקבות פעילותם של הוגים כגון ז'ק דרידה (Derrida), מישל פוקו (Foucault), ז'ן פרנסואה ליוטאר (Lyotard), רולאן בארת (Barthes), מישל סר (Serres), ז'וליה קריסטבה (Kristeva) ולוס איריגארי (Irigaray) התפתחה רוח הספקנות למסגרת מחשבה שכונתה "משבר הידע". הידע, שזוהה באופן מסורתי עם העמדה הגברית, הפך עתה מושא לביקורת מצד חוגים רחבים וביניהם חוגים פמיניסטיים. בעקבות הפולמוסים הערים שליוו את הפעילות האקדמית והחוץ-אקדמית באותן שנים צמחו דיסציפלינות ביקורתיות חדשות, שעסקו בפירוק הכוח (הגברי) ופתחו פתח לנוכחותו של קול שונה, קול נשי (ע"ע גזע-מעמד-מגדר (ניתוח של -)). תהליך זה הביא לפריחתן של מחלקות אקדמיות מיוחדות ללימודי נשים, ללימודי מגדר או ללימודי ההבדלים בין המינים בארצות הברית, באנגליה, בצרפת, בישראל ובמקומות נוספים. תוכניות הלימודים המיוחדות נוסדו כדי לתת מענה למסגרת הדיון החדשה. קורסים שעסקו בקול הנשי, בספרות נשים ובהיסטוריה של הנשים בתוך התרבות הכללית נפתחו גם במחלקות אחרות, כגון ספרות, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, היסטוריה של המדעים, משפטים ותקשורת (Gilbert and Gubar, 1985).

בשנים האחרונות גוברת הנטייה המחקרית להרחיב את היריעה ולהתבונן בסוגיה במסגרת חדשה: לימודי מגדר. לימודים אלה מתמקדים במנגנונים האידאולוגיים, החברתיים והלשוניים המייצרים את המנעד הרחב שבין "זהות גברית" ל"זהות נשית" בחברה של ימינו. מדובר בניסיון לומר שאי-אפשר לחקור את התופעה מבעד לתבנית הבינארית של גבריות מול נשיות, אלא יש לדון בה בעזרת מערכת מושגית גמישה ונזילה יותר, המתאפשרת בלימודי המגדר.

התחום מניב הישגים רבים, ובהם הפופולריזציה של המושג מגדר הן בשפה האקדמית והן בשפת המדיה והיומיום. הישג נוסף הוא שיתוף הפעולה עם מחלקות אחרות בפיתוח לימודים בינתחומיים שונים (Farnham, 1987). הצלחתן של המסגרות החדשות מסמנת תנודה חשובה לעבר פמיניזציה של התרבות, הן ברמת התיאוריות השולטות בה והן ברמת הכוח הפוליטי הממשי המופקד בידי נשים במגזרים שונים (ע"ע גבריות חדשה).

עם זאת, כוחו הפוליטי הגואה של הפמיניזם וייצוגיו המוסדיים (בדמות מחלקות אקדמיות) עוררו גם הסתייגויות באשר למסגרת ותהייה אם ביכולתה לחולל שינוי פוליטי ברמת הפרט וברמה המוסדית. כך למשל נטען כי המסגרות הפמיניסטיות החדשות נטמעו מהר מאוד בחיבוק הדוב של הממסד האקדמי. חיבוק זה הפך את פעילותן לפעילות מקובלת, טקסטואלית ברובה וחסרת עוקץ פוליטי, ולכן בלתי רלוונטית לחייהם הממשיים של נשים וגברים, שהם מושאי המחקר שלה. טענה נוספת היא שרבים מן החוקרים הגברים רתמו לצורכיהם את התחום החדש והמצליח, כשהם מסיטים את כיוונו הביקורתי לעבר יעדים שמרניים – למשל פרסום מאמרים בנושאים פמיניסטיים כדי לזכות בתגמול מידי המערכת ההיררכית האוניברסיטאית, הגברית ביסודה.

יש הטוענים כי יצירת מסגרות אוטונומיות ללימודי מגדר עלולה לייצר "גטאות של ידע" (הגם שזהו ידע הטרוגני ומתרחב מאוד בהיקפו) שאינם מוערכים על-פי קנה מידה אקדמי שווה, ואף משמשים לממסד עלה תאנה הפוטר אותו מן הצורך לצמצם את הפערים בין נשים לגברים – למשל במספר הפרופסורים המלמדים בשאר המחלקות באוניברסיטה. מול טענה זו רבים גורסים כי רק אפליה מתקנת וכינון מלאכותי ומכוון של מסגרות מוסדיות יכולים להגן על מיעוט מקופח וליצור מערכת נגדית של כוח בעל מודעות עצמית גבוהה, שיעמוד מול שלטון הרוב של הפטריארכיה הגברית (Rich, [1973] 1979).

לסיכום, על אף ההסתייגויות, התפתחותו של תחום הידע החדש ומיסודו האקדמי הם צעד חשוב לקראת יצירת אווירה חדשה וגיבוש סדר יום הפתוח ל"סיפורה של האישה" בתרבות. רק שילוב של ידע תיאורטי המצוי באוניברסיטה עם כוח פוליטי המצוי בתוכה ומחוצה לה יכול להבטיח את הצלחתו של הפרויקט כולו לטווח ארוך.

הפגנת נשים למען זכות הצבעה לנשים, ניו יורק, 6 במאי 1912.