חיי היומיום

Every Day Life

צילום: דוד פרלוב

"כשעוזבים את המרפסת שהעולם עבר שם בסך ויש לשוב בלי שדרות-עמודים אל לועו הקר של היום המכרסם, על פני מאות הקופסאות שיש למלאן בחיפזון, כשיש לעזוב את הריקנות הגדולה הנהדרת ששכנת שם […] עצבות היקיצה! צריך לחזור ולרדת, צריך להתבזות. האדם חוזר אל מפלתו: אל היומיום".

אנרי מישו, פנים רחוק, עמ' 149.

מונח מתחום האתנולוגיה, הפולקלור וחקר התרבות הפופולרית. סך ההרגלים (habits), המנהגים (manners), הטקסים והפולחנים של היומיום. התנסות של היחיד בסדר היום הכללי שמציעה החברה לצורך הסדרת הניסיון שבשגרה. התנסות של משתמשים רבים, בתרבות נתונה ובפרק זמן היסטורי ידוע, בחוויית מרחב-זמן משותפת. פרקטיקה הנעה בין קונפורמיזם מערכתי והתאמה לאסטרטגיה השלטת לבין יצירתיות חריגה וטקטית המאפשרת ביטוי אינדיווידואלי וצירופים חדשים של חומרי הניסיון.

מובנם של חיי היומיום נובע מן התבנית הבינארית שבה הם ממוקמים: חיי שגרה רגילים, המשכפלים את עצמם מיום ליום, בניגוד לחיים ייחודיים, שונים ויוצאי דופן. החיים כחג נחשבים נדירים ובעלי ערך, בשל ניגודם לנוהג הרווח במשך רוב ימות השנה. חלק בלתי נפרד מן היומיומי טמון אפוא בהכרה שמדובר בהתנסות שגרתית, עממית והמונית, שהיחיד נוטל בה חלק פעיל או סביל, מודע או לא מודע, מעצם היותו חבר בקהילה פוליטית, חברתית או תרבותית.

חיי היומיום הם בראש ובראשונה החיים הרגילים (ordinary life, common life), ועל כן הם נוגעים בהרגלים שלנו, באופן שבו אנו מתרַגְלים אליהם ומְתַרגלים אותם בפרקטיקות נתונות. ההרגלים אינם מתמקדים בתהליכים פנימיים המתרחשים במרחב הפרטי, אלא נוגעים לפומביות של המרחב הציבורי שבו היחיד רוכש לעצמו הרגלים ומתרגל אותם על-ידי התנסות ומשחק בכלליה של תרבות נתונה. ההתנהגות שבתרגול היא מעין ציטוט של נוהג שהפך לנכס של היחיד ולחלק מעצמיותו, המודעת והלא מודעת (פריקמן ולבגרן, 1997).

ההרגלים הם דפוסי פעולה שהופנמו והפכו בסיס להחלטות אוטומטיות, החוסכות את הצורך להחליט בכל פעם מחדש (Bateson, 1972); הרגלים הם בסיס להתנהגות המעשית ולאופן החשיבה שלנו. הדיון בהיסטוריה של ההרגלים חושף את המקור הרגשי והאי-רציונלי של היווצרותם, וכך הוא גם מאיר את הערכים הנובעים מהם ומבליט את האופי השרירותי והבלתי מנומק של קיומם. במובן זה, המושג הרגל (habit) קרוב למושג הביטוס (habitus) בהגדרתו של פייר בורדייה (Bourdieu): סכמות של חשיבה והתנסות הקודמות לכל ניסיון, מתנות את אופיו ומתגבשות בתוכו. ההרגלים והנוהגים (manners) הם אפוא מנגנונים חזקים של חִבְרוּת, שיטור (תרגול) ומשמעת המוטלים על הפרט, מופנמים בתוכו והופכים לערכים שהם חלק בלתי נפרד מזהותו. על כן, ההרגלים (הפועלים יותר במרחב הפרטי, אם כי גם הם מושפעים כמובן מכללי התרבות) והמנהגים (הפועלים במרחב הציבורי והפומבי של קהילה נתונה) נוטים לשמר את עצמם וקשה לשנותם.

בטרם נפנה למתווה של חיי היומיום בחברת הצריכה והמדיה של הקפיטליזם המאוחר, מן הראוי לעיין באופי המבני של התהליכים ולבחון כיצד המיתוסים הופכים להרגלים ולהרגלים שכנגד, לחלק בלתי נפרד מתרגול המציאות; כיצד הם הופכים למסגרת התייחסות שמתוכה אנו קוראים את אתריה של התרבות הפופולרית. מורה נבוכים קלאסי לעניין זה הוא ספרו רב ההשפעה של מישל דה סרטו (de Certeau), המצאת היומיום (L'invention du Quotidien) (דה סרטו, [1980] 1997). דה סרטו מבקש לחשוף את דגמי הפעולה של המתנסים (practitioners), צרכני התרבות הפופולרית: למשל, להבין את המוצר שנוצר עקב חשיפה לדימויים טלוויזיוניים, או להבין את המוצר המרחבי שמייצר ההלך העירוני בעצם תנועתו בעיר.

על-פי דה סרטו, אדם המשתמש באתריה של התרבות הפופולרית פועל בראש ובראשונה כצרכן ובו בזמן כיצרן של משמעויות, הנובעות מן האופן שבו הוא משתמש במוצרים המוצעים לפניו. לדידו של דה סרטו, חקר חיי היומיום הוא חקר של סטרוקטורות, שבהן "אופן חשיבה (ש)מניב אופן תגובה, אמנות של שילוב שהיא בלתי נפרדת מאמנות של שימוש" (שם: 17). דה סרטו  מעמיד את התפקוד שלנו כצרכנים-יצרנים בתרבות על שתי פרקטיקות מרכזיות: אסטרטגיה וטקטיקה. צורת ההגדרה שלו שונה מהמקובל. אסטרטגיה היא צורת חשיבה המבוססת על זיהוי של מקום או של אובייקט קבוע (נכס, מפעל, עיר, מוסד מדעי). מושג מרכזי בחשיבה האסטרטגית הוא קיומו של גבול המבחין בין דבר אחד למשנהו, בין סביבה אחת לאחרת. האסטרטגיה מאפיינת את דרך החשיבה הרציונלית, הפוליטית והמדעית. בניגוד לכך, הטקטיקה כופרת בייחודי, במתבחן ובהומוגני ומדגישה חשיבה המבוססת על הטרוגניות, על ריבוי ועל היכולת לחרוג ממקום קבוע וליצור משמעויות על-ידי ניצול הזדמנויות. באופן מטאפורי ניתן לומר שהטקטיקנים הם אמנים נוודים, חסרי מקום, שאמנותם היא אמנות הזמן, אמנות הצירוף המתוחכם והמפתיע. הם חושפים את יציבותה המדומה של המערכת האסטרטגית הרציונלית, שמאחורי חזותה האובייקטיבית וההרמונית מסתתרים יחסי כוח.

דה סרטו קושר את הטקטיקה עם אמנות הרטוריקה – אמנות הדיבור, הביצוע המפתיע, שהופך עמדה חלשה לחזקה. הדיבור, הפארול (Parole) מנוגד ללאנג (Langue), השפה, כשם שהביצוע (practice) מנוגד לכשירות (competence). הטקטיקה מעדיפה כמובן את הצלע הראשונה בתבנית ההופכית. הדיבור, כמו השיחה הספונטנית, שייך לרשות של הטקטיקה; הוא יוצר חיבורים מפתיעים המבליטים עונג, וירטואוזיות ואלתור "שירי"; הדיבור מתייחס באירוניה לערכים כמו יציבות, מבניות הומוגנית ורציונליות מדעית. דה סרטו אמנם ער לאסטרטגיות השולטות בחיי היומיום, אך הוא מביע תקווה צנועה כי האדם בן ימינו, המתנסה בסדר אורבני עתיר בטכנולוגיה ממוחשבת, ישכיל לגלות אנרגיות יצירתיות כדי ליצור כללי משחק חדשים ודמיוניים יותר: "הבלטה מחדש של הניידות, הנוודות וריבוי האינטרסים והתענוגות" או שימוש בצפנים חברתיים מקובלים בדרך מטאפורית ו"טקטית" שתהתל בסדר הקפיטליסטי הקיים (ע"ע כלכלה ליבידינלית).

דה סרטו חושף את קיומן של פרקטיקות טקטיות רבות כגון דיבור, שיחה, קריאה חזותית ובישול; אלה הן דוגמאות ל"לוחמת גרילה" כנגד השיטה האסטרטגית המקובלת. לדידו, צרכנים רבים מתנהגים כיצרנים טקטיים מפתיעים, ויש לעודד אותם ליצור תרבות של יומיום הפתוחה לשוני, לריבוי ולניצול הזדמנויות. רק שפה טקטית מעין זו מגנה על החלשים למיניהם מפני עוצמתה הגורפת של המערכת האסטרטגית. אולם ניתן לשאול: האם חשיבה זו, הדוגלת באלטרנטיבה, עדיין אפשרית בתרבות ימינו? שהרי אתריה המרכזיים של תרבות זו מעודדים שכפול של המערכת הרציונלית. די במבט על הקניון, על מבנהו, על האופן שבו הוא מנווט את תנועת הנכנסים והיוצאים ועל התחברותו החלקה לכביש המהיר כדי לצנן את להט האוטופיה המצטיירת כאן. אם נוסיף לכך שהקניון, כשומקום קלאסי, משעתק את עצמו עד אין-סוף ולעתים גם הופך לארץ של קניונים, ברור כי מרחב הצירופים החדשים והמטאפוריים הנו מוגבל. גם יכולת המניפולציה הרטורית שלנו על שדה התעופה מצומצמת. זוהי מערכת החוזרת על עצמה: קלט/פלט, נכנסים/יוצאים, גבולות/טריטוריות. למסקנות דומות נגיע גם אם נתבונן בשיח הטלוויזיוני. יכולת האלתור וההמצאה של הצרכן, יכולתו לנפץ את הטקסט המשודר לרסיסים על-ידי שלטוט (זפינג) ויצירת צירופים אישיים – כל אלה אינם יכולים לאיים על שליטתו האסטרטגית של המדיום, שהרי השלטוט נצפה מראש על-ידי המערכת ועל כן הוא מרכיב מרכזי בניהול הזמן בטלוויזיה ובשיקולי הפרסומת והרייטינג. ניתן אפוא לתהות אם הטקטיקה (תרבות הנגד) אינה מנוכסת מלכתחילה על-ידי תרבות הרוב, הכוללת אותה בתחום "הסיכונים המקצועיים" שהיא צופה מראש.

לסיום הדיון, יש למקם את השפה הפורמלית שדה סרטו מציע בתוך שלל התנסויותינו הממשיות כצרכני מציאות. התכונה הראשונה המאפיינת את חוויית היומיום היא היותה חלק בלתי נפרד מסך התנסויותינו בתרגול המציאות האסטרטגית ובהמצאתה מחדש באמצעות הצירוף המפתיע, הטקטיקה. פרקטיקות אלה מופעלות בתוך מסגרת של מרחב-זמן שהוא אורבני ביסודו (אף-על-פי שחלק מן הציבור גר בכפר ומתנסה בחוויה של הטבע). המסגרת האורבנית מכוננת על-ידי עריצותה של התבנית הבינארית: חיינו הם רצף של כניסות ויציאות – לקניון, לכביש המהיר, לשדה התעופה, למחשב, לאינטרנט, לבורסה. אנו באים ויוצאים בתוך מסכים שונים של מציאות, יוצרים "חלונות" בתוכה, ואחר-כך חוזרים לתפריט הראשי (או לכביש המהיר) וחוזר חלילה. חיי השגרה שלנו נצבעים על-ידי ההרגלים והמנהגים היומיומיים, המעוגנים במידה רבה בקריאה אסתטית של המציאות – זו קורנת אלינו בראש ובראשונה כתמונה חזותית, כדימוי (Featherstone, 1992) (ע"ע עיר (אורבניזם, תרבות אורבנית)).

תכונה שנייה המאפיינת את החיים הפופולריים היא הסטנדרטיזציה של החוויה והקישוריות, החוזרת על עצמה בכל מקום בעולם. כל הכבישים המהירים זורמים זה לזה. כל השלטים והסימנים משכפלים את האיקונולוגיה של עצמם. כל הקניונים יוצרים סטנדרטיזציה מושלמת של חוויית הצריכה באמצעות דמיון בעיצוב החלל או במיקום פתחי הכניסה והיציאה. בכל הקניונים פוגשים שוב ושוב נוף מרגיע ושופע צמחייה, מעליות שקופות, אַטְרִיוּם שטוף שמש ותחושה שאנו מצויים עמוק בלב מיסת הצריכה (ע"ע חברת הראווה).

תכונה שלישית של חיי היומיום היא העובדה שחלק ניכר מן הפרקטיקות נחוות ברמה סמלית וסמיוטית. אנו מתרגלים את היומיום כמערכת של סימנים וחווים אותו בעיקרו של דבר על מישור דומה. ההתנסות היומיומית כרוכה לעתים קרובות בחוויה של זיהוי הסימנים: באיזו תוכנית טלוויזיה יש לצפות ומאיזו יש להימנע כדי ליצור לעצמך דימוי (סימן) "נכון" בעיני זולתך? באיזה מותג נבחר כדי לסמן את עצמנו כחלק מקבוצה סמלית מסוימת? חיי היומיום מתנהלים אפוא במאמץ בלתי נלאה ללכוד את הסימנים הנכונים של היומיום. על כן, התמצאות במציאות היא התמצאות בים הקודים המרכיבים אותם. דה סרטו מונה שתי מערכות מקודדות מעין אלה, אסטרטגיה וטקטיקה. אולם עדיין ניתן לשאול, האם קריאת הסימנים יכולה לקרוא תיגר על כוונותיה של המערכת הרציונלית המאגדת אותם וליצור תרבות נגד של משתמשים אינדווידואלים בתוך מערכות קיימות, החותרות להומגניזציה ולגלובליזציה של נתוני המציאות?

תכונה רביעית המאפיינת את חווית היומיום היא ביטול הגבולות בין הרציני לבידורי, בין המרחב הציבורי למרחב הפרטי, בין המעמיק והביקורתי לבין השטותי והקיטשי. טשטוש גבולות זה עשוי להוליד ריבוי, שוני ופלורליזם תרבותי. הגבול, שכיכב בהגדרת המקום הרציונלי, הופך עתה לאמורפי יותר ויותר. אמורפיות זו מעניקה הזדמנות לקבוצות שוליות, מעודדת תרבות של נוודים חוצי גבולות ומעניקה למציאות ממד דמיוני, אך לא חסר תקווה.

לבסוף, חיי היומיום אמורים להתקיים לצד וכנגד חיים "גבוהים", חגיגיים וסמליים יותר, כגון שבתות וחגים או טקסי מעבר קולקטיביים ואישיים (ע"ע לימינליות). יחד עם זאת ברור כי התרבות בת זמננו נוטה לעמעם ככל האפשר את הגבול בין שתי רשויות אלה ולחבר (שוב) בין קודש לחול. היא עושה זאת באמצעות תנועה כפולה: מצד אחד, חילון הקדושה שיוחסה פעם למקומות ולתאריכים ייחודיים וביטול הגבול בין זמן ומרחב יוצאי דופן לבין זמן ומרחב שגרתיים; מצד אחר, ולצד החילון של הספֵרה החגיגית והרת המשמעות של המציאות, מתנהל תהליך של האלהת היומיום. זהו ניסיון לנכס את ההתנסות הדתית לטובת פולחנים של קישוריות, יעילות, רציונליות וצריכה. תהליך זה ממקם את החוויה הדתית יוצאת הדופן בתוך מוקדי הצריכה, בתוך הקתדרלות והקשתות של הכבישים המהירים (זהו היופי הדתי של המהירות והסכנה). מציאות זו אפשר לפגוש בסביבה הטכנוגותית של משחקי המחשב, שהופכים לפרדיגמה של חשיבה על אודות המציאות, או בפולחן המפורסמים, גיבורי התרבות והסלבריטאים, הצועדים בסך.

חוויית היומיום היא שדה מחקר רחב, שנעשים בו מאמצים אתנולוגיים ופילוסופיים רבים. חקר היומיום משתלב בשדה הרחב יותר של חקר התרבות הגבוהה והנמוכה. באופן אירוני, חיי השגרה הנמוכים והרגילים הופכים עתה למבוקשים: מרגע שההתנסות בהם הופכת לדמיונית, הם הופכים מושא פופולרי למחקר אקדמי גבוה. תופעה זו היא חלק מן השינויים בשדה המחקר בעידן הפוסטמודרני.

מקורות

דה סרטו, מ' [1980] 1997: "המצאת היומיום", תרגום: א' אזולאי, תיאוריה וביקורת, 10, עמ' 24-15.

— 2005: "צעדות בעיר", בתוך: קלוש, ר' וחתוקה, ט' (עורכות), תרבות אדריכלית: מקום, ייצוג, גוף, תל אביב: רסלינג, עמ' 78-59. 

מישו, א' 1983: פנים רחוק, תרגום: א' המרמן, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

פריקמן, י' ולבגרן א', 1997: "כוחו של הרגל: עיון בתרבות היומיום", תיאוריה וביקורת, 10, עמ' 35-25.

Bateson, G. 1972: Steps to the Ecology of Mind, Chicago: Chicago University Press.

de Certeau, M. [1980] 1984: The Practice of Everyday Life, trans. S. Rendell, Berkeley, Los Angeles: University of California Press.

Featherstone, M. 1992: "The Aesthetization of Everyday Life", in: Friedman, J. and Lash, S. (eds.), Modernity and Identity, Oxford: Blackwell.

Gardiner, M. E. and Seigworth, G. J. 2004: "Rethinking Everyday Life: And Then Nothing Turns Itself Inside Out", Cultural Studies, 18 (2/3), pp. 139–159.

תאור / מקור התמונה:

צילום: דוד פרלוב

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×