תרבות

Culture

"תרבות אינה מצילה דבר, אף לא איש, היא אינה מצדיקה. אבל היא תוצר של האדם: הוא משתקף בה, מזהה בה את עצמו; מראָה ביקורתית זו היא לבדה מציגה לו את צלמו".

ז'ן פול סארטר, המילים, עמ' 159.

"כשאני שומע את המילה תרבות, אני שולף את פנקס הצ'קים".

הבמאי פריץ לאנג בסרטו של ז'ן-לוק גודאר, הבוז, 1963.

השאלה מהי תרבות מבטאת תשוקה יומרנית, אך בלתי ניתנת לכיבוש, להגדיר את האדם ואת ערכיו. התרבות היא מערכת המורכבת מאמות מידה שיפוטיות, מאמונות, מפרקטיקות חיים ומערכים הנרכשים ומועברים בתהליכי חברות. זהו גוף שיטתי של התנהגות נלמדת המועברת מהורים לילדיהם. התרבות היא סך ההתנסויות האמפיריות והסמליות של האדם: ידע, נהגים, הרגלים, מוסר, אמנות, דת, תקשורת, משפט ועוד. אדם רואה בעצמו חלק מתרבות מסוימת כשהוא נמנה עם קבוצה חברתית שחבריה רואים עצמם שותפים להתנסויות אלה. התרבות היא אפוא צירוף של התנסויות משותפות בחיי היומיום, היוצרות את העולם כאוסף של משמעויות. זוהי שותפות סמלית המתגבשת למערכת של ערכים, נורמות ושיפוטים.

כמו ההיסטוריה, גם התרבות היא מעשה ידי אדם, המצאה של הדמיון ושל השכל האנושי. המילה ציוויליזציה, שקדמה בשימוש הנפוץ למילה תרבות, רומזת לכך: מוצאה מן השורש הלטיני civitas ,civis: אזרח, והיא מתקשרת לחייו של האזרח בסביבה עירונית, מלאכותית ומעוצבת, בניגוד לחיים פסטורליים ושבטיים בחיק הטבע. המילה ציוויליזציה, המציינת את רמת ההתפתחות התרבותית, מבליטה את הפן הטכנולוגי של התרבות. כך גם המילה הגרמנית Bildung, הקרובה ברוחה למילה תרבות ופירושה עיצוב או הכשרה; גם היא רומזת על הזיקה בין תרבות לחינוך כמעשה של עיצוב מכוון. לבסוף, המשמעות הבסיסית של המילה הרומית קולטורה (תרבות) היא עיבוד של שדה (ומכאן המילה agriculture, חקלאות), ובהשאלה – עיבוד של חומרי הנפש, אילוף הטבעי באמצעות המוסרי.

בכל ההגדרות הללו התרבות מתוארת כמוצר אנושי, המועבר מדור לדור במתכונת סמלית ובאמצעות שפה מיוחדת הנבחרת לשם כך. תהליך זה מנוגד להעברה ביולוגית-דטרמיניסטית של "דפוסי ידע" בעולם הטבע. נהוג אפוא להבחין בין טבע לתרבות: הטבע הוא עולם האובייקטים הנתונים, שאינו תלוי ברוח האנושית; התרבות, לעומת זאת, מיוצרת בידי בני האדם ומועברת בדרכים שאינן ביולוגיות – חינוך, מסורת, מנהגים ומשחק (הויזינגה, [1938] 1968). כך יוצרים בני האדם שינויים מפליגים בהגדרת הטבע. ואולם כפי שציין קלוד לוי-שטראוס בדיוניו על הממד האוניברסלי של האיסור על גילוי עריות, זוהי הבחנה בעייתית, שהרי גם המונח טבע הוא הבניה של החשיבה האנושית, פרי המתודולוגיות שאנו מחילים על הטבע; גם למונח טבע יש קיום היסטורי המתפתח ומשתנה במסגרת הדיונים הפרשניים על התרבות (Lévi-Strauss, [1949] 1969).

בהקשר זה ראוי להזכיר את עמדתו של פילוסוף התרבות האיטלקי ג'אמבטיסטה ויקו (Vico, 1668-1744). בספרו המדע החדש ((La Scienza Nuova טען ויקו ([1725] 2005), כי המושג "טבע" אינו ישות אמפירית קיימת, אלא הוא נוצר בתהליך גנטי והיסטורי ארוך של גילוי ו"היוולדות" (nascimento). האם ניתן אפוא לקשור בין התרבות לבין עולם הידע האנושי, שהוא מלכתחילה פרשני וכולל בתוכו גם את מדעי הטבע? חילוקי דעות רבים נתגלעו סביב שאלות אלה במהלך ההיסטוריה. שאלותיו של ויקו הוסיפו להדהד בהגותם של ניטשה ושל פוקו והן רלוונטיות גם בימינו אנו: באיזה מובן האדם הוא יצור הבורא את עצמו באמצעות בחירותיו התרבותיות? התיאוריה של ויקו הגדירה ארבעה שלבים בהתפתחות התרבות: השלב המטאפורי, השלב המטונימי, השלב הסינקדוכי והשלב האירוני (גורביץ', 1997: 74-71). אין מדובר בדגם היררכי המתאר תהליך של התעלות. נהפוך הוא: לפנינו חגיגה מוקדמת של רלטיביזם היסטורי. ויקו דן בתרבויות שאינן מתיישבות זו עם זו, אך תורמות כולן להרחבת ההבנה והניסיון האנושיים.

נסכם את הדילמות התרבותיות הניצבות לפנינו:

  • האם קיימת תרבות במובן אחיד ואחדותי, מוכלל ומוסכם, או שמא קיימות תרבויות שונות שהנחות היסוד שלהן אינן מתיישבות אלה עם אלה (ע"ע אינקומנסורביליות) (Bhabha, 1994)? המונח תרבות מניח במובלע את קיומה של תרבות אוניברסלית אחת, מערבית ורציונלית, שהתרבויות האחרות נמדדות ביחס אליה. המונח תרבויות, לעומת זאת, גורס כי החשיפה לתרבות אחת היא תמיד יחסית: הוא מניח את קיומן של תרבויות אחרות, שמערכת המושגים שלנו אינה מאפשרת לקרוא, אלא אם נוותר על קנה המידה השיפוטי והאתנוצנטריות שלנו; המונח תרבויות מניח ריבוי שאינו נשען על הדגם האוניברסלי המערבי ואינו רואה בו חזות הכול.
  • האם המונח תרבות הוא מונח נורמטיבי או מְתָאֵר? האם התרבות, כדברי מתיו ארנולד (Ernold, 1937), פירושה מיטב הישגיה של הציוויליזציה, "מיטב הדברים שנאמרו או נֶהֱגו בעולם", או שמא התרבות, כדברי ריימונד ויליאמס, היא כללית ומשותפת לכול ("culture is common"), וטומנת בחובה נתונים אנתרופולוגיים על התנהגויות, על ידע ועל פרשנויות סמליות של מציאות – כל אותם דברים ההופכים את הפרט לחלק מן החברה? האם הידע, כפי שגורס הסוציולוג פייר בורדייה (Bourdieu, 1993), הוא הון תרבותי המציית לחוקיה של כלכלה סימבולית ומזכה את המחזיקים בו במעמד בכיר בקרב "קבוצת בעלי המניות" הדוברים את שפתה של התרבות?
  • האם התרבות נתונה מראש, כלומר היא מערכת של כללים וקשרים סמליים בין רכיביו של אורגניזם מופשט, או שמא המונח מתאר התנסות פומבית ופרפורמטיבית (גופמן, 1989; Turner, 1987)? לדברי האנתרופולוג קליפורד גירץ, המצדד בתפיסה השנייה, תרבות היא "תיאור גדוש" (thick description), "קונסטרוקציה שלנו, שבה אנו מתארים את הקונסטרוקציה של אנשים אחרים" (גירץ, [1973] 1990: 21-20). על-פי תפיסה זו, התרבות אינה נתונה מראש, אלא היא תהליך דינמי התלוי בהקשרים היסטוריים משתנים ובפרשנות מתמדת של עובדות באמצעות הסבר סמיוטי המקנה להן את משמעותן. תפיסה זו דוחה את קיומו של סובייקט אוניברסלי, יציר הנאורות, כגיבורה הבלעדי של התרבות. היא מבקשת להחליפו בקואליציה רופפת של סובייקטים המקיימים יחסי שוני והבדל בינם לבין עצמם. מודל פתוח זה מניח כי קיימת הגירה מתרבות לתרבות וכי כל מעבר כזה כרוך בפעולת "תרגום" מורכבת (Said, 1993) (ע"ע גלות).
  • האם הסובייקט של התרבות הוא ישות אוניברסלית ואוטונומית, או שמא הוא מצוי במצב של נתינות או כפיפות (subjection) ביחס למערכות שונות של גזע, מעמד ומגדר המופיעות בהקשרים היסטוריים שונים? ההתבוננות הרב-תרבותית מביאה בחשבון את פיצולו של הסובייקט בין השתייכויות שונות. התבוננות זו מזינה זרמים וגישות כגון פמיניזם, דקונסטרוקציה, תיאוריה ביקורתית, אסכולת פרנקפורט, ביקורת המשפט ולימודי תרבות.
  • מהם יחסי הגומלין בין תרבות הגמונית לתרבויות הכפופות לה? כיצד נוצרת עמדה הגמונית ומהן החלופות הניצבות מולה? מהו היחס בין תרבות "גבוהה" לתרבות "נמוכה"?

באשר לשתי השאלות האחרונות, שתי תשובות עולות ברוח המרקסיזם. התשובה הראשונה מקורה בתיאורטיקן אנטוניו גרמשי ([1935-1929] 2004), והיא מתמקדת במושג "הגמוניה" המזוהה עמו. גרמשי הרחיק לכת מעבר לעמדתו של מרקס, שטען כי מבנה התרבות משקף את יחסי הגומלין הכלכליים בין השולטים לנשלטים. לדברי גרמשי, המעמד השולט שואף לשמר את שלטונו בדרכים לא אלימות; לשם כך הוא מבקש לבסס לגיטימציה אידאולוגית של ערכיו בקרב הציבור הרחב. הלגיטימציה מושגת על-ידי הנחלת מבנה-העל של התרבות והטמעתו בתקשורת, בחינוך, בדת ובאמנות. את פעולות ההטמעה מבצעים לא רק נציגיו הישירים של השלטון, אלא גם סובייקטים "פרטיים" – הנתינים עצמם, רובם אינטלקטואלים, שמתוקף היותם חלק מן המעמד השליט הם חולקים אותם אינטרסים של השלטון (Williams, 1977) (ע"ע מנגנון אידיאולוגי של המדינה).

את התשובה השנייה לשאלת ההגמוניה מביא פילוסוף התרבות והתקשורת ריימונד ויליאמס, שספרו Culture and Society הניח את היסוד ללימודי התרבות הביקורתיים (פטרס, 2007: 247-233; Williams, 1958). ויליאמס קורא את התרבות בשלוש רמות: תרבות הגמונית (hegemonic culture), תרבות שורדת (residual culture) ותרבות בוקעת או צומחת (emergent culture). התרבות ההגמונית יוצרת גוף רחב של התנסויות וציפיות ביחס להבנת טבע האדם והעולם. היא אינה נתפסת כמציאות כפויה, אלא כמציאות שהופנמה והפכה לטבעית, למובנת מאליה, לדוקסה תרבותית. התרבות השורדת היא תרבות שאינה כלולה בפרקטיקה של התרבות השלטת, באמונותיה ובערכיה. זוהי תרבות חלופית השורדת ברמה החברתית והתרבותית בתוך תצורות חברתיות קודמות. דוגמה לכך היא אמונה דתית מסוימת, כגון זו של נטורי קרתא בישראל. אף-על-פי שמדובר בגישה אלטרנטיבית, רק לעתים רחוקות תסתכן התרבות הדומיננטית ותתעלם מן התרבות השורדת בלי לנסות לשלבה בתוך המבנה ההגמוני. התרבות הבוקעת היא תרבות חדשה, הנותנת ביטוי למשמעויות ולערכים אופוזיציוניים המצויים בתהליך של היווצרות. גם מולה עומדת התרבות הדומיננטית במצב הָכֵן, מוכנה ומזומנה לקלוט אותה בתוכה (ע"ע ניכוס).

מנקודת מבטה של התרבות הדומיננטית, תרבות בוקעת או מתגבשת מסוכנת יותר מתרבות שורדת, שהרי בעוד שהתרבות השורדת מבקשת לחיות את חייה באופן שונה לצד התרבות ההגמונית, התרבות הבוקעת מציעה חלופה מהפכנית וכוללת לתרבות ההגמונית ובכך מאיימת על עצם שלטונה. התרבות הבוקעת מציבה איום של ממש, ולכן התרבות ההגמונית משתדלת מאוד לשלבה בתוכה. לעתים קרובות, כדברי ויליאמס (Williams, [1981] 1989: 385), קשה להבחין בהבדלים הדקים שבין התרבות השורדת לתרבות הבוקעת. דוגמה ישראלית בולטת לכך היא תנועת ש"ס: האם זו מפלגה שמציעה צורת חיים נוספת, ניאו-שמרנית, המבליטה ערכים דתיים ומזרחיים, או שמא מדובר במהפכה מזרחית המשווקת את עצמה לכלל הציבור ומבקשת להציב חלופה לשלטון האליטות של התרבות האשכנזית, החילונית והקפיטליסטית?

הדיון בתרבות משקף תמיד בחירה ערכית סמויה או גלויה של המתבונן (הנחה זו חלה גם עלינו הכותבים). אולם התרבות אינה מצויה רק בעין המתבונן, היא אינה רק השלכה טהורה של תודעתו. התרבות היא סך הדעות והידיעות, האמונות והטקסטים הקושרים את הפרט לקבוצה, אלא שעל משמעות הקשר אין הסכמה בקרב המתדיינים. עם זאת, דומה שאין מחלוקת על כך שבכל הגדרה יש אקט של אלימות, משום שהיא מוציאה אל מחוץ לגדר את ההגדרות האחרות ואת כל האחרים הנכללים בהן. נוכח בעייתיות זו, ניתן לפנות לשני כיוונים. אפשר להימנע מהגדרה ולראות במונח תרבות מילה המתארת קשת רחבה של פעילויות מוחשיות וסמליות הנחקרות בתחומים שונים, כגון אנתרופולוגיה, אתנולוגיה, מדע, אמנויות, משפט ומוסר. לפי קו מחשבה זה, התרבות היא אוסף של פרקטיקות המשתייכות לתחומי הדעת השונים. לחלופין אפשר לטעון שתהא זו תמימות להניח שקיימים נתונים אמפיריים המשקפים את הפעילות התרבותית לאשורה, שהרי כל ניסיון לתאר אוסף של אירועים ופרקטיקות תרבותיות טומן בחובו יסוד ברור של ארגון נרטיבי ופיקטיבי של אותן התנסויות. ארגון מעין זה, המזרים "נתונים", הוא למעשה סיפור בפני עצמו: סיפורו הסובייקטיבי של מספר התרבות (גורביץ', 1997: 105).

ראינו שגישה "אמפירית" לתרבות סובלת מחולשות שאין להן מענה. אם כן, מהן החלופות? על אף הקשיים לא איבדה המילה תרבות מקסמה ומהפופולריות שלה במהלך 250 השנים האחרונות, ויעידו על כך המאמצים הבלתי פוסקים להגדירה (שנער, 1996; Eagleton, 1993). לכן אין להרים ידיים: יש לספק הגדרה פתוחה דייה, אך כזו המציבה חיץ בין המילה תרבות למילים אחרות. הגדרה מעין זו תתבונן בתרבות מנקודת מבט ביקורתית. היא תיתן את דעתה על כך שעצם העיסוק בתרבות הוא אקט של כוח. דוגמה לכך היא תפיסת עולם המדרגת תרבויות באופן היררכי, מן ה"פרימיטיביות" אל ה"מפותחות", או גישה מסוכנת יותר וקולוניאליסטית לא פחות המייצרת שתי קטגוריות של תרבויות: תרבויות "מתפתחות" ("העולם השלישי") מול תרבויות "מפותחות" ("העולם הראשון", "המערב"). דירוג זה הוא ביטוי ישיר לכוח, לרצון לדרג את התרבויות השונות על ציר ליניארי אחד, על-פי מודל יחיד, אקסקלוסיבי ורציונלי של התרבות המערבית, שכל התרבויות האחרות נסמכות אליו (Habermas, [1978] 1985). הימנעות מדגם היררכי או בינארי היא תנאי ראשון לדמוקרטיזציה של נקודת המבט. יש להתבונן בתרבויות מנקודת מבט ריבויית ולא מנקודת מבט מדירה. התרבויות השונות – הנוצרית, המוסלמית, היהודית, הפרבוסלבית, ההינדית ורבות אחרות – יתייצבו אז זו לצד זו כמערכת בלתי היררכית של הבדלים. שוב לא ניתן יהיה לדבר על תרבות אצילה וגבוהה מול תרבויות אחרות, המוגדרות נמוכות. הזירה נפתחת לריבוי של פרקטיקות, במסגרת קהיליות תרבותיות שונות (Katz, 1977).

תיאוריות אלה מביאות לשינוי בעצם החשיבה על התרבות. התרבות שוב אינה נתפסת כישות מטאפיזית, ישות טהורה הניצבת מול ישויות טהורות אחרות, אלא כפרקטיקה הנוכחת במצבי ביניים היברידיים, מצבי כלאיים החיים זה לצד זה, וזה בתוך זה. מודל כזה מוביל להתמודדות מחודשת עם הדגם הפרוידיאני של אי-נחת בתרבות (פרויד, [1930] 2000). פרויד מזהה מציאות משברית שבה עולם קמאי, הניזון מליבידו תוקפני ומשוחרר, משחר אל יצרי המוות ומאיים על אושיות התרבות (התרבות היא "האני העליון", המצפון, הסדר). על-פי פרויד, התרבות אמנם דורשת מן האדם לכבוש במידה ניכרת את יצר העונג, אולם האיפוק הוא בבחינת הכרח בל יגונה אם התרבות חפצת חיים היא. בדגם האנטי-פרוידיאני, התרבות אינה מתקיימת במתח שבין המשולש "טבע-יצרים-מוות" לבין המשולש "תרבות-רציונליות-חיים"; התרבות יוצרת מסגרות ביניים רבות המתאפיינות בעירוב יסודות. חולשתו של הדגם הפרוידיאני היא בברירת המחדל שהוא מציע לאנושות: לשרוד או להתאבד. המאה ה-20 – על שתי מלחמות העולם, אושוויץ והירושימה – לא הצליחה לשכנע אותנו כי הבחירה לא תיפול דווקא על הליבידו המסוכן, תוך התמכרות למנת הזוועה הטמונה בו. ברם, דווקא בתרבות הנרקיסיזם של ימינו מסתמנת הכרעה לטובת האימוץ של ייצרי העונג-מוות, בהם ראה פרויד את הסכנה האמיתית הנשקפת למין האנושי. בתרבות העונג חסרת הריסונים של ההווה נסללת הדרך לפרקטיקות של יתרות והשגבה שמותירות את השיקול המידתי והרציונלי ("עקרון המציאות"), הרחק מאחורי גבן (ע"ע אקסטרים).

כריאקציה לגישה אפוקליפטית זו מתפתחת מגמה הרואה בתרבות מצב טקסטואלי מורכב, המאפשר דיאלוג בין שיחים סמליים שונים: שיח משמר של קהילות תרבותיות שונות לצד שיח קרנבלי הנושא אופי משוחרר וחתרני. השיח הקרנבלי מציג על בימתו יחסיות אידאולוגית ומגיב באופן נלעג ופרודי על הגדרות סמכותיות ונוקשות. כיוונים אלה משקפים נטייה לאוטופיה נגדית אל מול האוטופיה הרציונלית וההיררכית של עידן הנאורות, שזכתה לביקורת נוקבת ומפורסמת מפי אדורנו והורקהיימר (Adorno and Horkheimer, [1944] 1973: 243-244). אם, כטענתו של אטיין בליבר (Balibar), האמנות היא רשות נבדלת המתייצבת מול הנוקשות האידאולוגית של התרבות (בליבר, 1998: 8-7), הרי שמנגנוניה יציגו שלילה ביקורתית או דקונסטרוקציה של מראית העין התרבותית ושל הערכים שהיא מגלמת (Derrida, [1967] 1976). לעומת זאת אם נחשוב, בעקבות ג'ורג דיקי (Dickie, 1984) וגדעון עפרת (1975), שהאמנות שייכת מלכתחילה ל"עולם האמנות", כלומר למוסד הקרוי אמנות, יהיה עלינו להסיק שכל התנגדות אמנותית נטמעת מראש בתוך המבנים ההגמוניים של התרבות, ולכן היא משקפת רק את הערכים הדכאניים של המעמד השליט.

לסיום ראוי להעיר על אופיו של המחקר העוסק בתרבות. התיאוריות השונות שאנו משתמשים בהן לצורך ניתוח תרבותי – תיאוריות הגליאניות, מרקסיסטיות, ביקורתיות, פסיכואנליטיות, פמיניסטיות, פוסט-קולוניאליסטיות, הרמנויטיות, סמיוטיות, רב-מערכתיות ועוד – הן עצמן חלק בלתי נפרד מן התרבות. עניין זה מבהיר את אופיו המעגלי של הדיון. תיאוריה של התרבות אינה יכולה לשמש שפת-על של המציאות, אלא לכל היותר להוסיף נדבך לאבחנות על אודותיה. מצד אחד לפנינו פעילות ביקורתית, ומצד אחר לפנינו פרקטיקה תרבותית נוספת שתכניה תיאורטיים. מצב זה, שבו כתיבה על תרבות היא גם גילוי שלה, תורם לאירוניה המתלווה לדיון. התיאוריה התרבותית נחשפת כמערכת כוחנית בעלת שאיפה טהורה לעוצמה. טענה זו נכונה גם לגבי תיאוריות רלטיביסטיות של התרבות (McIntyre, 1989), שאינן יכולות להשתחרר מנקודת המבט האתנוצנטרית המערבית, המתנשאת והמתגאה ב"פתיחותה" לעומת תרבויות מסורתיות יותר (דסקל, 1993).

ייתכן שכל שנותר לעשות הוא להניח שאנו עוסקים באוסף של סיפורים המונחים זה לצד זה ללא היררכיה: הסיפור המזרחי והמערבי, הסיפור הדתי והחילוני, הסיפור האוניברסלי והרב-תרבותי. התפיסה הריבויית משתלבת היטב בתמונת העולם הפוסטמודרנית, שבה היסוד הלאומי והמעמדי נחלש ומפנה את מקומו לקונפליקט בין ציוויליזציות או בין תרבויות. הגלובליזציה מותירה לכאורה רק תרבות אחת במרכז – התרבות הקפיטליסטית, המערבית והחילונית (ע"ע אימפריאליזם תרבותי). אולם דווקא על רקע זה עולה רחש של חוסר נחת מצד תרבויות אלטרנטיביות – אסלאמיות, מזרחיות ותרבויות של העולם השלישי – שאינן מקבלות את העולם הרציונלי של המערב, אם כי הן מאמצות אל חיקן גילויים אחרים שלו כגון מודרניזציה וכלכלת שוק. פיצוץ מגדלי התאומים בניו יורק בספטמבר 2001 היה תזכורת דרמטית למציאות זו. האם המחאה נגד תרבות אחת שהשתלטה על הידע ועל הדמיון האנושי מסמנת מלחמת תרבות בין ציוויליזציות רחבות, כפי שניבא סמואל הנטינגטון ([1996] 2003)?

תהליכי הגלובליזציה העוברים על התרבות יוצרים מנגנוני שעתוק ושכפול הניכרים בכל מקום. מנגנונים אלה מאיימים לבלוע את הייחודי ואת המקומי ולהטמיעם במערכת העולמית. בתגובה מתפתחת מגמה המוחה נגד האימפריאליזם הגלובלי ומבקשת לקדם את הייחודי ואת המקומי. התרבות מתייצבת כמערכת של אפשרויות פתוחות, כתחום התנסות שאין עליו הסכמה, אות ועדות למשבר הערכים בימינו.

תאור / מקור התמונה:

"Shot in mumbai, india while people celebrating DAHI HANDI; on of the indian festival." br>
Copyright: Sanket Khuntale, India, Arts & Culture, Open Winner, Sony World Photography Awards 2012

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×