גבול

Border

דימוי מתוך: נצח ועוד יום (The Suspended Step of the Stork) / תיאו אנגלופולוס, 1991

"A boundary is not that at which something stops but, as the Greeks recognized, the boundary is that from which something begins its essential unfolding."

Martin Heidegger, "Building, Dwelling, Thinking", in: Basic Writings, p. 332.

"גבול איננו הדבר שבו משהו נעצר, אלא כפי שהיוונים ידעו, הדבר שממנו משהו מתחיל את נוכחותו"

מרטין היידגר

"הֶהָרִים יִרְעֲמוּ, וְהַדֶּרֶךְ תָּחוּל,
וַיַּקְשִׁיב הָאוֹיֵב לַמִּצְהָל,
כָּאן צוֹעֶדֶת כִּתַּת חַיָּלִים עַל הַגְּבוּל,
וְהַגְּבוּל הוּא בְּלֵב כָּל חַיָּל"

יחיאל מוהר, "כיתה אלמונית", בתוך: אלף זמר ועוד זמר, עמ' 157.

המילה גבול מציינת סימון ותיחום של המושא שאליו היא מתייחסת. הגבול מבחין את הגוף האורגני, הפונקציונלי או הטריטוריאלי מסביבתו הקרובה. ההבדל, או החלוקה בין שני גופים, מוגדרים על-ידי קו הגבול. גבול הוא קו החוסם ומכיל בתוכו דבר מה, ובה בעת מגדיר את הדבר האחר שמחוץ לו. מנקודת מבט פוליטית הגבול הוא קו תיחום שנקבע בהסכמה בין הצדדים. אפשר לדבר על גבולות גיאוגרפיים, על גבולות ההגדרה או על גבולות הגוף האורגני, המתבדל בדרכים שונות מגופים אחרים בחלל. המילה גבול קרובה למילים אחרות כגון סוף או התחלה. זהו מושג ביקורתי ומתודולוגי מרכזי בגיאוגרפיה, באדריכלות, בפילוסופיה, בתקשורת, בפוליטיקה, בפסיכולוגיה, באמנות, בלימודי תרבות, בשיח הפוסט-קולוניאלי ועוד. השיח של הגבול מכונן את התודעה הקולקטיבית הישראלית זה יותר מחצי מאה. במרכז השיח ניצב הגעגוע לגבול יציב ומוכר לצד ניסיונות מתמידים לפרוץ את הגבול, להעמידו במצב של צמיחה והשתנות ולהגדיר את משמעותו בכל פעם מחדש.

על-פי אריסטו, כל צורה היא סופית ומוכלת בתוך משהו. דבר שאינו מוכל, אין לו קיום במרחב. הגבול הוא על כן תנאי לקיום במרחב. כאשר קו הגבול מתפרק, הצורה מיטשטשת ונוצר משטח. כפי שנראה, ההתנדנדות בין הגבול כקו רציונלי מאובחן לבין הגדרתו כמשטח וריבוי הטרוגני מאפיינת את השיח הפילוסופי, התרבותי, הפסיכואנליטי והתקשורתי בימינו. אפשר לדון בסוגיה משני היבטים שונים:

  • הגבול כפתרון, הגבול כתיחום רציונלי: הגבול הוא דבר שאותו אנו חוצים, עוברים, ובתוך כך מחלקים את העולם לשניים: העולם שלפני הגבול והעולם שאחריו. הגבול הוא המקום שממנו האחר – המחוקק, השוטר, השוער, שומר הסף, בעל הסמכות – צופה בנו. בתפיסה רציונליסטית, הגבול הוא נקודה היוצרת הבחנה בין מקומות, רשויות, עולמות, מושגים או הגדרות. במובן זה, השימוש במושג "גבול" מתחייב מעצם הרצון לחשיבה ביקורתית. לדוגמה, אפשר לדבר על גבולות טריטוריאליים, אך גם על גבול החיים. בגבול החיים מצויה נקודת אל-חזור, והצד שמעבר לגבול קרוי מוות. ואולם – כך שואל ז'ק דרידה בספרו Aporias המוקדש לשאלת הגבולות (Derrida, 1993) – האם החיים הם רק מעין סכום כסף שהוצאתו התבונית או הפזרנית פירושה שאין עוד כסף, אין עוד חיים (סנקה, 2010: 10, 28, 35)?, או שמא, מנקודת מבט פנומנולוגית, המבינה את המציאות כ"יש קונקרטי", לחיים אין גבול ולמוות אין גבול? שמא קו החלוקה המסומן בידי הגבול נשבר לכדי ישות שאינה כמותית אלא איכותנית ויוצרת משמעות – משמעות שקשה להגדירה באופן חד?
  • הגבול כבעיה: דבר היוצר מבוי סתום, אפוריה בחשיבה עצמה; דבר המבליט מציאות מעורבת והטרוגנית שאין לה בהכרח התחלה, סוף ונקודת אל-חזור. הגבול כאפוריה יגדיר מה שאי-אפשר לעבור בו, מה שאינו ניתן לחצייה, מה שנמצא בחוץ ובפנים, מה שחייב להיות בבית ולא בבית בעת ובעונה אחת (ע"ע מאוים). היידגר מכנה זאת היות שם  (Dasein) שפירושו ערעור על הרעיון שקיים קו גבול (border line). ה-Dasein פירושו שאין לנו נקודת מבט ארכימדית מחוץ לדברים שבאמצעותה אנו יכולים לסמן את נקודת הגבול. האדם מצוי מלכתחילה בתוך ההוויה (או בתוך השפה) שאת גבולותיה הוא מתקשה להגדיר. במצב כזה, הגבול הופך לסדרה של מעברים ומשטחים, למצב של ריבוי דחוס ופרדוקסלי (גורביץ', 2007: 188-184).

מושגים רבים בתחום החשיבה בת זמננו – כגון המושג ריבוי או ריזום של ז'יל דלז (Deleuze), ההטרוטופיה של מישל פוקו (Foucault) או המטאפורה "הערים הסמויות מעין" (1984) של איטאלו קאלווינו (Calvino) – הם סימנים מובהקים לחיפוש אחר הגבול בממד הריבויי, המשטחי וההטרוגני שלו. הגבול הוא אזור כלאיים בין שיטות שונות של חשיבה וייצוג. יש לכך השפעה מיידית על טכנולוגיות העוסקות בשאלת הגבול. גם בהקשר זה מופיע הגבול בכפל פניו: מקום המבטיח הגנה וביטחון למי שנמצא בצד הנכון של הגבול, אך גם מעורר מתח וחרדה. אדם המתנסה במעבר מסגל לעצמו את החרדה כמצב מנטלי: חרדת הסתום, הסתמי, העזוב, חרדת השיגעון.

בעידן הגלובלי, גבולות פיזיים, גיאוגרפיים, לאומיים ותקשורתיים מיטשטשים, ועל כן אין להסתפק בדיון פילוסופי גרידא. המושג מקום – ישות הנוצרת בידי גבול – נוטה בימינו להתנדנד בין קיומו הפיזי-גיאוגרפי לבין קיומו הסמלי בסביבה הנוצרת בידי המדיה (Meyrowitz, 1985; Appadurai, 1990: 2). טכנולוגיות חדשות ואמצעי התקשורת, כגון הטלוויזיה והאינטרנט, מציבים את השאלה מחדש במלוא הדחיפות: מהם גבולות הייצוג, גבולות הידע, גבולות הסובייקט?

פירוקם של מושגים אלה, או לפחות הריבוי של אופני קיומם, הופך את הדיון לנחוץ: מהם הגבולות בעולם שהוא בעת ובעונה אחת וירטואלי וממשי? האם אפשר לבטוח בגבולות הנזילים של העולם הדיגיטלי ולהגן עליהם מפני מציאות "נגיפית", המאפשרת פריצות ופשע וירטואלי לסוגיו (ע"ע וירוס)? מהו אופן הקיום של עובדות כאשר גבולותיהן משיקים למחוזות נרטיביים בדיוניים?

בעקבות התמוססות הגבולות נוצרת מציאות הבנויה מאזורי חיץ לא היררכיים, אזורי סְפָר, ממשקים (interfaces), שאינם מתיישבים אלה עם אלה. בעקבות זאת נוצרות תרבויות המורכבות מיסודות זרים כגון טכנולוגיה גבוהה (היי-טק) וטכנולוגיה נמוכה. נוצרת תרבות רשמית המשיקה לתרבויות בלתי פורמליות כגון תרבות הנוער, תרבות דור ה-X, התרבות הפלילית –הגנגסטה ראפ (כפי שהיא מופיעה למשל בסרטו של ג'ים גרמוש Ghost Dog) ועוד. דוגמאות אחרות הן תרבות הסייברספייס ותרבות הסייברפאנק. האחרונה מציגה פיצול רדיקלי של המציאות לעולמות מיקרו-וירטואליים ולאזורי הממשק שביניהם. תופעות אלה יוצרות תמונת עולם אנרכיסטית המאיימת על גבולות הייצוג עצמם.

המציאות, בגילוייה האסתטיים, הפוליטיים והפסיכולוגיים, יוצרת טשטוש גבולות המתגלה באזורי הביניים ה"אינטריים" של המציאות. הוכחה לכך היא פריחתן של מגמות שיח כגון אינטראקטיביות ואינטרטקסטואליות – המדברות, כל אחת בלשונה, על אותו עניין: פירוק הגבולות בין המשוחחים, טשטוש הגבולות בין אופני שיח שונים. דוגמה לכך נמצא בשיח הטיפולי, שבו חלק מהפרקטיקות נוטות לצמצם או לבטל את הפער בין המטפל למטופל, וזאת – בניסוחו של הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט (Winnicott) ([1971] 1995) – באמצעות יצירת סביבה התנסותית מקשרת (intermediate area of experiencing), או באמצעות יצירת מגרש משחקים (playground) המשותף לשני הצדדים. הלא-מודע של המטופל מוזמן למפגש עם הלא-מודע של המטפל, וכך ההתנסות ההדדית הופכת לרגשית, לדמיונית ולנרטיבית. התוצאה אמורה לחרוג מגבולות נוקשים; שני הצדדים, כך טוען הפסיכואנליטיקאי כריסטופר בולאס (Bollas, 1995: 19-22), משחקים בהעברה נגדית של נרטיבים. שניהם עוסקים בהתמוססות הדדית של גבולות ובניסיון לחבור אל הלא-מודע שלהם.

גישה דומה מופיעה גם בשיטות נרטיביות שאינן בעלות אוריינטציה פסיכואנליטית. דוגמה לכך היא התרפיה שמציעים מייקל וייט ודיוויד אפסטון (White and Epston, 1990), המדגישה רב-קוליות מטאפורית: המטפל אינו מוצג כמכונאי מוכשר ובעל ידע שאמור לתקן מכונה מקולקלת (המטופל), אלא מתפקד יותר כביוגרף, כאנתרופולוג וכעיתונאי. הוא מכיר בכך ש"המפה אינה הטריטוריה" ומעדיף לבחון טריטוריות אחרות ולחשוב מעבר ל"מפה התיאורטית" שאליה הוא קשור.

טשטוש גבולות מתרחש גם בתחום המדיה והוא נדון כאן בהרחבה בערכים כגון אינטרנט, טלוויזיה, קניון, וידיאו, אינפוטיינמנט, נוודות חדשה, רב-תרבותיות ועוד. טשטוש זה ניכר בכינון טכנולוגיות או מקומות חדשים שאי-אפשר למצותם באמצעות חלוקה חדה לקטגוריות. מקומות אלה הם עדות לטשטוש בין הגבוה לנמוך, בין המבוגר לילדותי, בין הריאליסטי לבדוי. התרבות הפופולרית מספקת דוגמאות רבות לכך: הקניון הוא אתר של צריכה, אך לא פחות מכך הוא "כנסייה חילונית" המפיצה ניחוח של אקסטזה דתית ומבטיחה גאולה למתפללים, שהם הצרכנים הפוקדים אותה. החוויה הטלוויזיונית מבוססת על חציית גבולות של מרחב וזמן ועל יצירת צירופים נרטיביים מזדמנים בידי הצופים. הגבולות מיטשטשים גם בין חדשות לבידור בין תוכנית תיעודית לטוק שואו בידורי. האינטרנט הוא דוגמה רדיקלית לטשטוש הגבולות בתרבות הפופולרית. זהו האתר ההיברידי בה"א הידיעה, שבו מתמוסס הגבול בין מידע לבידור, בין ידיעה למשחק, בין אמת לבדיה.

האם טשטוש הגבולות הוא רוח אופנתית, או שמא ביטוי להשקפת עולם הדוגלת בריבוי לנוכח מציאות כה מורכבת ומשתנה? שאלה ביקורתית זו מעודדת אותנו לחשוב על הגבול כעל מושג הפתוח לפרשנויות שונות. היא גם מאפשרת לנו לקשור בין השאלה הטריטוריאלית-פוליטית של סימון גבולות, השתלטות וחדירה (קולוניאליסטית) מעבר לגבולו של האחר לבין השאלה הסימבולית על אודות מציאות תרבותית שבה גבולות מוכלאים ולא ברורים יוצרים זהויות אתניות ומגדריות חדשות. זהויות אלה מורכבות מהעירוב ודוחות את הסימון הבינארי הנוקשה – "כאן או שם" (Williams, 1985). במציאות תרבותית ומדיאלית שבה כאן הוא גם שם, ושניהם התפרקו זה מכבר מכוליותם – נוצרת פוליטיקה חדשה של גבולות (ע"ע גלובליזציה/אנטי-גלובליזציה). פוליטיקה זו מביאה בחשבון את השוני, אך אינה רואה בו בהכרח ניגוד האמור להוביל לבניית ביצורי גבול. שטח ההפקר (zone, ע"ע זון) שבין קווי הגבול הברורים עשוי להפוך למרחב הטרוגני חדש, שבו זהויות ונאמנויות לשעבר נפגשות ביניהן.

דוגמה מובהקת לכך נמצאת בסרטו של אורסון וולס מגע של רשע (Wells, Touch of Evil, 1957-1958). גיבור הסרט, הסוכן הפדרלי ורגס, הוא ייצוג מושלם של איש גבול הפועל במציאות טריטוריאלית ונפשית גבולית. ורגס מופיע כהכלאה של שתי זהויות: מייקל, הינקי הלבן, הנשוי לסוזי האמריקאית, ומיגל, שם הרומז למוצאו המקסיקני ולזהות תרבותית אחרת. הוא מתמודד מול עולם הרשע הגזעני של האימפריאליזם הלבן בדמותו של מפקד המשטרה המקומי קווינלן (אורסון וולס). הסרט, השייך לז'אנר ה"פילם נואר", מציג גיבור שאיבד את מצפונו וחצה את הגבול אל מחוזות מוקצנים של רשע, דורסנות ואובדניות. חציית הגבול מתרחשת כמעט בכל מישור אפשרי: ערעור הגבולות הז'אנריים של הסרט האפל (הבלש הוא הפושע), חציית הגבול בין שתי מדינות ובין שתי תרבויות (העולם האמריקאי והעולם המקסיקני), טשטוש הזהויות הגזעיות (בדמות הכלאיים של ורגס) והחיבור בין השחיתות האינסופית של הגיבור לבין המלנכוליה שלו, המעוררת כלפיו אהדה נסתרת מצד הצופה. על-פי ניתוח זה (Heath, 1975), הגבול הוא מטאפורה בארוקית רבת עוצמה לאזורי הצל של הטריטוריה הגיאוגרפית והנפשית. עצם הדיון בבעייתיות של קיומו מעמיד אותנו מול המנגנונים הפוליטיים והתרבותיים הקובעים את שיפוטנו ביחס למציאות (Bhabha, 1994). מודעות ביקורתית זו טומנת בחובה גם תקווה: אפשר לקבל את הגבול כנתון ועם זאת לשמר את יכולת התנועה הדרושה כדי לנדוד אל מחוזות המשתרעים מעבר לו.

היחס הדו-ערכי לגבול – כמקום המעצב צורות של קבע אך גם יוצר מתח וקורא לפריצה זוחלת או אלימה של הקיים – מאפיין גם את השיח הפוליטי והתרבותי בישראל. שאלה זו הופכת לדחופה במדינה שגבולותיה הסופיים נמצאים בתהליך התהוות ומהווים מושא לסכסוך מתמשך. מצד אחד בולטת הרטוריקה הטריטוריאלית השואפת לגבולות יציבים ומוכרים על-ידי העולם; מצד אחר מסתמנת "רטוריקה של מרחב", הרואה במעשה הציוני (מימי "חומה ומגדל" ועד עידן ההתנחלויות שהחל בשנות השבעים של המאה ה-20) תהליך רציף של גדילה במרחב – גדילה שאינה מכירה בגבול ושואפת לשנותו, לעתים קרובות באמצעים כוחניים (קמפ, 1997). בתודעה הישראלית, טוען יהודה שנהב, משתמרת הסתכלות מיסטית על הקו הירוק שסימן את גבולותיה של ישראל עד ליוני 67. הכמיהה לגבול המדומיין מבקשת לטשטש ולהעלים את שורשי הסכסוך: גירושם של מאות אלפי פלסטינים והיווצרותה של בעיית הפליטים,  הרס של למעלה מ400 כפרים ומחיקת הזהות הערבית של ערים מרכזיות כגון יפו וחיפה, בעקבות הנצחון הישראלי במלחמת 1948  (שנהב, 2010).

מאז כינונה של מדינת ישראל והחתימה על הסכמי שביתת הנשק ב-1949, שאלת הגבול היא אפוא שאלה מרכזית שאינה יורדת מסדר היום הפוליטי, התרבותי והנפשי של הישראלים. מלחמות הגבול – רכיב מרכזי באסטרטגיה הישראלית בשנות החמישים – היו סימפטום מובהק לאווירת חרדה ונזילות ביחס לגבול. אווירה זו הובילה לסדרת של "פעולות תגמול", שנועדו לספק פתרון לייצובו של הגבול (מוריס, 1996; גולני, 2002). היה זה ניסיון לייצב קו גבול מפותל, שכמעט שלא ניתן להגן עליו. בין ישראל לגדה המערבית, למשל, הפרידו מאות קילומטרים של גבול מעוקל. הבעיה החריפה לאחר מלחמת 1967, שטשטשה ביתר שאת את קו הגבול והעמיקה את היחס הדו-ערכי לגבולות 1948: מצד אחד החלה תנופת ההתנחלויות, שהביאה עד תחילת המאה ה-21 כשלוש מאות אלף ישראלים אל מעבר לקו הירוק, ומצד אחר, הגבול הישן המשיך להתקיים במפה הרגשית והקוגניטיבית של הישראלים והפך למעין אזור ספר (frontier) מעורר חרדה. האינתיפאדה הראשונה שהחלה בסוף שנות השמונים ואינתיפאדת אל-אקצא שפרצה בספטמבר 2000 הפכו את בעיית הגבול לכאוטית עוד יותר. הטרור, פיגועי ההתאבדות והכיבוש מחדש של ערים פלסטיניות בידי ישראל סימנו את המלחמה הבלתי פוסקת על הגבולות. עדות נוספת למורכבות הבעיה היא הקמתה של גדר הפרדה בין הישראלים לפלסטינים, גדר שחלק מהתוואי שלה חופף לקו הירוק וחלק אחר חודר לעומק שטחה של הגדה, תוך השארת התנחלויות "מחוץ לגדר" בשטח הפלסטיני והכלתם של כפרים ושטחי אדמה פלסטיניים בתוך השטח הישראלי.

השיח על הגבול אינו מוגבל לתחום הפוליטי-טריטוריאלי, אלא מקרין על המרחב הרגשי של החברה הישראלית. הדבר בולט בסוגיית המרכז והפריפריה, שראשיתה במדיניות ההתיישבות לאורך גבולות הארץ בראשית ימי המדינה. שתי קבוצות אוכלוסייה שונות יושבו בקווי הגבול: ההתיישבות העובדת, שהזדהתה עם החזון הציוני וסברה שכדי להגשימו יש להיאחז בגבול ולהרחיבו; ואוכלוסיית העולים מן המזרח, שגויסה למשימה ונקראה לשמש "חומת מגן אנושית" מפני השכנים העוינים שמעבר לגבול. אוכלוסייה זו, שלא בחרה במקום ולא היתה חדורת להט אידאולוגי ציוני, נדרשה לשלם פעמיים: לא זו בלבד שהיה עליה למלא תפקיד אידאולוגי שלא הזדהתה עמו, אלא שבתוך כך הונצחו גם הפערים הכלכליים-חברתיים, פרי המרחק בינה לבין המרכז. כך נוצרו באופן פרדוקסלי גבולות חדשים, גבולות של ניכור בתוך החברה הישראלית.

השיח על הגבולות בולט גם בסוגיית הבנייה הציבורית ובשאלת התכנון האדריכלי בישראל. את אופייה של החשיבה האדריכלית בישראל מגדיר צבי אפרת כ"חשיבה גבולית" (border line, מונח מתחום הפסיכולוגיה המתאר אישיות קיצונית ולא יציבה). חשיבה גבולית היא מטאפורה פסיכולוגית לרצון המתמיד להכחיש ולערער את היציב, את הסגור ואת הקבוע לטובת הדינמי, המשתנה ופורץ הגבול. לדעת אפרת, "פיזור איברים במרחב היא המהות של הציונות, זוהי הפתולוגיה שלה" (מצוטט אצל זנדברג, 2002). תפיסה זו, המצביעה על הפתולוגיה של הגיבוב האדריכלי ורואה בה ביטוי לפתולוגיה הנפשית של הישראלי, הוצגה בתערוכה  כיבוש אזרחי שאצרו רפי סגל ואייל ויצמן בשנת 2002 (Segal and Weizman, 2004). דוגמה נוספת לפתולוגיה זו הן תוכניות הבינוי של מנשייה, בקו התפר בין תל-אביב "הישראלית" ליפו "הערבית" לאורך ציר הים. באופן פרדוקסלי, התוכניות לפיתוח מנשייה – כפר שתושביו הערבים נטשו או גורשו ממנו בשנת 1948 – כמתחם של מגדלים ומלונות, דווקא מבליטות את החייץ המרחבי והנפשי בין שני המקומות. ההרס המתוכנן של הנוף הורנקולרי (המקומי), שאפיין את השכונה הערבית בטרם הבינוי, פועל  כדוגמה להרחקה כוחנית של האחר. זהו נסיון לזהות את הקיום הישראלי עם מרחב מודרניסטי זר ומתנשא (חתוקה, 2008: 110-93) (ע"ע צפון/דרום).

לסיום, אפשר לחזור לפרספקטיבה הפילוסופית שבה פתחנו ולטעון כי המושג גבול הוא אחד התוצרים הלשוניים המרכזיים של התודעה האנושית. הצורך להשתמש במונח, כך נדמה, מתעורר כל אימת שאנו מתבוננים באופן ביקורתי ביש ומבקשים לתת בו סימנים באמצעות הבחנות והגדרות. עם זאת, קשה להתכחש לתשוקה אנושית מנוגדת המבקשת לפרוץ את המוגבלות ואת הקיבעון שהגבול מקרין על משתמשיו. זהו הצורך בדינמיקה, בתנועה, בנדודים; זהו הרצון לנוע לאורך מעברי הגבול, התשוקה להיברידיות, לצירופי כלאיים תרבותיים ופוליטיים (ע"ע פוסט-קולוניאליזם). רצון זה הוא מרכזי באמנות, שתכליתה המוצהרת והיחידה כמעט היא הרחבת גבולות ההגדרה העצמית שלה. כך גם ברמה הנפשית: תופעה נפוצה היא הדחף לפעול כנגד הדעה הרווחת ולפרוץ את הגבולות החברתיים המקובלים. סוגיית הגבול היא אפוא סוגיית מפתח בשיח העכשווי, בהקשרים פילוסופיים ופוליטיים, מקומיים ואוניברסליים. היא משרטטת את גבולות קיומו של הסובייקט בתרבות ימינו.

מקורות

גולני, מ', 2002: מלחמות לא קורות מעצמן: על זיכרון, כוח ובחירה, בן שמן: מודן.

גורביץ' ז' 2007: "על הגבול – חסימות, מעברים, טיולים", בתוך: על המקום, תל אביב: עם עובד, עמ' 223-184. 

ויניקוט, ו"ד [1971] 1995: משחק ומציאות, תרגום: י' מילוא, תל אביב: עם עובד.

זנדברג, א' 2002: "אין גבול", הארץ, 6.9.2002.

חתוקה, ט' 2008: רגעי תיקון: אלימות פוליטית, ארכיטקטורה והמרחב העירוני בתל אביב, תל אביב: רסלינג.

מוהר, י' 1983: "כיתה אלמונית", בתוך: אליגון, ת' ופסחזון, ר' (עורכים), אלף זמר ועוד זמר, חלק ב', תל אביב: כנרת, עמ' 157.

מוריס, ב' 1996: מלחמות הגבול של ישראל 1949-1956, תל אביב: עם עובד.

סנקה, ל"א, 2010: על קוצר החיים, תרגום: נ' כהן, בנימינה: נהר ספרים.

קאלווינו, א' 1984: הערים הסמויות מעין, תרגום: ג' שילוני, תל אביב: ספרית פועלים.

קמפ, א' 1997: מדברים גבולות: הבנייתה של טריטוריה פוליטית בישראל 1949-1957, עבודת דוקטור, אוניברסיטת תל אביב.

שנהב, י' 2010: במלכודת הקו הירוק, מסה פוליטית יהודית, תל-אביב: עם עובד. 

Appadurai, A. 1990: "Disjuncture and Difference in the Global Cultural Economy", Public Culture, 2 (2), pp. 1-24.

Bhabha, H. K. 1994: The Location of Culture, London: Routledge.

Bollas, C. 1995: Creaking up: The Work of Unconscious Experience, London: Routledge.

Derrida, J. 1993: Aporias, trans. T. Dottie, Stanford: Stanford University Press.

Heath, S. 1975: "Film and System: Terms of Analysis", in: Screen, 16 (1) (Spring), pp. 7-77; Screen, 16 (2) (Summer), pp. 91-113.

Heidegger, M. 1977: "Building, Dwelling, Thinking", in: Basic Writings,  trans. D. F. Krell, New York: Harper & Row, pp. 319-339.  

Meyrowitz, J. 1985: No Senses of Place: The Impact of Electronic Media on Social Behavior, New York: Oxford University Press.

Segal, R. and Weizman, E. 2004: A Civilian Occupation: The Politics of Israeli Architecture, New Yotk: Verso, Copublished with Babel Publishers, Tel Aviv.

White, M. and Epston, D. 1990: Narrative Means to Therapeutic Ends, New York and London: Norton.

Williams, R. 1985: Keywords: A Vocabulary of Culture and Society Behavior, New York: Oxford University Press.

תאור / מקור התמונה:

דימוי מתוך: נצח ועוד יום (The Suspended Step of the Stork) / תיאו אנגלופולוס, 1991

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×