רעיונות לפי אישים : ג'ויס ג'יימס

מצרפתית: חיל חלוץ מצומצם ומובחר ההולך לפני המחנה. בהשאלה: קבוצת מיעוט מיליטנטית המוכנה להסתכן כדי להביא לשינוי רדיקלי של מציאות פוליטית, חברתית או אסתטית. המונח מציין בדרך כלל קבוצת מיעוט לוחמנית בתחום האמנות שהפרקטיקות שלה מקדימות את זמנן ומסמנות נתיבים חדשים ומהפכניים שכלל הציבור או "עולם האמנות" עתידים להכיר בהם מאוחר יותר. הפולמוס על מותו של האוונגרד הוא נושא מרכזי בשיח על התרבות החל משנות השישים של המאה ה-20 ועד ימינו. … קיראו עוד

מושג מפתח בשיח הסטרוקטורלי והפוסט-סטרוקטורלי. המונח, המזוהה עם ז'וליה קריסטבה (Kristeva) ועם רולאן בארת (Barthes), מתאר את הטקסט כרשת של סימנים המתייחסים לפרקטיקות המייצרות משמעויות. הטקסט אינו מתקיים כמערכת יחידאית, אורגנית ואוטונומית, אלא מקיים זיקה גלויה או מובלעת עם מערכות אידאולוגיות וסוציו-היסטוריות חיצוניות הטעונות בקודים ובקולות, שעקבותיהם מתגלים בטקסט החדש. … קיראו עוד

תבנית ניגודית המזוהה עם חוקר התרבות והספרות מיכאיל באחטין (Bakhtin), וכן עם דמויות כגון ז'וליה קריסטבה (Kristeva), אומברטו אקו (Eco) וצווטן טודורוב (Todorov). מקורו של המונח בלימודי הספרות, אולם הוא נפוץ גם בתיאוריות של תרבות, תקשורת ופמיניזם. מונולוגיות מצמצמת קולות ותודעות בתוך הטקסט ומנקזת אותם לתודעתו האחדותית של המחבר או של בא כוחו בטקסט. דיאלוגיות, לעומת זאת, מתאפשרת כאשר תודעתו של המחבר – העמדה האידאולוגית הסמויה שלו – מתפצלת בין תודעות של גיבורים שונים. … קיראו עוד

מוצר לא ליניארי המורכב מגושי טקסטים שאפשר לחבר ביניהם בכל סדר או צורה העולים על הדעת. ההיפרטקסט מטשטש את הגבולות בין יצירות שונות, מערבב את תפקידי המחבר והקורא ומאפשר אופני קריאה מרובים. ההיפרטקסט יכול להופיע כטקסט מילולי או כטקסט אלקטרוני; הוא אינו קשור בטכנולוגיה, בתוכן או במדיום, אולם ביטויו המובהק מצוי באינטרנט. בצורתו הבסיסית – באינטרנט – הוא מכיל מסכי מידע שניתן לקשור ביניהם בקישורים אסוציאטיביים (links). בצורתו המתוחכמת, ההיפרטקסט מתפקד כתוכנה, שהיא סביבת עבודה משתפת המאפשרת תקשורת, רכישת מידע וחשיבה אסוציאטיבית. הדבר מתבצע באמצעות חיבורים מהירים הכוללים גם טקסטים מילוליים ואודיו-ויזואליים. … קיראו עוד

מודרניות היא תקופה או תכונה המייצגת את המודרני. המילה "מודרני" מוצאה מן המילה הלטינית המאוחרת – modernus (שנגזרה מן השורש modo – "לאחרונה"). המודרני הוא "המילה האחרונה", הדבר שמשתנה כל העת. המודרניות מבצעת מהלך כפול: היא מקדשת את החדש ובה בעת מכריזה על פרידה הכרחית מן העולם ה"מסורתי", עולם העבר. מבחינה היסטורית, התודעה המודרנית נולדה בשלהי ימי הביניים ערב הרנסנס, התחזקה בעידן התגליות המדעיות של המאות ה-17 וה-18 והגיעה לידי פריחה בתקופת הנאורות (המחצית השנייה של המאה ה-18). בתקופה זו שורטטו קווי המתאר המרכזיים שלה: האמונה באור התבונה, הסגידה למדעי הטבע, ההתנגדות לצורות שונות של דיכוי פוליטי או דתי, הדבקות המשיחית בקדמה והחתירה אל האושר האישי והכללי. השאלה אם המודרניות סיימה את תפקידה ההיסטורי לאחר מלחמת העולם השנייה (כפי שסברו הפוסטמודרניסטים) או שמא היא עדיין בבחינת פרויקט שלא נשלם (כפי שסובר פילוסוף התרבות יורגן הברמאס [Habermas]) שנויה במחלוקת ומעוררת פולמוסים תרבותיים ערים. המונח מודרניזם מכוון בעיקרו לסגנון בספרות ובאמנות שרווח בתקופה המודרנית (1950-1850). סגנון זה, הנוטה להפשטה ולפירוק עולם הצורות של העבר, מנוגד לריאליזם והוא רווח החל מאמצע המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20. … קיראו עוד

יחסי דמיון או ייצוג בין יצירת האמנות לבין העולם הפיזי, הסימבולי או המוסרי הניצב מולה. ביצירתו פואטיקה מגדיר אריסטו (1972) את היצירה האמנותית כ"מימזיס" של חיים אפשריים. "שירה אפית ויצירת הטרגדיה וכן הקומדיה והשירה ומרבית הנגינה בחליל ובנבל – כולן בכללותן חיקויים (מימזיס)". למילה מימזיס טווח דינמי ורחב של משמעויות: חיקוי, עיצוב, גילום, תיאור, ייצוג. רווחת מביניהן היא המילה "חיקוי". החיקוי מתאר יחס סטטי בין המקור (החיים) לבין ההעתק שלהם (האובייקט האסתטי). לעומת זאת, המילה "ייצוג" (representation) מצביעה על יחס של תחליף בין המייצג (האובייקט המימטי) למיוצג (העולם). המילים "עיצוב", "גילום", "תיאור", המצויות אי שם באמצע, מציינות את האופי החושני של פעולת התרגום – במעבר בין העולם לבין יצירת האמנות. הדחף המימטי מגיע לידי פריחה בספרות הריאליסטית (פלובר, טולסטוי, פונטנה), אך הוא הופך לבעייתי בעידן שבו "הממשי" עצמו הוא סוג של פנטזיה שנויה במחלוקת. … קיראו עוד

מרחב וזמן הם קטגוריות המארגנות את הניסיון האנושי. הטריטוריה היא מרחב מזוהה שבו מסומנים גבולות ונוצרות זהויות קולקטיביות ופרטיות; הטריטוריאליות היא בעלות שחש ומפגין הפרט כלפי מרחב, אובייקט או רעיון. על-פי קאנט (ביקורת התבונה הטהורה), מרחב וזמן הן קטגוריות הטבועות בסובייקט. תפקידן להפוך רשמים חושיים לעצמים תבוניים הניתנים להגדרה. הזמן הוא אמצעי להגדרת השינוי שחל במרחב. המרחב והזמן אינם מנותקים מן התודעה החושבת אותם. הם אינם נתונים, או מובנים, מחוץ לתהליכים החומריים והסימבוליים המתארים אותם. המרחב נתון בדרך כלל בתוך הקשר של סיפור אנושי; הוא תוצאה מובהקת של כלי המדידה והפרשנות שלנו; המרחב מופיע כגורם אישי, חברתי, לאומי, נפשי או דמיוני. הוא נקשר למושגים כגון טריטוריה, כוח ומקום, ומהווה כמותם אמצעי ליצירת זהות, לשרטוט גבולות, לכתיבת היסטוריה. המרחב הרב-לאומי, המבוסס על שיטה כלכלית ותקשורתית כוללת, מאפיין את עידן הגלובליזציה. הזמן יכול להיות קווי, מעגלי, מיתי, תודעתי או וירטואלי. הוא יכול להיות פתוח, נצפה, אטום, מעברי, המשכי, מפורק, מכיל ומייצג את הזיכרון (הזמן הלאומי או המעמדי) הנאגר בתוכו. קטגוריית הזמן מרכזית לחשיבה המודרנית: הזמן נתפס כסוכן מרכזי המוציא מן הכוח אל הפועל תבנית היסטורית גואלת (למשל במרקסיזם). קטגוריית המרחב היא קטגוריה פוסטמודרנית העוקבת אחר הלוגיקה של הרשת. זו קושרת בו-זמנית אופני שיח שונים המתרחשים במרחב. … קיראו עוד

מאז ומעולם, וביתר שאת מאז המהפכה התעשייתית (המאה ה-18), היתה העיר לגורם מרכזי בפוליטיקה ובתרבות. ייצוגי העיר באמנות משקפים מרכזיות זו. הם פונים לשני כיוונים מנוגדים: מחד גיסא, הם מציגים את החלומות האוטופיים של בני האדם על אודות עיר האלוהים (אוגוסטינוס הקדוש); מאידך גיסא, הם נותנים ביטוי לסיוטיהם הקיבוציים מפני עיר החטאים (המרקיז דה-סאד, בודלר). העיר כמיקרוקוסמוס, ואפילו כהתגלמות החיים עצמם, הופכת למטאפורה דומיננטית בתרבות – נושא מועדף לייצוגים בתחומי הספרות, הקולנוע, התקשורת והאמנות. … קיראו עוד

מודרניזם ופוסטמודרניזם הם שני זרמים מרכזיים באמנות של מאה השנים האחרונות. מודרניזם הוא סגנון באמנות הפלסטית, באדריכלות, בצילום, בספרות, בקולנוע, בתאטרון וכיוצא בזה, שהיה רווח החל מאמצע המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20. סגנון זה מבליט את הממד הרציונלי, המופשט והגואל של האמנות: הוא מאמין באפשרויות הקדמה, דחיית הישן מפני החדש. הפוסטמודרניזם משקף מוסכמות אסתטיות חדשות המתפתחות בתחומים אלה, החל מאמצע המאה שעברה ועד לימינו. מאפיינים כלליים של הסגנון הפוסטמודרני הם צמצום הפער בין אמנות "גבוהה" ל"נמוכה", ציטטות היסטוריות ואקלקטיזם סגנוני, נטייה לפרודיה ולפסטיש, מודעות למוצר האמנותי כפרי של שעתוק והתחזות, טיפול בצומת אמנות-מדיה-צריכה, פירוק דרכי הייצוג והשפות של המודרניזם העילי, פירוק הסובייקט ההרואי של המודרניזם ועוד. … קיראו עוד

יצירה מילולית, חזותית או צלילית או כל טקסט אחר שנועדו לעורר גירוי מיני באמצעות תיאור ישיר של פעילות איברי המין. נושא לאין-ספור דיונים הנוגעים בגבולות התשוקה המינית ובגבולות חופש הביטוי. הפורנוגרפיה מעלה לדיון דילמות מרכזיות של התרבות כגון מלוכלך ונקי, מגונה ובזוי, ראוי ומהוגן. סוגיות אלה מופיעות בהקשרים תרבותיים שונים, תובעות הכרעות מוסריות, משמשות כסיסמאות קרב מזדמנות. כל תרבות מסמנת בצורה שונה את גבולות הלגיטימיות של התיאור והחשיפה הגופנית ובכך מגדירה את ערכיה. אף כי ימי הפורנוגרפיה עתיקים כימי האדם, ראוי להבליט את הזיקה המיוחדת שנוצרה בין הפורנוגרפיה למודרניות. הדימוי הקפיטליסטי הרווח הוא הדימוי האנונימי, המנוכר, של המכונה: האדם כ"מכונת מין" (Sex Machine). אדם זה חורג מן הכלא המשפחתי הבורגני ומבקש למקסם את תשוקתו. העידן הפוסטמודרני משקף יחס אמביוולנטי כלפי החוויה הפורנוגרפית. מצד אחד, תעשיית הפורנו חודרת לכל פינה של החיים: טלוויזיה, קולנוע, פרסומת, מועדונים ועוד. בצורתה המוקצנת, היא משקפת את החיבור המאיים בין קפיטליזם, ארגוני פשע, זנות וסחר בנשים. מצד שני, הפורנוגרפיה יכולה לחבור לכיוונים מתקדמים ולשרת את החופש האינדיווידואלי ואת הזכות להיות "מישהו אחר". בצורתה זו, היא יכולה להניע מרד אידאולוגי של קבוצות שוליים נגד כוחנותו של הממסד החברתי הקפוא. … קיראו עוד

צורות שיח באסתטיקה. הפרודיה מקיימת זיקה קומית מתקנת לטקסט שעליו היא חוזרת ושאותו היא מחקה. הפרודיסט עומד מחוץ לאובייקט הלעג שלו. בניגוד לכך, איש הפסטיש עוסק בחיקוי נלעג של סגנונות מתים, תוך שהוא מצוי בו בזמן "בתוכם" ובמרחק אירוני, מחוצה להם. הפרודיה והפסטיש מציגים פרקטיקות ביקורתיות שונות בתרבות ההווה, והם נדונים על-ידי תיאורטיקנים מרכזיים כמו מיכאיל באחטין (Bakhtin), פרדריק ג'יימסון (Jameson) ועוד. … קיראו עוד

אירוע חברתי ופומבי המלווה בתחפושות, במוזיקה, בתחרויות ובריקודים, שהתפתח בתרבות העממית של ימי הביניים והגיע לשיא פריחתו ברנסנס. האירוע הקרנבלי מבליט יסודות של חופש ופמיליאריות, פנטזיה ודמיון, דיאלוג בין-תרבותי ומחאה פוליטית. מאז המאה ה-17 הקרנבל אינו מזוהה רק עם המחזוריות הפומבית של חיי היומיום; הוא נחגג גם כאירוע פרטי (נשף מסכות) ומאוחר יותר גם כאירוע מילולי, בלובשו צורה של סוגה ספרותית. הרומן הקרנבלי מורכב מיסודות רב-קוליים והטרוגניים המדגימים את החוויה הליבידינלית של חופש ופריצת גבולות אידאולוגיים ואסתטיים נוקשים. מחקריו של תיאורטיקן התרבות מיכאיל באחטין (Bakhtin) הפכו את הקרנבל למונח מרכזי בביקורת התרבות בימינו. … קיראו עוד

חוקר התרבות מיכאיל באחטין (Bakhtin) משתמש במונח "רב-קוליות" לתיאור טקסט, בעיקר בפרוזה, המאופיין בריבוי קולות אידאולוגיים מנוגדים. קולות אלה מתכתבים ביניהם ללא תיווכה של רשות עורכת או שופטת: הסופר שוהה באופן שווה בתוך הקולות העצמאיים של יצירתו ואינו מעדיף נקודת מבט זו או אחרת. הטקסט הפוליפוני הופך למשחק חופשי של קולות, שאינם שואפים לסינתזה. הוא נותן ביטוי לאופני שיח הטרוגניים שאינם חותרים לסגירות ומתקדמים ביניהם בזרימה דיאלוגית. התבנית הרב-קולית בולטת בפרקטיקות שונות כגון פמיניזם, פוסט-סטרוקטורליזם, ניו-ג'ורנליזם ולימודי תרבות. … קיראו עוד

מיוונית, ריאליה (Realia), דברים מוחשיים. (1) בפילוסופיה הכללית, ההנחה כי דברים קיימים ללא קשר למתבונן אנושי וללא תלות באופן התיאור של הדברים; (2) בפילוסופיה של המדע, אי-התלות של האובייקטים במתודה המדעית החוקרת אותם: המדע מתקדם על-ידי בניית תיאוריות המתייחסות לאובייקטים בעולם; אף כי אלה אינם ניתנים לתצפית ישירה, הרי המודל מאפשר לנבא את התנהגותם של הרכיבים הניתנים לצפייה; (3) בספרות ובאמנויות, סגנון ייצוג היוצר דומות – Resemblance – בין יצירת האמנות לבין העולם (Verisimilitude). כזרם אמנותי, הריאליזם נולד במחצית השנייה של המאה ה-19, אך השפעתו הולכת ונמשכת עד ימינו. הסגנון הריאליסטי מנוגד לסגנון הרומנטי שקדם לו והוא מבקש לתאר באופן נאמן את המציאות החברתית והנפשית של הזמן ההיסטורי בלי לברוח לפנטסטי ולגרוטסקי כפי שעשתה הרומנטיקה. הריאליזם מנוגד גם למודרניזם, שהחל את דרכו כזרם אמנותי בתחילת המאה ה-20. המודרניזם מתכחש לאסתטיקה הריאליסטית הרואה ביצירת האמנות השתקפות של העולם האמיתי. … קיראו עוד

בתרבות זמננו, הן הריבוי (Multiplicity) והן הריק (Void) זוכים ליוקרה חדשה; למעשה הם שני צדדיו של מטבע אחד. הריבוי מתאפיין באופן חשיבה מולטי-ליניארי, המציע קישוריות פתוחה בין אגפיו. מצב של ריבוי אינו מאפשר לכונן מבנה הנוצר בעקבות מכנה משותף בין חלקיו. הריבוי הוא שיטת חשיבה שאינה חותרת לשעתק את עצמה, אלא עוסקת בתהליכים של בֵינִיות (in-betweeness). היא אינה יוצרת מבנים, אלא מתמקדת בתהליכי היעשוּת (becoming). הריבוי משתלב במצבי אי-קביעות הרווחים בתרבות. מונח מרכזי בפילוסופיה של ז'יל דלז (Deleuze). … קיראו עוד