קרנבל, קרנבלסקיות

Carnival

אירוע חברתי ופומבי המלווה בתחפושות, במוזיקה, בתחרויות ובריקודים, שהתפתח בתרבות העממית של ימי הביניים והגיע לשיא פריחתו ברנסנס. האירוע הקרנבלי מבליט יסודות של חופש ופמיליאריות, פנטזיה ודמיון, דיאלוג בין-תרבותי ומחאה פוליטית. מאז המאה ה-17 הקרנבל אינו מזוהה רק עם המחזוריות הפומבית של חיי היומיום; הוא נחגג גם כאירוע פרטי (נשף מסכות) ומאוחר יותר גם כאירוע מילולי, בלובשו צורה של סוגה ספרותית. הרומן הקרנבלי מורכב מיסודות רב-קוליים והטרוגניים המדגימים את החוויה הליבידינלית של חופש ופריצת גבולות אידאולוגיים ואסתטיים נוקשים. מחקריו של תיאורטיקן התרבות מיכאיל באחטין (Bakhtin) הפכו את הקרנבל למונח מרכזי בביקורת התרבות בימינו.

המונח "קרנבל" משמש להצגת עמדה סימבולית המשמרת בתוכה את הדפוסים האידאולוגיים והאסתטיים של הקרנבל המקורי. אופיו הרב-סגנוני של הקרנבל (ע"ע הטרוגלוסיה) מובלט וכן גם אופיו הדיאלוגי. הדיאלוג נתפס כאמצעי פוליטי: שיח פרפורמטיבי פתוח, המתנהל במרחב הציבורי, על אודות אפשרויות הטרוגניות של קיום אנושי (באחטין, 1989). בצורתו המקורית היה הקרנבל טקס עממי שביטא את החוויה הליבידינלית המשחררת של החיים. משהו מיסוד זה נותר עדיין בקרנבלים הנחגגים כיום ברחבי העולם: הקרנבל בברזיל, ה"מארדי גרא" בניו אורלינס והקרנבל בוונציה. השם "Carnival" מקורו בביטוי האיטלקי  "Carne Vale" – "להניח את הבשר בצד". בקרנבל נפרד האדם מהנאות הבשר והגוף. זו מחווה חושנית ויצרית אחרונה, על גבול התהום, שלאחריה באים ארבעים ימי הצום שלפני חג הפסחא הנוצרי. אירוע הקרנבל מסיים אפוא את השיח הגופני ופותח פתח לשיח הנשמה. דיאלקטיקה זו של חציית גבולות – חיים ומוות, גוף ורוח, רצינות וצחוק, מסכה ועירום, חטא וגאולה – היא רכיב מרכזי באידאולוגיה ובאסתטיקה של הקרנבל לאורך ההיסטוריה (ע"ע לימינליות).

מבחינה אידאולוגית הקרנבל הוא אמצעי של שחרור פוליטי. בצל קורתו נפגשים אנשים ממעמדות שונים לחוויה משותפת של חופש, אלתור וצחוק. הקרנבל מייצר אפוא את החוויה הדיאלוגית. מפגש זה מתנהל ברוח של פמיליאריות המשוחררת ממסגרות נוקשות ומהיררכיות פוליטיות ואסתטיות קפואות הנהוגות ב"חיים הרגילים", מחוץ למסגרת הקרנבל. במובן זה הוא משמש הן כמכשיר של חִבְרוּת והן כצינור להבעת מחאה פוליטית, על רקע אווירת החירות וההומור הנוטה להמס גבולות מעמדיים, מיניים ואסתטיים. טקסי ההתחפשות, העומדים במרכז ההוויה הקרנבלית, ובייחוד טקס ההמלכה וההדחה ההיתולית של מלך הקרנבל, משמשים כלי ביקורת כלפי נציגי הסמכות תוך ניסיון להעמידם באור יחסי, אבסורדי ונלעג.

מבחינה אסתטית מתגלמת החוויה הקרנבלית בטשטוש הגבולות בין העולם ה"אמיתי" והיומיומי לבין העולם האסתטי-תיאטרלי שנברא, עולם שאותו אנו חווים באופן ניסיוני כאילו היה חלק בלתי נפרד מן החיים עצמם. הקרנבל יוצר מסגרת ייחודית של מקום (כיכר השוק, כיכר הכנסייה, כיכר הארמון) ושל זמן (הזמן המוגבל של הקרנבל, הזמן האסתטי שבו מתנהלת ההתרחשות). הקרנבל אינו נתפס כבזבוז זמן אלא כזמן אלטרנטיבי, עשיר ודחוס. בכך הופך הקרנבל ל"עולם אחר", לצד העולם הרגיל (ע"ע הטרוטופיה). חוקר התרבות מיכאיל באחטין (Bakhtin) מדגיש את הממד הכפול של הקרנבל ואת הווייתו הגבולית. זוהי הוויה ניסיונית וריאליסטית ובה בעת גם הוויה בדויה ומסוגננת: "הקרנבל הוא מחזה ללא במה וללא חלוקה לשחקנים ולצופים. בקרנבל הכול משתתפים פעילים. הכול שייכים לרוח הקרנבל. בקרנבל אין יוצרים, ואם נדייק אפילו אין משחקים, אלא חיים בו – חיים על-פי חוקיו כל עוד קיימים חוקים אלה, כלומר חיים חיי קרנבל, ואילו חיי קרנבל הם חיים שהוצאו ממסלולם הרגיל ובמידת מה הם חיים מצדם ההפוך, עולם הפוך" ("Le Monde à L'envers") (באחטין, 1978: 125).

נקודה זו – "העולם ההפוך", העולם האקסצנטרי (מלשון אקס-צנטר, מחוץ למרכז) – היא בעלת חשיבות יתרה. היא מאפשרת ראיית עולם חלופית, שאינה מכירה באיסורים ובסייגים של עולם החוק הרגיל. היא יוצרת את חוויית העירוב האנושי, חוויית הכלאיים (ע"ע היברידיות), החוויה הגרוטסקית המכירה בערך השוני וההבדלים שבין מינים, תרבויות ואידאולוגיות מתחרות. באמצעות הצחוק והפרודיה מוצגות האידאולוגיות ביחסיותן ה"עליזה". לאחר שנמתחה עליהן ביקורת הן מאפשרות תפיסת עולם גמישה יותר, הנפתחת אל האחר. אחר זה נמצא מטבעו בשוליים הביזאריים של החברה, אלא שבמסגרת ההוויה האקסצנטרית העליזה השולטת בכיפה הוא זוכה ללגיטימציה חדשה, המדגישה את הממד האוטופי של אישיותו – אוטופיוּת הגלומה בפוטנציאל הקרנבלי שלו (Bakhtin, 1968; Eco, 1984).

מגמות אלה קשורות לשני תת-ז'אנרים האופייניים לספרות הקרנבלית: הדיאלוג הסוקרטי והסאטירה המָניפֶאית. הדיאלוג הסוקרטי מבליט תהליכים של חיפוש אחר האמת, למשל דו-שיח ניסיוני בין בני אדם או משא ומתן על ערכים (באחטין, 1978). הסאטירה המניפאית (הקרויה על שמו של הסאטיריקון מניפוס מאפסוס, שחי בסביבות שנת 400