רפרנס, רפרנציאליות, הוריה

רפרנציאליות היא גישה המניחה קשר יציב וקבוע בין שמות לבין אובייקטים או דברים שהשמות מציינים. גישה זו בולטת בפילוסופיה האנליטית. הדובר המרכזי שלה הוא סול קריפקה (Kripke, 1980). קריפקה מזוהה עם מה שמכונה "התיאוריה הסיבתית של הרפרנס". תיאוריה זו טוענת כי המשמעות נוצרת בעקבות קשר קבוע בין מילים לדברים; הטענה היא כי למילה יש הוריה (הוראה) קבועה המייצגת משמעות יציבה. זו האחרונה אינה תלויה באופן שבו אנו משתמשים בשפה (ע"ע פרגמטיקה). הרפרנס הוא אפוא יחס קבוע; כתוצאה מכך נוצרת משמעות קבועה המופקת מן האמירה הלשונית. תפיסה זו מעוגנת בהנחה כי למשתמשים הלשוניים יש כישורים אינטנסיונליים (התכוונותיים) קבועים (Evans, 1973).

על-פי התפיסה הרפרנציאלית, המשמעות אינה תלויה בהקשר של הדברים או בפרשנותם – פרשנות המוצגת על-ידי השותפים לשיח. גישה זו מנוגדת לתיאוריות אחרות בפילוסופיה, כגון הוליזם סמנטי המזוהה עם הפילוסופיה של וילארד ון אורמן קווין (Quine) (קווין, [1953] 2001) ופרגמטיזם המזוהה עם המסורת האמריקאית מג'ון דיואי (Dewey, 1938) ועד ריצ'רד רורטי (Rorty) (רורטי, [1989] 2006). גישה חלופית נוספת לתיאוריה הרפרנציאלית נודעה בכינוי "תיאוריה תיאוּרית של רפרנס" (Description Theory of Reference). תיאוריה זו, הקשורה למפעלו של גוטלוב פרגה (Frege) (פרגה, [1892] 1984), טוענת כי שם יכול להתייחס לאובייקט רק באמצעות תיאור זה או אחר שלו. יוצא אפוא כי אנו יכולים להתייחס לעולם רק באמצעות הלשון: אנו זקוקים לתיאורים לשוניים כדי לדבר או לחשוב על העולם. התיאורים, שהם אופנים של שימוש בלשון, קובעים בעבורנו את משמעותם של דברים במסגרת שפה נתונה (ע"ע מפנה לשוני).

למחלוקת בשאלת הרפרנציאליות נודעה השפעה רבה על האופן שבו אנו מפיקים משמעויות בעולם. הדברים אמורים בשני מישורים: במישור הפילוסופי שנדון לעיל ובמישור האסתטי שעליו נדבר כעת. במישור האסתטי, רפרנציאליות מזוהה עם אותן גישות בתחום הספרות או האמנות הנוטות אל הריאליזם. גישה זו רואה בשפה האמנותית מכשיר לייצוג המציאות. לעומת זאת, גישות הדוחות רפרנציאליות הדוקה נוטות אל הקוטב האנטי-ריאליסטי. דוגמה לכך היא האמנות המופשטת: האובייקט שאליו מתייחס הציור המופשט הוא אובייקט פנימי הטמון בתודעתו של האמן, בשפתו הפנימית, ואינו קשור למציאות הניתנת לקליטה באמצעות החושים. על-פי רומן יאקובסון, יצירת אמנות מבליטה את הפונקציה הפואטית של השדר ומעדיפה אותה על פני הפונקציה הרפרנציאלית. משום כך היא נוטה להיות רב-משמעית. הדבר בולט במיוחד ביצירות אנטי-ריאליסטיות, אולם רב-משמעיות זו היא תכונה הטבועה ביצירה האמנותית בכללותה (ע"ע פוליסמיות).

לסיכום, הרפרנציאליות ניצבת במרכזה של מחלוקת תרבותית, פילוסופית ואמנותית משחר ההיסטוריה ועד ימינו. סוגיה זו הפכה לדחופה במאה השנים האחרונות. המחלוקת נוגעת לשאלה כבדת משקל המעסיקה את האדם מקדמת דנא: כיצד נוצרת המשמעות, ומהו היחס הסמלי בין הלשון לבין עולם הדברים שהיא מתארת (Devitt and Sterelny, 1987). הפילוסופיה האנליטית נוטה לתמוך בצורה זו או אחרת בגישת הרפרנציאליות ההדוקה. גישות נגדיות טוענות כי אי-אפשר לפרוץ מכלוב הזכוכית של השפה, וכדי לציין משמעות אנו נזקקים לחלקים לשוניים אחרים הקרויים "תיאורים לשוניים". רק באמצעותם אפשר להגיע אל משמעות המסר. בגישה זו תומכים פילוסופים כגון ברטרנד ראסל (Russel, 1905), פטרס סטרוסון (Strawson, 1966), לודוויג ויטגנשטיין (ויטגנשטיין, [1953] 1995), ואחרים. הנטייה האנטי-רפרנציאלית גוברת בעידן הפוסטמודרני, המטיל ספק באפשרות קיומם של ייצוגים ישירים של המציאות (ע"ע רלטיביזם אונטולוגי ; עובדה).

Stockholm Public Library / Architect: Gunnar Asplund