ליברליזם, ניאו-ליברליזם
Liberalism
"לא די אפוא שתהיה הגנה בפני עריצותו של הפקיד. יש צורך בהגנה גם מפני עריצותן של הדעות וההרגשות השולטות. יש צורך בהגנה מפני נטיית החברה לכפות את מושגיה ואת מנהגיה שלה על הכופרים בהם".
ג'ון סטיוארט מיל, על החירות, עמ' 10.השקפת עולם, זרם בתיאוריה הכלכלית והפוליטית שראשיתו בסוף המאה ה-18 והוא מזוהה עם המהפכה התעשייתית ועם הנאורות. הליברליזם דוגל בחירות הפרט, בזכויות האזרח ובחופש המחשבה והקניין. החירות נתפסת כערך רציונלי ותועלתני, התורם לשגשוגו של הפרט ומבטיח את אושרו של הכלל. הליברליזם מאמין בחופש ההזדמנויות והבחירה של הפרט וביכולתו לרתום את הידע שרכש לשיפור חייו. דבר זה יקרה אם המדינה תצמצם ככל יכולתה את מעורבותה במשק ותניח לכוחות השוק לווסת את היחס בין ביקושים לסיפוקים. החל משנות השבעים של המאה ה-20 זוכה זרם זה לתחייה. הגרסה העדכנית של רעיונות אלה, הניאו-ליברליזם, מבטאת חזרה לליברליזם הרדיקלי ומתאפיינת בשאיפה למירוב הרווחים ובצבירה בלתי מרוסנת של עושר בידיים מעטות. הכלכלה הניאו-ליברלית היא חלק בלתי נפרד מעידן הגלובליזציה. היא נותנת ביטוי לשליטתו של ההון הבינלאומי בשווקים ולניתוקו ממרכיב העבודה. הניאו-ליברליזם דוגל בהפרטה, בכלכלת שוק, בהפחתת מסים ובפתיחה של השווקים לתנועת הון וסחורות. הוא מטפח את התרבות התאגידית ורואה בה מנוע עיקרי לצמיחה. כלכלה זו נשלטת בידי הגמוניה אמריקאית ופועלת באמצעות מוסדות בינלאומיים כגון ארגון הסחר העולמי, קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי. הכלכלה הניאו-ליברלית מרחיבה את הפער בין העולם השבע, "העולם הראשון", לבין העולם העני, "העולם השלישי". הביקורת על ההשקפה הניאו-ליברלית מקיפה קשת רחבה של גורמים: מאקטיביסטים ופעילים נגד הגלובליזציה ועד תיאורטיקנים מתחומי הפילוסופיה, הכלכלה ומדעי החברה והתרבות, המצביעים על אופייה הדכאני.
א. שורשי המסורת הליברלית
הפילוסופיה הפוליטית של הליברליזם מעלה על נס ערכים כגון הומניזם (אושרו של הפרט כקנה מידה לחיים), אינדיווידואליזם (הפרט וצרכיו ניצבים במרכז), רציונליזם (שיקול הדעת התועלתני כבסיס להכרעות אנושיות) ואוניברסליות (שוויון ערך חיי האדם, ללא הבדלי דת, גזע ומין). אם נצרף ערכים אלה לכדי מקשה אחת תתקבל תמונה נאמנה של מודרניזם ליברלי. המודרניזם, שהורתו במאה ה-18, בסיסמה הידועה של המהפכה הצרפתית "חופש, שוויון ואחווה", הגיע לשיאו במאות ה-19 וה-20 והשתלב במדינת הלאום הפרלמנטרית שצמחה בשנים אלה. הליברליזם מזוהה עם מאפייניה של הנאורות ועם מאבקה במסורות קפואות, בדעות קדומות ובאפליה על רקע דתי, גזעי ומגדרי. מאבק זה מעוגן בהנחות יסוד אוניברסליות, המגוננות על כבוד האדם ומבקשות לעגן בחוק את החירויות האזרחיות הבסיסיות ואת מעמדו של האינדיווידואל מול המדינה או מול כל גוף חברתי אחר הדוגל בעריצות הרוב (מיל, [1849] 1966: 30-3) (ע"ע חברה אזרחית).
המשנה הכלכלית של הליברליזם טוענת כי היחסים הכלכליים מוסדרים בידי חוקים טבעיים ואינטרס אישי ("אגואיזם פסיכולוגי"), המוביל כל אדם לפעול ליצירת הרמוניה טבעית; לכן במקרים רבים התערבותה של המדינה מיותרת ומזיקה. המשנה הליברלית מתגלמת במטאפורה הידועה של אדם סמית (Smith) על אודות "היד הנעלמה". על-פי מטאפורה זו, פעולותיהם השונות של בני האדם מתואמות ביניהן על-ידי המנגנון הסמוי של השוק, והתועלת הצומחת לפרטים בתוך תנועה חופשית זו עומדת ביחס ישר להתערבות מזערית של המדינה בענייניהם, מלבד מניעת פשע ואחריות לתשתיות (סמית, [1776] 1996; חפרי-וינוגרדוב, 2005). לימים, משנוכח הליברליזם הרדיקלי כי לא יוכל למנוע את ההתנגשות ההכרחית בין הרצונות והאינטרסים הסותרים, התגבש דגם של ליברליזם מתון, שבו המדינה נטלה על עצמה תפקידים רבים של תיאום, פיקוח ואספקת שירותים בסיסיים להבטחת זכויותיו של הפרט (ע"ע שמרנות, שמרנות חדשה).
הליברליזם הכלכלי דוגל בתחרות חופשית, בזכויות הקניין של הפרט ובחופש התעסוקה, התנועה, היוזמה והסחר הבינלאומי. לדידו, הסחר החופשי מעודד תחרות, מרחיב שווקים, מאפשר חלוקת עבודה והתמחות של כל אזור על-פי יתרונו היחסי, וכפועל יוצא מכך מגדיל בסופו של דבר את התפוקה. תפקידה היחיד של המדינה הוא לאכוף כיבוד חוזים שנחתמו בין גורמים שונים, למנוע פגיעה כלשהי ברכוש הפרטי ולהבטיח את הביטחון האישי והלאומי. בתנאים אלה יבוא השגשוג מאליו (Hartz, 1955; Spitz, 1982).
שורשי המסורת הליברלית נטועים בפילוסופיה של ג'ון לוק (Locke, 1632-1704). לוק יוצא מנקודת מבט הובסיאנית של "המצב הטבעי" (State of Nature) (הובס, [1651] 2003). "המצב הטבעי" מבטיח זכויות יסוד פוליטיות, כלכליות ומוסריות, ובראשן זכות הקניין של האדם על גופו ועל התוצרים החומריים והרוחניים שגוף זה יכול להפיק (לוק, [1690] 1972). הנחת יסוד נוספת היא הפעילות התבונית והתועלתנית של האדם, הפועל במגמה ברורה לצמצום הסבל ולמיצוי האושר (Bentham, [1823] 1948). התבוניות דוחפת את האדם להפיק את המרב מגופו ומן הכישורים המנטליים שגוף זה מחזיק בחובו. חובתה של המדינה או של הרשות הריבונית היא להגן על חופש הפעולה של הפרט ולתמוך בזכות הקניין שלו. החירות נתפסת כזכותו של הפרט לחיות את חייו הפרטיים על-פי ראות עיניו ולהגשים בכך את מטרותיו, תוך כדי התערבות מעטה ככל האפשר של השלטון בענייניו.
החירות האנושית (בעיקר החירות השלילית – החופש מגורמים מגבילים) מוצבת אפוא כערך עליון. תפיסה זו באה לידי ביטוי בהגותו של ג'ון סטיוארט מיל (Mill) ובספרו על החירות (מיל, [1849] 1966). על-פי מיל, נקודת המוצא לחקירה היא המתח המובנה בין חירותו של הפרט לבין סמכותו של הריבון (המדינה, החברה וכדומה). שאלת המפתח היא כיצד להבטיח את חופש המחשבה והפעולה של היחיד מול הדעה החברתית השלטת, המבטאת את עריצות הרוב. זכותו של היחיד להפיק רווח מרבי מכשרונו ולהגשים את חלומותיו האישיים היא קנה המידה של הדברים – זאת בתנאי שלא ייפגעו זכויותיו וחירויותיו של הזולת (ברלין, [1969] 1971: 220-170).
הוגה דעות עכשווי שפעל בתחום הפילוסופיה הפוליטית הוא ג'ון רולס ([1958] 1983; Rawls, 1996, 1999, 2001). עבודתו נסמכת על הגותם של לוק ושל מיל והיא מבקשת להציג תיאוריה ליברלית של צדק. כדין קודמיו, גם רולס מניח כי תיאוריה זו צריכה להגן על זכותם של יחידים להגדיל את סיכוייהם בחיים ככל הניתן. עליהם לפעול באופן תבוני כדי להגשים אינטרסים, כלומר להפיק את מלוא התועלת מכישוריהם. גם כאן נקודת המוצא היא "המצב הטבעי" או המצב המקורי. במצב זה שרויים השחקנים המרכזיים מאחורי "מסך של בערות" (Veil of Ignorance); הם נדרשים לבחור כללים מוסכמים שעל-פיהם תפעל החברה בלי שיוכלו לדעת מראש מה יהיה מעמדם באותה חברה עתידית. "תחבולה" זו אמורה לחשוף באופן אובייקטיבי את האוטופיה של צדק מינימלי, ללא זיקה לאינטרסים אישיים צרים של השחקנים, שהרי אלה אינם יכולים לדעת מראש אם בחברה המתוכננת הם ימלאו תפקיד של שליטים או שמא תפקיד של שואבי מים. בתפיסה זו מובלט הצורך לעגן בחירה חופשית ורציונלית, תוך שמירה על צדק מרבי, בסדר חברתי נתון. כפי שנראה בהמשך, עקרונות אלה, המבוססים על צדק, בחירה ותבונה, יעברו תהליך של הקצנה במציאות הפוליטית והכלכלית של הניאו-ליברליזם, ובמידה כזו או אחרת ירחיקו אותנו מן החזון הליברלי-הומניסטי של רולס (דהאן, 2007; Sandel, 1982).
ב. המשנה הכלכלית של הניאו-ליברליזם
כזרם בכלכלה העולמית, הניאו-ליברליזם נולד עם תום מלחמת העולם השנייה, בעקבות המשבר שנקלעה אליו מדינת הרווחה (Harway, 2006). הניסיון לכונן דגם של "ליברליזם רך", שיביא בחשבון לא רק את האינטרסים של ההון אלא גם את אלה של העובדים, ברוח משנתו של הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס, שדגל ב"דרך השלישית" בין סוציאליזם לליברליזם, לא עלה יפה והסתיים באינפלציה גואה, באבטלה ובקיפאון כלכלי (Bullock and Shock, 1957; Keynes, [1936] 1973, 1972). התשובה לא איחרה לבוא בדמותו של ליברליזם רדיקלי יותר שהתפתח באוסטריה ובארצות הברית בשנות הארבעים והחמישים. דמויות המפתח במשנה החדשה היו כלכלנים זוכי פרס נובל כגון פרידריך האייק (Hayek, 1973-1979) ומילטון פרידמן (פרידמן, 1980, 2002).
פרידריך האייק, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 1974, מסמן את השינוי האיטי שחל בהשקפה הכלכלית שמשלה בכיפה באירופה ובארצות הברית. האייק, שפעל במרכזים אקדמיים באוסטריה, באנגליה ובארצות הברית, היה מראשי "אסכולת שיקגו", שבלטה בשנות הארבעים והחמישים של המאה ה-20, וממובילי הקו הניאו-ליברלי שהגיע לשיא השפעתו משנות השבעים ואילך (Hayek, 1976, 1978). ספרו הדרך לשעבוד (האייק, [1944] 1998) הוא כתב הגנה נלהב על המסורת הליברלית הקלאסית נוסח המאה ה-19, ולצדו ניתוח ביקורתי של המגמות הקולקטיביות בכלכלה העולמית, הן מימין (פשיזם) והן משמאל (מרקסיזם). מגמות אלה מבקשות ליצור כלכלה מדעית מתוכננת, המתווה מלמעלה תוכנית-על לאושרו של היחיד. הן חותרות לקבוע את אופני הבחירה ואת דרכי הפעולה של היחיד בהתאם למערכת ערכים קולקטיבית מסוימת. משטר הפיקוח המוצע, האמור להבטיח את ביצועה של התוכנית הגדולה, משרטט לדעת האייק קווי יסוד לחברת העבדים המודרנית. בעיניו, כמו בעיני ליברלים קלאסיים אחרים, הערך העליון שיש לשמר הוא ערך הבחירה החופשית, הנובעת מן החירויות הבסיסיות שמהן האדם נהנה. הוא סבור כי הן מבחינה מוסרית והן מבחינה פרגמטית ערך זה עולה על ערך השוויון, שאותו נושא הסוציאליזם.
בניגוד לסברה כי חסידי הליברליזם רותמים את הפוליטיקה לכלכלה, האייק יוצא להגנה נלהבת על "השיקול הכלכלי" כשיקול מוסרי, אשר לא זו בלבד שאינו מונע מן האדם לבחור לו מטרות וערכים שלשמם הוא חי, אלא אף מאפשר לו להתפנות לערכים רוחניים. "המניע הכלכלי", הוא כותב, "אין פירושו אלא השאיפה להזדמנות באופן כללי, השאיפה להשיג מטרות בלתי מוגדרות" (שם: 64). ועוד: "משעה שיתחוור לנו כי אין מניע כלכלי נפרד וכי רווח כלכלי או הפסד כלכלי אינם אלא רווח או הפסד אם עדיין ביכולתנו להחליט איזה מצרכינו או מתשוקותינו יושפע מכך, יקל עלינו לראות גם את גרעין האמת החשוב המצוי בדעה המקובלת שעניינים כלכליים משפיעים רק על המטרות הפחות חשובות של החיים […] כל זמן שאנו יכולים להשתמש בטוב בעינינו בהכנסתנו ובכל קניינינו, לעולם יגזול מאיתנו הפסד כלכלי רק את מה שנראה בו את הפחות חשוב בתשוקות שיכולנו להשביע. הפסד כלכלי 'בלבד' הוא אפוא הפסד שעדיין נוכל לזקוף אותו לחובת מטרותינו הפחות חשובות, ואילו כשאנו אומרים כי דבר זה או אחר שהפסדנו ערכו עולה בהרבה על ערכו הכלכלי, או שאי-אפשר אפילו לאמוד אותו במושגים כלכליים, פירוש הדבר הוא שאנו חייבים לשאת את ההפסד במקום שנגרם" (שם: 65-64). במילים אחרות: "ערכים כלכליים חשובים מערכים אחרים כי באמצעותם אנו מגדירים את סולם הערכים שלנו (אנו בני חורין להחליט מה חשוב לנו יותר ומה פחות). בחברה חסרת חופש שבה היחיד נתון כל הזמן לפיקוח, 'בחירותיו' מוכתבות מראש על-ידי המערכת התכנונית. בכך נשלל ממנו החופש והכבוד להחליט בעצמו על הסולם הערכי של חייו. פיקוח כלכלי אינו רק פיקוח על קטע אחד מחיי אנוש. זהו פיקוח על האמצעים לכל מטרותינו" (שם: 65).
מילטון פרידמן, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 1976, היה גם הוא אחד הדוברים הבולטים של הניאו-ליברליזם מאז שנות השישים של המאה ה-20. תרומתו התיאורטית והשפעתו על המדיניות הכלכלית בעידן תאצ'ר (ראש ממשלת בריטניה בשנות השמונים) ורייגן (נשיא ארה"ב, ארה"ב בשנים 1988-1981) היו רבות. במישור התיאורטי טען פרידמן למען ערכים ליברליים מרכזיים, למשל זכותו של הפרט לבחור את דרכו ללא כפייה של מסגרות קולקטיביות כגון המדינה. נקודות מרכזיות במשנתו של פרידמן היו השאיפה להסתלקות המדינה מניהול ענייניהם האישיים של האזרחים; עוצמתו של השוק כמערכת חברתית המתאמת בין ציפיותיהם של בני אדם; הצורך החיוני בהפרטה מואצת של שירותים; ההנחה כי דווקא הקפיטליזם מגן על החירות משום שבבסיסו מונח העיקרון הפלורליסטי שלפיו כל פרט רשאי לחיות על-פי אמונותיו וזכות זו מובטחת לו על-פי חוק. פרידמן רואה באי-שוויון בחלוקת ההכנסות פועל יוצא של ההבדל ה"טבעי" בין בני האדם, הנובע מכישרונותיהם או מערכו של התוצר שהם מפיקים. בעיניו, כמו בעיני לוק, זכות הקניין היא טבעית ולגיטימית. היא מקיפה את כל תוצריו החומריים והמנטליים של האדם. לפיכך אין להפריד בין זכותו של הפרט לרווחי הון לבין זכותו ליהנות מרווחים ישירים שמפיק הגוף (פרידמן, 2002: 154-148). באותו אופן עומדת לאדם זכותו הלגיטימית ליהנות מרווחי ירושה; זוהי זכותו של הצאצא להפיק תועלת מן הכישרון העסקי של הוריו. הצעותיו המרכזיות של פרידמן היו: מס הכנסה אחיד בשיעור של 23.5%, שסך התקבולים שלו חופף לדעתו את הסכום המתקבל באמצעות מס הכנסה פרוגרסיבי (מס מדורג המוטל על-פי ההכנסה); מס הכנסה שלילי (פיצוי במזומן) לעניים, בנפרד ממערכת המס האחידה; הבטחת חירות הבחירה ושוויון ההזדמנויות; והפרדה בין זכות זו לבין עקרון השוויון. כל אלה הפכו לאבני דרך של המדיניות הליברלית שננקטה בארצות הברית ובבריטניה בשנות השמונים והפכה לשלטת גם בזירה הישראלית בעשורים האחרונים.
ג. ביקורת המודל הליברלי
הליברליזם, שהפך למגמה מרכזית בכלכלה העולמית מאז שנות השבעים של המאה ה-20, מקדש את התחרות החופשית ואת כלכלת השוק. הוא משתלב היטב ברוח הגלובליזציה והשווקים הבינלאומיים של ימינו. אף-על-פי שבמוצהר הוא מתייצב לצד מיעוטים אתניים ולצד נשים והומוסקסואלים, הוא מתקשה לתמוך במאוכזבים וב
כדי להגשים מטרות אלה מוצע לארגן מחדש את תהליך הייצור. במרכז החשיבה החדשה עומד הניתוק בין הון לעבודה. ההון אמור להתנייד באופן חופשי בין השווקים בהתאם לתנאים המשתנים בכל מקום. העבודה תפוצל לרכיביה באזורים שונים של העולם על-פי שיקולים עסקיים. המפגש הקפיטליסטי הקלאסי בין הון לעבודה הופך לבלתי אפשרי; פועלים ומנהלים שוב אינם עובדים יחד במפעל משותף כדי לייצר מוצר שלם. שותפות המטרה במתכונת הישנה נעלמת (ע"ע פורדיזם/פוסט-פורדיזם). התוצאה היא החלשה משמעותית של כוחם של העובדים, אי-הכרה בזכותם להתאגד, ובד בבד – עלייה משמעותית במעמדו של ההון, ההופך לגורם ייצור ראשון במעלה. ההבטחה הניאו-ליברלית כי התרחבות המגזר העסקי (מגזר בעלי ההון) תביא לצמיחה שתחלחל בסופו של דבר "למטה", אל השכבות החלשות, לא עמדה במקרים רבים במבחן התוצאה. דוגמה לכך היא הרחבת אי-השוויון בקרב ישראלים בעקבות המדיניות הניאו-ליברלית שנקטו ממשלות ישראל משנות השמונים ואילך.
מאוכזבי הניאו-ליברליזם עשויים להיחשף לאידאולוגיות נגדיות: אידאולוגיות לאומיות מצד אחד, אידאולוגיות מעמדיות מצד אחר, ובתווך – אידאולוגיות רב-תרבותיות (יונה ושנהב, 2005). הלאומיות מתנערת מן הממד החילוני, הרציונלי והאינדיווידואלי של הניאו-ליברליזם ומציעה תחת זאת ערכים קולקטיביים כגון אומה, אדמה ודם. המרקסיזם, מנגד, מציב מול ערכי האינדיווידואליזם והחירות את ערך השוויון המעמדי והצדק החברתי. בדומה לליברליזם, גם המרקסיזם יוצא מנקודת מוצא אוניברסלית של כבוד האדם וחירותו, אך הוא כורך את החירות בהגשמה חיובית של צדק חלוקתי. החלופה השלישית היא החלופה הרב-תרבותית. זו תולה את הפתרון בפוליטיקה של זהויות. היא מבליטה הבדלים
אפשר להבחין במציאות נוספת: בניגוד לתיאוריה הפורמלית, קל לראות כי במציאות הפרגמטית נוצרת ברית אינטרסים בין הקפיטליזם הניאו-ליברלי לבין המיליטריזם והלאומיות. דוגמה מובהקת לכך היא התמיכה של חוגים שמרניים וניאו-ליברליים במעורבותה של ארצות הברית בעיראק. דוגמה שנייה היא המתאם האירוני בין גאות הבורסה בתל אביב לפגיעותו של העורף המוחלש בצפונה של ישראל בעת מלחמת לבנון השנייה. בשני המקרים מגמות ניאו-ליברליות בכלכלה לא רק שלא בלמו את ההתרחבות הצבאית אלא אף נבנו ממנה ושגשגו בחסותה, בעוד האוכלוסיות הפגיעות נזנחות מאחור, מופקרות בעורף המופגז בטילים.
עוצמתו של הליברליזם טמונה בדמות האדם שהוא מצייר: אדם אוטונומי, אינדיווידואלי ורציונלי; אזרח שקיומו מובטח במסגרת אמנה של זכויות וחובות. חסרונו של הניאו-ליברליזם נעוץ באדישות שהוא מגלה כלפי בעיית העוני ובכישלונו להגן על הרבים מפני שלטונו הכול יכול של הקפיטליזם התאגידי. לא אחת קורה שהתאגידים יוצרים מונופוליזציה של השוק ושומטים את הקרקע מתחת לעקרונות הבסיסיים של הליברליזם: תחרות חופשית ושווקים פתוחים (גלבריית, 1978). מגרעת נוספת של הניאו-ליברליזם היא אי-יכולתו לפסוע מעבר ל"פרט בעל הזכויות", המחפש את אושרו, ולראות את הצרכים התרבותיים של האדם בן זמננו. האחרון מבקש לעתים לחזור לזהויות קולקטיביות-שבטיות, הרחוקות הן מן העקרונות הפורמליים והאוניברסליים של חירויות האזרח כפי שנוסחו בידי הליברליזם הקלאסי, והן מן העקרונות הקולקטיביים המעמידים את ערך האומה במרכז (ע"ע פונדמנטליזם ליברלי ; קהילייה מדומיינת). בעייתית היא גם הנטייה הניאו-ליברלית לשוות לנגד עיניה רק את דמותו של האינדיווידואל האוניברסלי (שהוא במרומז ובגלוי גם מערבי וחילוני). המבט הניאו-ליברלי נוטה להכיר בסופו של דבר בזהה לעצמו ומתקשה להיפתח אל האחר, אל האדם השונה ממנו בתכלית. הסובלנות הליברלית נעצרת בצורך להגן על זכויות המיעוטים ולעוגנן בחוק. לא במקרה המילה "סובלנות" קרובה למילה "סבל". אכן הליברל "סובל" את האחר: הוא מוכן שיהיו לו טעמים משלו, מוזיקה וסגנון חיים משלו, אולם הוא אינו מוכן לזמנו לביתו ולהיות לו למארח.
שאלת הקבלה או הדחייה של הערכים הליברליים והניאו-ליברליים היא ציר מרכזי בפולמוס ער המתנהל בתרבות, בכלכלה ובתקשורת ההמונים בעשרות השנים האחרונות (Sandel, 1984). קווי התיחום בין המחנות אינם נענים תמיד להיגיון הפשוט. אפשר היה לצפות שחסידי הניאו-ליברליזם ירכיבו קואליציה של בעלי הון, מנהלים בכירים, אנשי שירותים ועובדים מקצועיים (ובאופן כללי, עשירים ואנשי מעמד הביניים). מולם אמורים להתייצב לכאורה המעמדות הנמוכים, נתמכי הקצבאות, הפועלים הבלתי מיומנים וכיוצא בהם. אך למעשה, תמונת המצב הפוכה מן הצפוי: ההיגיון האידאולוגי של הניאו-ליברליזם מצליח, כך מתברר, להטמיע עצמו בתוך מחזור הדם הרגשי של כלל הציבור. המיעוטים, העלולים להיפגע מן המדיניות הניאו-ליברלית, אינם נוטים לפוליטיקה מעמדית העשויה להיטיב את מצבם ואף אינם ששים לקפוץ אל העגלה הרב-תרבותית. הניאו-ליברליזם על כן "חודר לנשמה" ומתנחל בלבבות של קורבנותיו הפוטנציאליים. הוא הופך בעבורם לטבע שני, לגזירת גורל שאין להשיבה, כאילו לא אינטרסים אנושיים – האינטרסים של בעלי ההון – הם שחוללו מציאות זו. כך הופכת המשנה הניאו-ליברלית למעין "מטאפיזיקה חילונית" שהציבור אינו מערער על עיקריה (שנהב, 2006).
בהקשר הישראלי, לתופעה זו כמה הסברים:
- בישראל, ההזדהות עם הלאום היא עדיין סיפור-על המגייס המונים אל הדגל ומונע דיון רציונלי וביקורתי על האינטרסים הממשיים של המעמדות הנמוכים.
- שקיעת האידאולוגיה המרקסיסטית והסולידריות החברתית בישראל שלאחר 1967, מצד אחד, ובנייתה של זהות ניאו-יהודית חלופית בעקבות כיבושם של חבלי ארץ "תנ"כיים" במלחמת ששת הימים, מצד אחר – דחקו חלק מן הציבור לבחור במיתוס אלטרנטיבי, אוניברסלי, חילוני ואינדיווידואליסטי, שאותו סימן הקפיטליזם הליברלי.
- האידאולוגיה הליברלית הצליחה לצייר מצגת בעייתית שלפיה שוויון פוליטי וזכות בחירה לכול יכולים לשמש משקל נגד לאי-שוויון כלכלי ולקיפוח תרבותי. הניאו-ליברליזם הצליח להסתיר בהצלחה את העובדה שהקפיטליזם הצרכני החילוני עולה בקנה אחד עם דיכוי המיעוטים בחברה הישראלית. נוסף על כך, התביעה המוצגת לפלסטינים כתנאי להסדר – לכונן חברה אזרחית ומוסדות רציונליים דמוקרטיים ברוח הניאו-ליברליזם – מנציחה את הכיבוש ומעניקה לו לגיטימציה.
יהא ההסבר אשר יהא, ברור כי ההתנגדות לניאו-ליברליזם נראית בעיני רבים הליכה נגד הזרם, נגד כיוון הרוח הנושבת מוושינגטון. ההכרה הכללית בהגמוניה האמריקאית בולמת את השיח הפולמוסי שאפשר היה לנהל על אודות אטימות הלב כלפי החלש והאחר בחברה הישראלית.
ד. האסתטיקה הניאו-ליברלית
זרמי עומק ניאו-ליברליים מתנקזים לעתים קרובות אל תוצרים תרבותיים ובידוריים שהופכים עם הזמן לנחלת הכלל. האסתטיקה הניאו-ליברלית מופיעה בז'אנרים בידוריים תמימים לכאורה: בקולנוע (למשל בסרט הדרך למטה [ג'ואל שומאכר, 1993]), בשעשועונים (מי רוצה להיות מליונר, אחד נגד מאה) ובתוכניות מציאות בטלוויזיה (כוכב נולד, רוקדים עם כוכבים, הישרדות ועוד). תוכניות אלה נותנות ביטוי לערכים ליברליים מובהקים: עבודת צוות, תגמול על-פי הישגים, תחרות פרועה בין כוחות השוק והדחה של "המועמד החלש" שנכשל בניהולו העצמי. דוגמה אחרת היא פריחתן של אופרות סבון וטלנובלות. עלילותיהן נעות סביב תככים, קשרים בין הון, משפחה וערכים סטריאוטיפיים של יופי והצלחה בשוק תחרותי פרוע של טורפים ונטרפים. תוכניות הריאליטי תופסות כאן מקום מרכזי. הן מזקקות את המשנה הניאו-ליברלית ומתרגמות אותה לתבנית אסתטית מוכרת: קרב הישרדות של יחידים שאינם בוחלים בשום מהלך כדי לנצח, כלומר לזכות באהבה ובהכרה גורפת של חבריהם המתחרים ושל קהל הצופים בבית. גם האחרונים מזדהים עם המודל הדרוויניסטי של מלחמת הכול בכול (ע"ע קונפליקט).
דוגמאות אלה ואחרות (למשל תופעת העידן החדש) מוכיחות את השערתנו הראשונית: הקפיטליזם הניאו-ליברלי איננו רק משנה כלכלית ופוליטית שאין עליה עוררין; בעבור רבים הניאו-ליברליזם הוא מתכונת הדוקה של חיים רגשיים ואסתטיים שאפשר לכנותה "תרבות הקפיטליזם". תרבות זו הפנימה את הערכים הכלכליים והפוליטיים של הניאו-ליברליזם ותרגמה אותם לחיי היומיום, מסוגיית האהבה הרומנטית ועד היחס ליחיד, למשפחה, לקהילה ולקריירה – הכול טבוע בחותמה של תרבות ניאו-ליברלית זו (אילוז, 2002א, 2002ב, 2008).
האם תנועת המטוטלת שנעצרה במשפט "חוכמת העני בזויה" עשויה להשתנות ברבות הימים? האם נוכל לפתח ראייה ביקורתית מול העושר הצרכני ולראות בו "כלא של קטיפה" המאיים על החירות האישית? אף כי הדעת נותנת שאופטימיות היא מצרך מותרות בעת הזאת, אין לשלול אפשרות של שינוי מגמה. דומה כי המשבר הכלכלי העולמי שניצניו נבטו בספטמבר 2008 בארצות הברית היווה סימן מעין זה. התמוטטות הבורסות, קריסתם של מוסדות פיננסיים מרכזיים, פשיטת הרגל של חברות ביטוח ויצרניות הרכב העידו על הבעייתיות של השיטה הניאו-ליברלית כולה. התברר כי צמיחה אינסופית, שהיתה אבן שואבת במשנה הניאו-ליברלית, הביאה את השווקים אל עברי פי פחת ויצרה מיתון עולמי. ההלאמות של בנקים ומוסדות פיננסיים מובילים ביטאו נסיגה מן המשנה הניאו-ליברלית הצרופה.
ואולם השאלה הנשאלת היא, האם משבר כלכלי עולמי מוביל לחשבון נפש תרבותי רדיקלי שאותו עורך הפרט, בינו לבין עצמו ובינו לבין קהילתו? האם ניתן לחשוב על מציאות חדשה שבה שוב לא יידחק האחר אל מחוץ לטווח האחריות של החברה ושל הקהילה? האם ניתן יהיה לראות את השוני בין הציוויליזציות – למשל השוני בין הציוויליזציה המערבית-חילונית לבין זו המוסלמית-דתית – לא כאיום אידאולוגי, אלא כמצב של ריבוי שראוי לטפחו על בסיס דיאלוג המכבד את ההבדלים בין הצדדים? במציאות החדשה לא יסתלקו החברה והמדינה ממחויבותן לפרט ולא ימהרו לפרק את מדינת הרווחה; הן לא יפריטו את שירות בתי הסוהר, את בתי הספר, את בתי החולים ואת שירותי הרווחה, משום שיראו בכל אלה זכויות ריבוניות, משאבים ציבוריים שהפיקוח המוסרי והחינוכי עליהם ראוי שיישאר בידי הציבור (שנהב, 2006). אפשרות זו אמנם נראית אוטופית כרגע, אולם אם נזכור שאינטרסים אנושיים הם שכוננו את המצב הניאו-ליברלי, יש להניח שאינטרסים אנושיים אחרים, התומכים בזכות הטבעית לצדק ולפלורליזם תרבותי, יכולים לחולל שינוי, לגאול את האדם מבדידותו הקיומית בתרבות הקפיטליזם ולפתוח מחדש את הדיון הישן על משמעות חייו (חנין, 2000: 76-60) (ע"ע הפרטה).
מכאן לאן?
מקורות
אילוז, א' 2002א: האוטופיה הרומנטית: בין אהבה לצרכנות, אוניברסיטת חיפה, זמורה-ביתן.
— 2002ב: תרבות הקפיטליזם, תל אביב: משרד הביטחון, אוניברסיטה משודרת.
— 2008: אינטימיות קרה, עלייתו של הקפיטליזם הרגשי, תרגום: י' שדה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
ארנון, א' וחנין, ד' 2004: מקום לתיקון: שיחות על כלכלה, חברה וסביבה, תל אביב: בבל ומרכז השל.
ברודל, פ' 2005: הדינמיקה של הקפיטליזם, תרגום: א' גלעדי, תל אביב: רסלינג.
ברלין, י' [1969] 1971: ארבע מסות על החירות, תרגום: י' שרת, תל אביב: רשפים, עמ' 220-170.
גוטווין, ד' 2000: "הדיאלקטיקה של כשל השוויון: השמאל הישראלי בין ניאו-ליברליזם לסוציאל דמוקרטיה", מקרוב – כתב עת לספרות ולתרבות, כרך 3, עמ 57-30.
— 2001: "'זהות נגד מעמד': רב-תרבותיות כאידאולוגיה ניאו-ליברלית", תיאוריה וביקורת, 19, עמ' 257-241.
גלבריית, ג"ק, 1978: "התאגיד הגדול" בתוך: עידן אי הוודאות, תל אביב וירושלים: שוקן, עמ' 216-204.
דהאן, י' 2007: תיאוריות של צדק חברתי, תל אביב: משרד הביטחון, אוניברסיטה משודרת.
האייק, פ' [1944] 1998: הדרך לשעבוד, תרגום: א' אמיר, ירושלים: מרכז שלם.
הובס, ת' [1651] 2003: לויתן, תרגום: ה' ברגמן, ירושלים: מאגנס.
חנין, ד' 2000: "מסוציאל-דמוקרטיה לניאו-ליברליזם", בתוך: מאוטנר, מ' (עורך): צדק חלוקתי בישראל, תל אביב: רמות, עמ' 76-69.
— 2007: גלובליזציה: תל אביב: משרד הביטחון, אוניברסיטה משודרת.
חפרי-וינוגרדוב, א' 2005: "הכלכלה הפוליטית של סמית", בתוך: א' חפרי-וינוגרדוב, אדם סמית, פילוסוף הנאורות, תל אביב: מפה, עמ' 101-86.
יונה, י' ושנהב, י' 2005: רב-תרבותיות מהי? על הפוליטיקה של השונות בישראל, תל אביב: בבל.
לוק, ג' [1690] 1972: מסה על שכל האדם, תרגום: י' אור, ירושלים: מאגנס.
מיל, ג"ס [1849] 1966: על החירות, תרגום: א' סימון, ירושלים: מאגנס.
נווה א' 1999: "אי נחת אמריקנית: הליברלים בארצות הברית עם תום האלף", זמנים, 69-68.
סמית, א' [1776] 1996: עושר העמים: ספרים א-ג, תרגום: י' עיטם וש' ענבל, ירושלים: מוסד ביאליק.
פופר, ק' [1945] 2003: החברה הפתוחה ואויביה, תרגום: א' אמיר, עורך: י' אגסי, הקדמה: י' שטייניץ, ירושלים: מרכז שלם.
פרידמן, מ' 2002: קפיטליזם וחירות, תרגום: מ' כהן, ירושלים: מרכז שלם.
פרידמן מ' ופרידמן, ר' 1980: החופש לבחור: עיקרי הכלכלה החופשית, תל אביב: המרכז הישראלי לקידום חברתי וכלכלי.
קיינס, ג"מ: [1936] 2006: התיאוריה הכללית של תעסוקה, רבית וכסף: תרגום: י' טישלר, ירושלים: מאגנס.
קורטן, ד' [1995] 2005: כשהתאגידים שולטים בעולם, תרגום: ע' נאי, תל אביב: בבל.
רולס, ג' [1958] 1983: "הצדק כהגינות", בתוך: ראוך, ל' (עורך): פילוסופיה: מקראה בפילוסופיה בת-זמננו, תל אביב: יחדיו, עמ' 425-399.
שטיגליץ, ג"א [2002] 2005: אי נחת בגלובליזציה, תרגום: ר' אהרוני, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, קו אדום.
שנהב, י' 2006: "הכלכלה היא רק השיטה, המטרה היא לעצב את הנשמה", הארץ, ספרים, 22.3.2006, עמ' 1.
Bentham, J. [1823] 1948: Introduction to the Principles of Moral and Legislation, ed. L. Lafleur, London and New York: Hafner.
Bullock, A. and Shock, M. (eds.) 1957: The Liberal Tradition: from Fox to Keynes, New York: New York University Press.
Christman, J. and Anderson, J. (eds.) 2005: Autonomy and Challenges to Liberalism,
Cambridge: Cambridge University Press.
Dworkin, G. 1988: The Theory and Practice of Autonomy, Cambridge: Cambridge
University Press.
Giroux, H. 2005: "The Terror of Neoliberalism: Rethinking the Significance of Cultural Politics", College Literature, 32.
Hartz, L. 1955: The Liberal Tradition in America: An Interpretation of America Political Thought since the Revolution, New York: Harcourt, Brace & World.
Harway, D. 2006: Brief History of Neo-Liberalism, Oxford: Oxford University Press.
Hayek, F. A. 1973-1979: Law, Legislation and Liberty, vol. 1-3, Chicago: Chicago University Press.
— 1976: The Mirage of Social Justice, Chicago: University of Chicago Press.
— 1978: "Liberalism", New Studies in Philosophy, Politics, Economics and History of Ideas, London: Routledge & Kegan Paul, pp. 119-151.
Kendall, G. P. 2003: "From Liberalism to Neo Liberalism", in: Bradley, R., Lyddon, J. and Buys, L. (eds.), Proceedings Social Change in the 21st Century, Brisbane: QUT.
Keynes, J. M. 1972: "The End of Laissez-Faire", in: Essays in Persuasion, London: Macmillan.
— [1936] 1973: The General Theory of Employment, Interest and Money, London and Cambridge: Macmillan and Cambridge University Press.
Kukathas, C. 2003: The Liberal Archipelago, Oxford: Oxford University Press.
Kymlicka, W. 1989: Liberalism, Community and Culture, Oxford: Clarendon Press.
Paul, E. F., Miller, F. D. and Paul, J. (eds.) 2007: Liberalism: Old and New, New York: Cambridge University Press.
Rawls, J. 1996: Political Liberalism, New York: Columbia University Press.
— 1999: A Theory of Justice, revised edition, Cambridge, MA: Harvard University Press.
— 2001: Justice as Fairness: A Restatement, ed. E. Kelly, New York: Columbia University Press.
Sandel, M. J. 1982: Liberalism and the Limits of Justice, Cambridge: Cambridge University Press.
— (ed.) 1984: Liberalism and its Critics, Oxford: Blackwell.
Spitz, D. 1982: The Real World of Liberalism, Chicago: Chicago University Press.
Tamir, Y. 1993: Liberal Nationalism, Princeton: Princeton University Press.
תאור / מקור התמונה:
תמונה מתוך לוגורמה.