עיר

הולדתה של העיר, אי שם על גבול התרבות הפלאוליטית והנאוליטית בסביבות שנת 5000 לפני הספירה, היא תופעה מהפכנית בתולדות התרבות האנושית. היא קשורה למעבר מתרבות של נוודים לתרבות של יושבי קבע. זהו המעבר מן ה-Oikos (הסביבה) ל-Polis: עיר כיצירה של הפוליטיקה והתרבות. העיר מעוגנת ברעיון שניתן לתחום את החיים בתוך מערכות וגבולות מאורגנים המשפרים את היכולת לשרוד מול הכאוס והטבע העוין. הארגון החברתי, המיושם במרחב האורבני בצורה של מבנים מוסדיים, נועד לחזק את הקיום החומרי והרוחני של הקהילה. זו מתגבשת סביב שיתוף פעולה והתמחות בתפקידים שונים כגון גידול ילדים, עבודה, מסחר, דת תרבות ומלחמה, ורואה במרקם הפיזי של העיר ביטוי לשלמות אנושית המתממשת בתוך החיים עצמם. העיר משלבת בין העוצמה השמימית שמבטיח המקדש לבין הרבגוניות של החיים הארציים ב"אגורה" היוונית או ב"פורום" הרומאי.

העיר נולדה מתוך מיזוג בין צרכים מנוגדים: פָּנִיה לנצח אך גם ליומיום. הנצח מוצא את ביטויו ביצירת דפוסים פיזיים וסימבוליים המכוונים אל הדורות הבאים. היומיום כולל חילופי סחורות, מסרים, רכילויות, מפגש עם מוסדות השלטון והאמנות, והכול בתוך מרחב מרוכז ומצומצם, נגיש ופתוח למשתמש העירוני. העיר שנולדה הציעה אם כן שילוב מנצח: מימוש פיזי של רעיון סמלי באמצעות השפה העירונית, ובצד זה יכולת לנוע, לאלתר ולדבר דיבור ספונטני. הדבר נבע מצורכי החיים ואפשר לכל פרט לצרוך את העיר על-פי דרכו. במונחים סטרוקטורליסטיים, העיר נפתחה לקריאה כפולה: הן כשפה, לאנג, מערכת נצחית של חוק וסדר, והן כדיבור, פארול, מערכת יומיומית שבה האדם "מדבר" את העיר באמצעות צריכתה – השימוש האישי שהוא עושה במרחב העירוני כשהוא מתרגל את ה"שפה" העירונית (Barthes, [1967] 1997: 166-172).

ואם כן, מהי השפה העירונית? האם מדובר בשפה אחת, או שמא מדובר בריבוי שפות? נציע שלוש קריאות אפשריות:

א. העיר כאובייקט, כמעשה אמנות (artifact): ישות פיזית המורכבת מרשת של רחובות,  שכונות, רבעים; אוסף של בניינים ושל אתרים אורבניים אחרים.

ב. העיר האנתרופולוגית: העיר כפי שהיא נחווית על-ידי משתמשיה. העיר השקטה או הרועשת, המענגת או המסויטת, המדהימה או הביתית.

ג. העיר הקוגניטיבית: העיר כמפה מדומיינת של אפשרויות, של קישורים ושל צרכים.

"לקרוא עיר פירושו לנהל דיאלוג מתמיד בין קריאות אלה. נשקה הסודי של העיר הוא המגוון (Diversity), העיר כריבוי, כמיקרוקוסמוס של העולם: המין האנושי מיוצג בה טוב יותר מאשר בכל מקום אחר. "מדי פעם אני משועשע מהמחשבה", כותב ג'יימס בוסוול (Boswell) בשנת 1791, "שלונדון מגלה פנים שונות מאוד לאנשים שונים. צרי האופק מתבוננים בה מבעד לצוהר מוגבל של אותו עניין אחד ויחיד שמעסיקם […] אך האינטלקטואלים עומדים נדהמים מולה, שכן הבנת מכלול חיי האנוש על כל רבגוניותו, אין חקר לה" (אצל ג'ייקובס, [1961] 2008: 185).

הבנתה של עיר היא תמיד משימה מטאפורית. אפשר לתאר את העיר באמצעות מטאפורה של גוף אורגני (גרוס, 2005; Pile, 1996). מנגד, ניתן להיזקק למטאפורה פונקציונלית: העיר כ"מכונת מרחב" (לפברה, [1974] 2005: 200-178; Castells, 1977) או כ"מכונת תקשורת" היוצרת מיתוסים. העיר משמשת סוכן מרכזי של תשוקה וכוח, אך גם מוקד של פירוק, אי-נחת, חרדה, מלחמה ואבדון (חתוקה, 2008). העיר משמשת על כן מוקד לאי-ההסכמה ולחילוקי הדעות בשאלת האושר האישי והחברתי: במאה ה-18, המאה של הקדמה, ראו בעיר אוטופיה אנושית רציונלית; במאה ה-19 ראו בה "סדום סיטי", מטרופוליס מופשטת, מנוכרת וחסרת רחמים; במאה ה-20 נחשבה העיר למרחב דחוס והטרוגני, מרחב חילוני קדוש, מעבר לטוב ולרוע.

העולם הקלאסי (יוון העתיקה במאה ה-5) והעולם הניאו-קלאסי (אירופה במאה ה-18) ראו בעיר מטאפורה מרכזית לסדר. העיר נחשבה למקום המאפשר ניידות פיזית ומעמדית, מקום המעודד חופש (ע"ע נאורות). היא נחשבה למקום המספק שילוב נכון בין מסחר, אמנות, עבודה, תעשייה וחיי יומיום. ולטר בנימין סבר שהעיר יכולה לשמש בו בזמן גם מקום הקורא לאנשים לבוא אליו וגם בית לדייריו (בנימין, 1996). פילוסופים כגון וולטר ואנשי כלכלה כגון אדם סמית ראו בעיר אתר של חירות ושל סובלנות, מקום שבו הצרכים החומריים והתרבותיים יוצרים תלות הדדית ומעודדים שיתוף פעולה בין אנשים. הרומנטיקה של המאה ה-19 ראתה בעיר מרחב דחוס ובלתי מזוהה שבו נולדת תופעת ההמון. בתקופה זו שורטט דיוקנה של העיר כמקום של שקיעה. נקודת מוצא זו הנחתה משוררים כגון ויליאם וורדסוורת (Wordsworth), סמיואל טיילור קולרידג' (Coleridge) וויליאם בלייק (Blake) ואפיינה את העמדה הפילוסופית של אוסוולד שפנגלר, שכתב על שקיעת המערב (Spengler, 1961). במאה ה-20 נחשבה העיר למקום המגלם את הדינמיות של החיים המודרניים. משוררים כמו בודלר (במאה ה-19) כבר זיהו בין התנועה בעיר והשינויים החלים ללא הרף ברחובותיה ובבנייניה, לבין הזרימה המתמדת והארעיות המקודשת שבבסיס המודרניות (בודלר, [1863] 2003). מתקופה זו ואילך החלו לראות בעיר יצירת אמנות או אלגוריה מרחבית של השפה האנושית. התבוננות זו באה לידי ביטוי בייצוגיה של העיר באמנות ובספרות בנות זמננו (ע"ע עיר (ייצוגים באמנויות)).

מרכזיותה של העיר בתרבות העכשווית הפכה אותה מושא לדיון ולתכנון רב-תחומי, תחת השם הכולל אורבניזם. האורבניזם הוא תחום ידע ומקצוע תכנוני הרואה בעיר סביבה כוללת. תחום זה עוסק במגוון נושאים, כגון תהליכי ההיווצרות של ערים, גידול האוכלוסין בהן, השפעתם של מרכזים עירוניים על הסביבה הכפרית והשפעת היחסים החברתיים והפוליטיים על צורתה הפיזית של העיר. נידונים גם הגיאוגרפיה, האקולוגיה והסוציולוגיה של המרקם העירוני (פארק, [1925] 2004; וירת, [1938] 2004), הפסיכולוגיה של המשתמש העירוני (זימל, [1903] 2004), היחס בין חלקיו השונים של הגוף העירוני (היחס בין בניינים לבין צורות מרחב אחרות, כגון רחובות, שכונות, רבעים, כיכרות, פארקים, טבע או חלל בלתי בנוי), דרכי הקישור השונות שהעיר מספקת למשתמשיה, התחבורה העירונית והבין-עירונית, העיר כמרחב של זיכרון ועוד. במשתנים אלה וביחסים ביניהם עוסקים מתכננים, אדריכלים ומעצבים אורבניים, וכן סוציולוגים, פסיכולוגים, כלכלנים ויועצי תשתית ותקשורת, המנתחים את העיר וחותרים להבינה (ג'ייקובס, [1961] 2008). מטרתם היא לחשוף את האיזון העדין בין צרכים מטרופוליטניים, כלל עירוניים, לצרכים מקומיים, קהילתיים. בעידן רב-תרבותי, התכנון העירוני יבליט את זכותן של קהילות אתניות למרחב ציבורי ותרבותי משל עצמן, ובה בעת יפעל לחיזוק מעמדן של השכונות, בלי להכפיף אותן להיררכיה מעמדית או נדל"נית דכאנית (יעקובי, 2008 ; Young, 1990).

בהקשר האורבני עולות כמה שאלות: מה הופך את העיר למקום ייחודי בעל זהות ואופי משלו? מהו "הרעיון העירוני" (Middleton, 1996)? מה הקשר בין החלל העירוני לבין הזיכרון הקולקטיבי או האישי הנאגר בתוכו? מהם גבולות העיר? האם וכיצד יכולה העיר לייצר מרחבים "אישיים" או מקומות "קטנים" שישתלבו בתוך המבנה השלם ("המקום הגדול")? האם יוכלו האנשים החיים בעיר למפות ולשמר את השלם האורגני המעניק להם תחושת מקום (גורביץ', 2007; Lynch, 1960)? כיצד יש לחוות את העיר בעידן המתאפיין בתנועה, במהירות ובמיידיות (ויריליו, [1984] 2006: 40-23; Virilio, 2007)? כיצד אנו חווים את העיר כהולכי רגל, כטיילים, כנוסעים? כיצד משפיעים הדחיסות והגודל על התכנון העירוני? מתי אנו נמצאים בתוך העיר, מתי אנו נמצאים מחוץ לעיר (Out of Town) ומה נמצא מחוץ לעיר?

בבואנו לתאר מרחב המכונה "מחוץ לעיר", אנו מעמידים אותו בגלוי או במובלע מול העיר הגרעינית, המזוהה בדרך כלל עם "מרכז העיר". מולה ניצבים שלושה סוגי מרחבים:

• הפרוור העירוני (פרוורי העושר, אך גם פרוורי העוני).
• אזור כלאיים מטושטש הבנוי באופן רופף וכולל סביבה שאינה מזוהה בבהירות ומאוכלסת בדרך כלל בדלילות – הזון (Zone).
• הטבע והנוף הכפרי: מרחב פתוח הבנוי בדלילות או שאינו בנוי כלל, הנמצא בשולי העיר או במרחב שבין הערים. הקטגוריה "טבע" היא במידה מסוימת אנטיתזה לעיר, שהיא יצירה מושכלת של התרבות.

העיר מתייחדת באופי היחסים שהיא מפתחת עם הישויות המרחביות האחרות. היחס לפרוור הוא דו-משמעי. מצד אחד, הוא משמש מקום למנוחה ולהירגעות מפני לחציה של העיר. לחלק מהתושבים הוא אף מספק מקלט רומנטי, המחזיר את האדם אל השלווה החסרה לו בקצב הדינמי והקדחתני של העיר. מצד אחר, הפרוור מעלה את שאלת הקשר בינו לבין מרכז העיר: האם הפרוור העירוני מצליח להשתלב בתוך הרקמה החיה וההיסטורית של המקום העירוני? האם הכבישים המהירים, המקשרים בדרך כלל בין הפרוור לבין מרכז העיר, מצליחים ליצור רצף משמעותי בין השניים? הפרוור העירוני מוגדר בין השאר באמצעות דרך לא עירונית המובילה אליו. ואולם האין דרך מהירה זו – למשל נתיבי איילון או שדרות רוקח בתל אביב – יוצרת פרגמנטציה של העיר? האין היא הורסת את הרצף הליניארי וההיסטורי של העיר באמצעות "כניסות" (Entrances) ו"יציאות" (Exits), השוברות את הרקמה העירונית כפי שחווה אותה המשתמש המסורתי? יתרה מזו: תופעת הפרוור מאיימת לרוקן את העיר מאוכלוסיות "חזקות" מבחינה כלכלית וחברתית, העוקרות לשכונות חדשות. מרכז העיר עלול גם לאבד מן הדומיננטיות המסחרית שלו לטובת קניונים הפזורים בפרוורים.

עניין אחר הוא הזון. בניגוד לתפיסה המחלקת את העיר המתוכננת לאזורים פונקציונליים שונים, המציאות העירונית מייצרת גם "אזור אלטרנטיבי", המאוכלס בדלילות יחסית ומאופיין באוסף הטרוגני של אוכלוסיות ושל אובייקטים בדרגות שונות של אי-סדר. ההוויה העירונית מנסה להדוף את המרחב הבלתי מזוהה הזה, להרחיקו או לפחות לתחום אותו, כדי שהאנרכיה המאפיינת אותו לא תפגע בתחושת הסדר והיציבות שהעיר מנסה להקרין למשתמשיה. ואכן בכל עיר גדולה ישנו תחום הפקר, המתאפיין ברקמה עירונית הטרוגנית ובלתי מגובשת המייצגת מצב גיאוגרפי ונפשי של עזובה; העזובה, או הריק שאינו מנוצל, עלולים לתרום לתחושה של חרדה, לעודד פשע וכדומה, ולכן העיר מנסה להתגבר עליו באמצעות ניסיון למצוא לו שימושים חדשים.

יחס מיוחד מתקיים בין הרקמה העירונית המעוצבת, הקורנת תכנון ותרבות, לבין הטבע או הכפר הנמצאים מחוץ לעיר. ההתפתחות ההיסטורית של העיר הפכה אותה לישות מרחבית מתוכננת, רציונלית ובנויה, הניצבת מול הטבע הספונטני, הבלתי מאורגן, החשוף, ש"בחוץ". אולם צרכים אנושיים הולידו עד מהרה יחס אמביוולנטי כלפי הטבע הדחוי. מאז ומעולם קיימה העיר דיאלוג עם הכפר, ששימש מקור אספקה של תוצרת חקלאית או מקום מגורים אלטרנטיבי בשולי העיר. דחיסותה של הרקמה העירונית מכבידה על משתמשיה, המחפשים להם איים של "כפריות" ושל "טבע" בלב הכרך. הפארקים העירוניים, שדרותיה של העיר והגינות הציבוריות אמורים ליצור איים של שלווה בתוך המרחב ההומה. איים אלה מתרחבים לעתים ליחידות אורבניות מובחנות, שניתן לכנותן "כפרים אורבניים": יחידות שכונתיות שבהן מתפתחים בין התושבים קשרי גומלין ואינטימיות "כפרית", הבולטת מול האנונימיות הכללית של הכרך. דוגמאות אופייניות לגעגועים אל ה"טבע" הן שטחים ציבוריים רחבים שנבנו כחלק מן הרקמה העירונית, למשל פארק הירקון בתל אביב, הסנטרל פארק בניו יורק, ההייד פארק בלונדון והקומון בבוסטון, וכן גני הטילרי וגני לוקסמבורג בפריז, שהפכו לגנים ציבוריים לאחר המהפכה הצרפתית. הטבע אמנם מוזמן להתארח בלב התרבות העירונית, אך רק באופן מבוקר ומבוית, בצורה שלא תאיים על הדומיננטיות של הרקמות האורבניות הקיימות. לצד זאת רוחשים תמיד גם געגועים רומנטיים ומשיכה אל הישות הטהורה והבלתי מקולקלת של חיים אנושיים "פשוטים", שאינם מתאפשרים  בעיר בשל דחיסותה, תחכומה וסיאובה.

עידן התקשורת האלקטרונית והדיגיטלית, המחשב והאינטרנט, מציב לכאורה איום על ההגמוניה התקשורתית של העיר כמקום של מפגש פיזי. אמצעי תקשורת ההמונים, כך נראה, מתחרים בעיר ומאיימים על שלטונה המסורתי כסוכן פיזי של חִבְרוּת ושל תקשורת. כבר בשנות השישים של המאה ה-20 ידע ז'ן-לוק גודאר (Godard) לשים בפי ז'ולייט, גיבורת סרטו שניים או שלושה דברים שאני יודע עליה ((2 ou 3  Choses Que Je Sais D'elle, 1967 את הדברים הבאים:

"היום אין איש עשוי לדעת מה תהיה העיר מחר.

חלק מן העושר הסמנטי שהיה לפנים… ודאי יאבד לה…

את תפקידה של העיר לעצב וליצור ימלאו מערכות תקשורת אחרות…

אולי טלוויזיה, רדיו, אוצר מילים ותחביר מדעת ובכוונה תחילה".

מה יהיה אפוא מקומה של העיר בעידן שבו החלל הפיזי הציבורי יאבד מחשיבותו ויוחלף בחלל וירטואלי פרטי (ע"ע סייברספייס) (Mitchell, 1995, 2004; Fathy, 1991)? מה יהא עתידו של המקום העירוני הממשי בעידן שבו אפשר – בהזזת העכבר – לטייל, להתנסות, לרכוש סחורות, לערוך קניות, לבקר במוזיאון, לקיים פגישות רומנטיות ולהפיק סיפוקים מן העיר? אילו זיקות יתקיימו בממשק שבין העיר המציאותית לבין העיר הווירטואלית, על אתריה הדמיוניים? מה יהיו פניה של העיר כאשר המידע והתקשורת יהפכו לחלק בלתי נפרד מתכנון החלל הפיזי שלה? כיצד תשפיע התקשורת החזותית על האופי הנרטיבי והמטאפורי שילבשו חיי היומיום בכרך? ולבסוף: מה יהיו פניה של העיר בעידן של הפרטה מואצת, הסוגרת שטחים עירוניים רבים ומונעת שימוש ציבורי בהם (ע"ע קניון ; מרחב ציבורי (באדריכלות)? מה יעלה בגורלו של הרחוב העירוני, שההפרטה עשויה לאטום אותו וליטול ממנו את חיותו ואת רבגוניותו? שאלות אלה ואחרות נוגעות לגבולו של המקום הקרוי עיר: הגבול העובר בין הפנימי לחיצוני, בין הפרטי לציבורי, בין הטבעי למלאכותי, בין הדבר לבין ייצוגו. השאלה הנשאלת נוגעת לתנאים הנאותים המייצרים תחושת שייכות וקישוריות בעידן גלובלי שבו משמשת "העיר הגדולה" – עיר עולם – צומת של מפגש בין מערכות תקשורת גלובליות, בתוך המרחב הפיזי של העיר, שהוא גם מרחב האינפורמציה (Castells, 1996; Mitchell, 2004).

סוגיה נוספת נוגעת לאפשרויות הקומוניקציה והתנועה בתוך המרחב העירוני.  צורות תנועה במרחב  – הליכה ברגל, רכיבה על אופניים, נסיעה ברכב פרטי או בתחבורה ציבורית –  מקיימות זיקות שונות לשאלות של הפרטה וכוח. נסיעה ברכב פרטי מפריטה את המרחב העירוני, נועלת את הנוסעים בתוך "הקופסה המוטורית" ואינה מאפשרת להם דיאלוג חופשי וספונטני עם הסביבה. גם את התחבורה הציבורית ניתן לראות כמהלך הפועל ברוח ההפרטה. הנוסע הוא סובייקט אנונימי בתוך "מערכת הסעה" הנמדדת בפרמטרים של תדירות, מהירות, צפיפות ועוד. זו מצמצמת במידה ניכרת את אפשרויות השיח עם הסביבה האנושית. מטעם זה יש להעדיף, ככל הניתן, צורות תנועה אחרות המתקיימות בעיר דוגמת ההליכה ברגל והרכיבה על אופניים. צורות אלה מאפשרות התנגדות מסויימת להפרטה הגורפת של הרקמה העירונית. השוטטות האורבנית, לדוגמה, היא צורה רדיקלית יותר של התנגדות. היא מאפשרת מפגש יצירתי וחתרני  – לא מפוקח ובלתי מתוכנן על ידי מנגנוני הכוח – עם חווית העיר (ע"ע סיטואציוניזם).

כול דיון על עתידה של העיר יצטרך להתמודד עם "הרעיון של העיר", עם קיומה הסמלי בעבור המשתמש. העיר, כפי שכתב איטאלו קאלווינו בספרו הערים הסמויות מעין (1984), קורנת משמעות ושולחת אותות המזמינים את המשתמש לפענחם. אלה הופכים את החיים בעיר להתנסות יצירתית, המתגלמת במימוש של חיי היומיום. רמז לאנלוגיה בין האדריכלות העירונית לבין מבנים וצורות בשפה העברית נמצא במילים כגון בית, עמוד או כותרת. אולם העיר עשויה להתייצב כנגד השאיפה הקלאסית הכופה עליה סדר ולהפוך לעיר של אנתרופיה, עיר של בדידות, ניכור וכאב. שני הקטבים הופכים את העיר למטאפורה כוללת של חיי האדם (ע"ע עיר (ייצוגים באמנויות)).

נסכם: העיר היא אוסף של פרקטיקות המאפשרות לכל אחד לקרוא אותה על-פי דרכו, לפענח את כלליה ולכתוב את סיפורו האישי בתוכה. עובר אורח, עובד, תייר, תושב, בלש, משוטט, קונוסייר (הידען, "האוהב העירוני") – כל אחד חווה את העיר בדרכו; כל אחד מוזמן ליצור את העיר שלו מאוסף הרמזים הקורנים מרחובותיה. העירוניות חוגגת את עקרונות הריבוי, הגיוון והפלורליזם. במובן זה העיר משמשת מחסום כנגד אי-סובלנות ופונדמנטליזם מכל סוג. יתרה מזאת: העיר הגדולה צופנת בחובה סודות שאותם הבלש-המשוטט מוזמן לחשוף. בעבורו הופכת העיר למונטז' של גילויים ותענוגות. הוא קורא את העיר וכותב אותה מחדש. העיר הופכת ליצירת אמנות: מרחב פואטי, מרחב מנטלי ומרחב פיזי המקיימים ביניהם דיאלוג (Sheringham, 1996).

"באמצעות ריכוז הכוח הפוליטי והתרבותי הצליחה העיר להגדיר את קצב המבע האנושי ולתרגם את מוצריו לצורות שניתן לאכסנן ולייצרן מחדש" – כך כותב לואיס ממפורד (Mumford) בפרק הסיום של ספרו המונומנטלי העיר וההיסטוריה. בכך הגשימה העיר את ייעודה המרכזי לתעד את התרבות לא רק באמצעות בנייניה, כיכרותיה והמונומנטים הזרועים ברחובותיה, אלא גם באמצעות מוצרי הזיכרון שלה – הארכיונים, ה מוזיאונים, הספריות והספרים שנכתבו על אודותיה. תפקידה האוטופי של העיר הוא להשתמש במוצרים שהיא מייצרת כדי לתמוך ב"כלכלת החיים" ולהנחיל אותה מדור לדור. כלכלה זו תהיה יעילה אם הערים של המאה ה-21 יחזירו לעצמן את "נשקן הסודי" של הערים היווניות: הדיאלוג, הדרמה והידידות. היכולת לשוב וליהנות מן הדרמה העירונית כשחקנים פעילים, כפי שהיו היוונים, אינה משימה קלה בעידן המתאפיין במהירות, בתנועתיות ובכבישים מהירים החוצים את העיר. קל וחומר אין זו משימה קלה בחברה המתמכרת לווירטואליות ולביתיות ורואה במקום העירוני רק מערכת שירותים משוכללת המרכזת את הפונקציות החברתיות במתחם אחד. חזרה אל העיר היא בראש ובראשונה חזרה אל העיר האנושית, המגוונת, העיר של המשתמשים, שבה הידע של העולם פוגש בידע של השכונה, שבה המקומי פוגש באוניברסלי. שם נוצר אדם חדש: צרכן סקרן של תשוקות ושל הזדמנויות.

קפה רוול, תל אביב. שנות השישים בקירוב. צלם לא ידוע.