מטריאליזם תרבותי

בעקבות המרקסיזם הקלאסי, גם המטריאליזם התרבותי מניח כי כל תיאוריה של התרבות שמבחינה בין אמנות לחברה, או בין הממד האסתטי של הספרות לבין ההקשר ההיסטורי-פוליטי-תרבותי שלה, היא מוטעית ומאכזבת. ההנחה הנגדית היא כי טקסטים תרבותיים אינם מסתפקים במתן ביטוי למציאות או לתהליך ראשוני "אמיתי". כמו טקסטים תקשורתיים, הם יוצרים מציאות וקובעים ערכים; הם אינם מסתפקים בשעתוק המציאות (Rose, 1980; Harris, 1968; Williams, 1977).

המציאות מיוצרת על-ידי השפה, שהיא צורה חומרית. השפה עומדת מאחורי הטכנולוגיה של הכתיבה ומאחורי כל שיטה של שעתוק מכני או אלקטרוני המשמשת באמצעי התקשורת (Williams, 1980: 243). התקשורת האנושית (דיבור, כתיבה, ריקוד, דרמה, מדיה ועוד) מיוצרת באופן חברתי. תאוריות של כוח נדרשות אפוא כדי להסביר כיצד משתלטות תבניות הגמוניות על אופן הייצור של המוצר החברתי וקובעות בתוכו משמעויות וזהויות.

בשנות השמונים של המאה ה-20 פיתחו ג'ון דולימור ואלן סינפלד את המודל של ויליאמס (Dollimore, 1984; Dollimore & Sinfield 1985: 2-17). הם הצביעו על העובדה כי המונח "מטריאליזם תרבותי" יוצר מתח בין תפיסות שונות של התרבות:

• המונח המסורתי "תרבות" כורך תפיסות אנליטיות, המדברות על התרבות כעל שיטה חברתית (תפיסה זו מקובלת באנתרופולוגיה ובמדעי החברה), עם קונוטציות של "תרבות גבוהה", כמקובל באמנות ובספרות.
• המונח "מטריאליזם תרבותי", לעומת זאת, נבדל הן מהתפיסה האידאליסטית, המנתקת את האמנות מההקשר החברתי-היסטורי, והן מהתפיסה המרקסיסטית, הרואה באמנות תוצאה משנית של תנאים פוליטיים וכלכליים (ע"ע מטריאליזם דיאלקטי).

הסינתזה בין אבחנות אלה מעמידה את הספרות ואת האמנות כיוצרות ומעצבות אמונות ודעות (ולא רק משקפות אותן) (ע"ע הבניה). לאמנות נועד תפקיד מרכזי בשינויו של אותו סדר היסטורי, שמנצל בני אדם על בסיס גזע, מגדר או מעמד. בסיכומו של דבר, אומרים המחברים, המטריאליזם התרבותי מחבר בין הֶקשר היסטורי, מתודה תאורטית, מחויבות פוליטית וניתוח טקסטואלי של המוצר החברתי. תפיסה מעין זו מקרבת בין המטריאליזם התרבותי לבין תפיסות של פמיניזם ופוסט-סטרוקטורליזם, שמותחות ביקורת דומה על השקפות מהותניות ואוניברסליות ומבקשת לקדם את הכוחות המינוריים המדוכאים בתרבות (ע"ע מיעוט).

המטריאליזם התרבותי מבליט את פעולת הייצור התרבותי בממדיה האידאולוגיים, הפוליטיים, הטקסטואליים וההיסטוריים. ריימונד ויליאמס מתדיין עם שתי הגדרות של המושג בהתייחסו לממד האידאולוגי שלו:

• ההגדרה המרקסיסטית: זו רואה באידאולוגיה תודעה כוזבת, שיטה של אמונה המיוסדת על ניגודים ואי-התאמות ולכן אינה מייצגת את המבנה החברתי האמיתי.
• ההגדרה האלתוסריאנית: התאורטיקן לואי אלתוסר (Althusser) מגדיר את האידאולוגיה כשיטה כוללת של אמונות וערכים המשפיעים על בני אדם בכל חברה. בהגדרה זו נטמע מושג האידאולוגיה בתוך המבנה החברתי עצמו, בתוך מוסדות החוק, הדת, האמנות וכן הלאה. כל אלה מייצגים לדעתו את המנגנון האידאולוגי של המדינה (Ideological State Apparatus), שמצדו מייצג ומשכפל את המיתוסים והאמונות הרווחות בתוך השיטה הכלכלית-פוליטית שלו. ויליאמס מצביע על שלוש קבוצות אידאולוגיות: (1) אידאולוגיות דומיננטיות שאינן מצליחות עוד לייצג את המציאות; (2) אידאולוגיות שורדות מן העבר (Residual Ideologies); (3) אידאולוגיות חדשות ש"מהגרות" אל המרכז ומבקשות לפעול לשינויו (Immigrant Ideologies). אידאולוגיות אלו נענות לשינוי ההיסטורי ומספקות לו את ההסבר הדרוש. האידאולוגיה בצורותיה השונות – למשל, כפי שהיא מגולמת בספרות – חודרת לתוך המציאות, מספקת לה ממד ערכי, משתתפת בה ומשפיעה על תכניה. בתפיסה זו קרוב ויליאמס לעמדתו של אלתוסר (אלתוסר, 2003) (ע"ע אינטרפלציה).

הממד הפוליטי בולט בחשיבה של המטריאליזם התרבותי. האחרון בוחן את המבנה הפוליטי כיחס בין כוחות דומיננטיים לבין כוחות חתרניים (subversive elements) המתגלים בניתוח טקסטואלי של התרבות. ניתוח זה חושף את קיומו של המתח האמור ויוצר דה-מיסטיפיקציות של הכוח. הכוח אינו מוצג עוד כ"סדר טבעי" ובלתי נמנע, אלא כאופן ארגון מלאכותי המשרת אידאולוגיות ואינטרסים נתונים, שאפשר להתנגד להם.

הממד השלישי המאפיין חשיבה זו הוא הממד ההיסטורי: הדרך לדה-מיסטיפיקציה ולהתנגדות לטקסט האידאולוגי עוברת דרך ניתוח השינויים הטקסטואליים לאורך ההיסטוריה. הדיון בטקסטים התרבותיים כופר בקיום המהותני, האוניברסלי, של ערכים ועמדות שהם מחוץ לחוקי השינויים ההיסטוריים. המטריאליסט התרבותי שואל כיצד משתנה ההקשר התרבותי לאורך ההיסטוריה. לדוגמה, מחקרים בתחום הדרמה הרנסנסית ביטלו את הטענה כי הדרמה השייקספירית עוסקת בעיקר בטבע האדם, והצביעו על האפשרות לקרוא אותה כדרמה פוליטית המבליטה עמדות חתרניות נגד העקרונות המקובלים של המונרכיה הפוליטית (Dollimor, 1984, 1985).

למטריאליזם התרבותי זיקה חזקה למושג היסטוריציזם. המטריאליסט התרבותי אינו רואה בהיסטוריה מעבדה אובייקטיבית המתפעלת חוקי-על גדולים וקבועים (כמו בשיטות ההיסטוריציסטיות הגדולות נוסח הגל, מרקס, טוינבי ואחרים), כי אם צורה של פרשנות סובייקטיבית. הוא מתבונן בהיסטוריה במושגים של טקסט ספרותי שאינו רציף ואחדותי. זהו טקסט שמבטא ריבוי ולא אחדות הכפויה על-ידי שיטה טוטלית (Tyllyard, 1984). מבחינה זו יש קרבה בין עמדה זו לעמדתו של מישל פוקו (Foucault) בסוגיית ההיסטוריה, שהיא בעיניו מערכת לתזמור ההבדלים והמקטעים ההיסטוריים (Foucault, 1984: 76-108). מבחינה אחרת מזכירה עמדה זו את השקפתו המטא-היסטורית של היידן וייט (White, 1999), הגורסת כי ההיסטוריה היא קודם כול טקסט המבוסס על ייצוג לשוני של עובדות, ולכן יש לדון בייצוגים השונים כבסיס לכל אינטרפרטציה היסטורית (ע"ע גֵּנֵאָלוֹגְיָה ; ארכיאולוגיה של הידע).

לסיום, יש לציין את הדמיון והשוני המושגי בין המטריאליזם התרבותי לבין שיטות ניתוח אחרות. הדבר אמור בעיקר ביחס לגישה המכונה היסטוריציזם חדש (New Historicism). המטריאליזם התרבותי וההיסטוריציזם החדש שמים דגש על האידאולוגיה והפוליטיקה של הכוח כגורמים המעצבים תרבות. שתי הגישות בוחנות סוגיות תאורטיות, כשהן כבר מוטמעות במוצרים תרבותיים מגוונים – החל מאופרת סבון טלוויזיונית ועד לדרמה שייקספירית או לספרות ריאליסטית נוסח המאה ה-19. בצד זאת, בין הגישות הללו קיימים הבדלים מסוימים הנובעים ממקורות השפעה שונים: המטריאליזם התרבותי, המתגלם ב"דגם הבריטי", מושפע יותר מהפוליטיקה של השמאל ומתפיסה אמנציפטורית של האמנות ביחס לתרבות; ה"היסטוריציזם החדש", המתגלם בגישה האמריקאית, מושפע יותר מעמדתו של האנתרופולוג קליפורד גירץ (Geertz, 1983, 1988), מתאוריות הכוח של פוקו ומן הדקונסטרוקציה של ז'ק דרידה (Derrida).