רעש

בתפיסה התהליכית של התקשורת הרעש נתפס בדרך כלל כרעש מכני הפועל על הערוץ: הפרעה חיצונית הגורמת לשיבוש, כגון "שלג" בטלוויזיה או קולות צורמים מן הסביבה המפריעים לניהול דו-שיח שקט. אם בעבר זכתה תופעת הרעש להתעלמות או לניסיון למזער את השפעתה, הרי כיום אנו עדים למגמה נגדית הנוטה לראות ברעש חזות הכול. הטענה המקובלת היא שאי-אפשר להפריד לחלוטין בין המסר או האות לבין הרעש המתלווה אליהם. יש אף שטוענים כי הרעש הוא המסר עצמו: הכול רעש. אנו חיים בחברה עתירת רעשים. אמצעי התחבורה, התפוצצות המידע, נוכחות התקשורת – כל אלה הם חלק בלתי נפרד מהתמונה הרועשת של חיי היומיום. מחד גיסא, גישה זו עשויה להוביל לרפיון ולחוסר ביטחון ביכולתנו להעביר מסרים מדויקים וברורים; מאידך גיסא, היא עשויה לחזק את ההכרה במרכזיות ההקשר והמציאות החיצונית כגורמים האחראים ליצירת המשמעות. בהקשר זה אפשר להבחין, בעיקר בתקשורת הפוליטית, בטכניקות שונות של יצירת רעשים מכוונים ומתוכננים שנועדו להפריע לקליטת המסר ולשינוי מגמתי שלו (ע"ע ספין).

תיאוריות שונות בתקשורת, בלוגיקה, בקיברנטיקה ובבלשנות מתמודדות עם שאלת הרעש. תיאוריות פוזיטיביסטיות בבלשנות ובתקשורת (Shannon and Weaver, 1949; Makaryk, 1993; Lyons, 1997) מגדירות את התקשורת כהעברה מכוונת של מידע באמצעות מערכת של אותות מוסכמים. הרעש, על-פי תפיסה זו, הוא ניגודה של התקשורת, כפי שהוא גם היפוכו של המידע; הרעש הוא אפוא אובדן מידע. ביטולו של הרעש פותח פתח לזרימה תקינה של מידע. בהיגיון הלא-פורמלי, רעש הוא כל סוג של חומר שאינו רלוונטי לפעילות המערכת. על-פי תפיסות אלה, הרעש הוא כל דבר שמונע משמעות; הרעש הוא מסר שניטל ממנו הקוד ולכן אי-אפשר לפענחו. האינטרס המובהק של כל מערכת קיברנטית (מערכת העוסקת בשליטה על מידע ובבקרתו) הוא למזער את הרעש כדי למָרֵב את המידע הזורם בתוכה. מערכות אלה אמנם סובלות רעש, אך מגדירות אותו כרעש לבן (White Noise), כלומר כקולות לוואי שמפיקים כלים יוצרי מידע. רעש זה נתפס כחלק טבעי מפעילות המערכת.

התיאוריות סקרנו מכירות אפוא בקיומו של הרעש כגורם המעכב פענוח. הן גם מוכנות להודות במורכבות העצומה של מלאכת הפענוח כאשר מדובר במידע בשפה הטבעית. רעש יוגדר, על כן, כמכשול העלול לעכב את פעולת המערכת. כך, למשל, רעש הוא התוצאה הבלתי נמנעת של מצב שבו שני הצדדים (השולח ומקבל המסר) אינם שותפים לאותו קוד לשוני. ככל שמתרבים תהליכי ההצפנה והפענוח, כך גובר הסיכוי לרעש. הרעש מופיע בצורות שונות: פרצה במשמעות, עיוות בקול, הקשר מפתיע ועוד. גורמים נוספים היכולים להקשות את פענוח המידע הם העמדה הפרפורמטיבית של הדובר והיחס שלו למקבל המסר (Culler, 1975).

על-פי התיאוריה של פעולת הדיבור (Speech Act), המשמעות מזוהה עם אופן ביצועה או הפקתה (אוסטין, [1962] 2006;Searle, 1969 ). הביצוע או המופע יכולים להשתנות. אם כן, רעש שהוא סרח עודף בביצוע מסוים עשוי להתגלות כמשמעותי בביצוע אחר. הרעש הוא משתנה המופיע בסוגים שונים של דיבור, ובייחוד בדיבור הפואטי. במאמרו "בלשנות ופואטיקה" הגדיר רומן יאקובסון (1986) את הפונקציה הפואטית של השדר כפונקציה שבה הרב-משמעות הצורנית היא הרפרנט האמיתי. אם השפה הפואטית מבקשת להיות לשון רפלקסיבית המוסבת אל עצמה, כלומר שפה המשתעשעת במשחקים צורניים פנימיים עם עצמה, הרי מעצם הגדרתה היא מוכנה לסבול את הרעש ואף מקדמת אותו בברכה. הרעש נתפס אפוא במונחים ידידותיים: בשפת הספרות הרעש נסבל, כלומר הרב-משמעות נסבלת; בשפות אחרות, פורמליות יותר, כמו המתמטיקה, אין לו מקום. כך משמרת התיאוריה הבלשנית של יאקובסון את ההבחנות הבינאריות הבסיסיות בין רעש למידע, ובכך היא יוצרת לגיטימציה של הרעש ומכניסה אותו תחת כנפיה של התיאוריה עצמה. תיאוריה, במובן המסורתי, היא תמיד ניגודו של הרעש.

בתיאוריות תרבותיות ופוסט-סטרוקטורליסטיות של תקשורת, הרעש אינו מופיע כגורם חיצוני ומנוגד למערכת: הרעש מוצג כתכונה הטבועה תמיד ומלכתחילה בפעילות הלשונית. עמימות מערכתית, הטרוגניות אינפורמטיבית, מורכבותו של הקוד – כל אלה הם מסמנים פנימיים של הרעש: הרעש נחשב לחלק בלתי נפרד מן המערכת, ממבנה המידע שלה ומן הקוד שהיא מפיקה. הרעש עשוי להיות מתורגם למרקם מורכב יותר, שיהפוך לחלק בלתי נפרד מן המערכת הפרשנית שבתוכה פועלים השולח ומקבל המסר. במצב זה, הרעש אינו משקף עוד את ניגודו של המידע, אלא את דחיסותו ואת מורכבותו. בעידן הדיגיטלי, שבו המידע מורכב מיחידות זעירות ודחוסות, המושג "רעש" זוכה למיצוב חדש: הוא מופיע כחלק בלתי נפרד ממערכות כאוטיות העשירות במידע אך עניות במבנה ובסדר. הרעש הוא חלק בלתי נפרד מתיאוריות של כאוס, הרואות בו עדות לקושי ולמורכבות של הפענוח ולא לחוסר המובנות של המערכת. זהו פענוח קשה משום שהוא מתמודד עם מערכות לא ליניאריות, שאין בהן קישוריות הכרחית בין סיבות לתוצאות, והן מבליטות זרימה בלתי ניתנת לחיזוי של צורות מורכבות (Johnston, 1998).

המושג "רעש" תלוי במושג "אינפורמציה". האינפורמציה היא בו בזמן מושג של הבנה וקנה מידה (measure), היינו סך האפשרויות הארגוניות של שיטה או של טקסט נתון. חלק מן התיאוריות העכשוויות רואות במידע ריבוי, דחיסות ושגשוג (proliferation) של אופני קישור. במובן זה – שלא כבשירו של נתן אלתרמן – הרעש אינו "נפרד מן האור", אלא להפך: הרעש נולד מן האור; האינפורמציה (האור) אמורה להיוולד מתוך הרעש, מתוך אינטראקציה עם מצבי אי-סדר ומורכבות רדיקלית. העיוות, המזוהה ברגיל עם רעש, עשוי בתנאים מסוימים לשקף מסרים מורכבים יותר, שאפשר לפענחם באמצעות שינוי בקנה המידה או במכשירי המדידה (אטלן, 1994) (ע"ע קוונטים (תיאוריית ה-) ; מערכות (תורת ה-)).

מנקודת מבטו של היומיום, לא נפריז אם נאמר כי לרעש יש נוכחות של קבע בחיינו. משמעותו תמיד  כפולה: מצד אחד, הוא נתפס כחוויה דיסוננטית המפירה את האיזון הפנימי שלנו, מעכירה את שלוותנו, מחבלת ברוגע הרגשי, פוגעת בקריאת המציאות שלנו (ע"ע זבל). בידודו של הרעש נתפס, על כן, כהישג של האני; בידוד מרעשים מאפשר לאני לפנות פנימה, ליצור פנאי נפשי שהוא הבסיס לתפקודו התקין במעגלים השונים של חייו. מצד שני, הרעש שאנו חווים בסביבה העירונית והתקשורתית עשוי בתנאים מסוימים ליצור חוויה עוצמתית, ליילד יצירתיות, לתרום להיווצרותו של סגנון מוזיקלי חדש. סגנון כזה הוא  "הגראנז": רוק תעשייתי שלידתו בסיאטל (להקת "נירוונה", "מטאליקה" ועוד). במקרה כזה, הרעש מספק חוויה של הצפה ליבידינאלית המופנית ישירות אל המתנסה (ע"ע אקסטרים).

אנו נותרים אפוא עם הדילמה בה פגשנו כאשר דנו במושגים כמו אינפורמציה ותקשורת:  הרעש הוא נתון פיזיקלי שמשמעותו התרבותית שנויה במחלוקת. אף כי ברגיל הרעש מסמן את  קטיעתה או אובדנה של תקשורת, הנה בתנאים אחרים הוא עשוי לשמש כבית גידול של משמעות חדשה. היחס השלילי או החיובי לתופעה מושפע בדרך כלל מהעדפה תרבותית. התרבות המערבית, שהיא תרבות בינארית, מבקשת להבדיל בין חושך לאור, בין רעש לבין מוזיקה, בין כאוס לאירגון. ואולם תרבויות אחרות, כגון התרבות הערבית או התרבות ההודית, עשויות להעדיף ריבוי או אינטנסיביות מוזיקלית שלאוזן מערבית בלתי מאומנת ומתנכרת עשויים להישמע כסוג של רעש. במילים אחרות: בתרבויות שאינן מערביות הרעש עשוי להופיע דווקא כייצוג של רב-גוניות רגשית: הגודש הבלתי ניתן לצימצום של החיים עצמם.

לסיום הדיון, ראוי להתעכב על ניגודו של הרעש: השקט. בדומה לרעש, גם השקט מחולל תגובות רגשיות מנוגדות. הוא מאפשר שלווה והרמוניה ומעודד תחושה של שליטה ואיזון. ועם זאת, דממת המדבר, או שלוות הפסגה המושלגת, עלולים גם ליצור תחושה של אובדן וחרדה לנוכח ההתנסות בנשגב: האם יש אימה גדולה יותר מזו שמהלך עלינו השעמום מצד אחד, והמוות מצד שני? חוכמת הנגלה אינה טמונה אפוא בהבדלה בין קודש לחול, בין רעש לאור, בין פנים לחוץ, בין הדממה למהומה, אלא בתנועה המתמדת, פנימה וחוצה, בסרט הרץ של החיים.

The Bose QC 35 headphones