סמיוטיקה, סמיולוגיה

Semiotics

Source: https://thenounproject.com/

"סֶמְיוֹטִיקָה הִיא תּוֹרַת הַסִּימָנִים
תּוֹרַת הַסִּימָנִים הִיא תּוֹרַת הַצַּלָּקוֹת
תּוֹרַת הַצַּלָּקוֹת הִיא מַעֲרֶכֶת פְּצָעִים
שֶׁלא הִגְלִידוּ יָפֶה
פֶּצַע שֶׁהִגְלִיד מָשׁוּל לְשָׁקוּף
מִי יָכוֹל לְדַבֵּר בִּשְפַת הַשְּׁקִיפֻיּוֹת
מִי יָכוֹל לִכְתֹּב בִּזְכוּכִית אֲפִלּוּ שֶׁאָבִיהוּ
זַגָּג שֶׁלֹא לְדַבֵּר עָל סֶמְיוֹטִיקָן".

רחל חלפי, "סמיוטיקה היא", 2002.

מיוונית, Semeion משמעו "סימן". הסמיוטיקה היא המדע הכללי של הסימנים. היא עוסקת בעקרונות הכלליים המונחים ביסוד המבנה של הסימנים ובטיב השימוש בהם כשדרים. זהו מדע הלומד את אופן הייצור והפרשנות של סימנים. הסמיוטיקה בוחנת את האופן שבו מיוצג או מפורש אובייקט אחר, אשר עשוי לעתים להיות סימן בפני עצמו. הסמיוטיקה היא דרך מרכזית לחקירת הממד הסימבולי של המציאות האנושית-תרבותית ושל המציאות הלוגית (שאינה מנוסחת באמצעות הלשון הטבעית). זהו מדע רב-תחומי החוקר את התהליך התקשורתי של סימון (Signification) ויצירת המשמעויות בתחומים שונים ובמערכות סימנים שונות. את יישומיו נמצא בהקשרים רבים: תרבות, תקשורת, כלכלה, אמנות, פסיכואנליזה, אנתרופולוגיה, בלשנות, מיתוס, חיי היומיום. יישומים נוספים נרשמו בחקר הפמיניזם, המרקסיזם, חקר האידאולוגיות ועוד. המונח "סמיולוגיה", המופיע אצל פרדינן דה סוסיר (de Saussure) ואצל רולאן בארת (Barthes) "המוקדם", מתייחס לשימוש בסימנים של הלשון הטבעית בלבד.

אף כי למדע הסמיוטיקה שורשים בהגות היוונית (אצל היפוקרטס הוא מוגדר כמדע הקושר בין גוף לנפש, בין סימפטום לבין מחלה), המונח המודרני מופיע לראשונה אצל ג'ון לוק (Locke) במסה על שכל האדם ([1690] 1972). בתקופה זו עדיין אין להפריד בין סמיוטיקה לבין הפילוסופיה הכללית של השפה: מדע הסמיוטיקה הוא קודם כול מדע הסימנים הלשוניים (המילוליים).

הסמיוטיקה בת ימינו שואבת משני מקורות עיקריים: עבודתו של הלוגיקן האמריקאי צ'רלס סנדרס פירס (Peirce) ועבודתו של הבלשן השוויצרי פרדינן דה סוסיר (de Saussure, 1916). כותב פירס: "לא היה בכוחי ללמוד משהו – מתמטיקה, אתיקה, מטאפיזיקה, כבידה, תרמודינמיקה, אופטיקה, כימיה, אנטומיה השוואתית, אסטרונומיה, פסיכולוגיה, פונטיקה, כלכלה, היסטוריה של המדעים, גבר, אישה […] יין […] מזג אוויר – אלא כמדע של הסמיוטיקה" (Peirce, [1931] 1958-1966). הסמיוטיקה עוסקת אפוא בסימנים של השפה הטבעית ובסימנים ששייכים לשפות אחרות שאינן כאלה: בסימנים "אנושיים" ובסימנים פורמליים (כמו במתמטיקה), בסימנים פשוטים ובסימנים מופשטים, בשפת הגוף והמחוות האנושיות, בשפות שמוגבלות לסיגנלים חשמליים, אופטיים (למשל רמזורים), בשפת בעלי החיים או בשפת הבגדים, המנהגים, הסחורות, בשפת האדריכלות, האוכל, המוזיקה וכן הלאה (Barthes, [1964] 1967 ; Eco, 1976). לעתים מקובלת ההבחנה בין סמיוטיקה לסמיולוגיה. במונח השני משתמשים הוגים כגון דה סוסיר ובארת המוקדם (בספרו אלמנטים של הסמיולוגיה), והוא מוסב בדרך כלל על הסימנים של הלשון הטבעית. השימוש במילה סמיוטיקה נפוץ יותר.

המדע הכללי של הסימנים, כפי שנתפס על-ידי פירס ודה סוסיר, כולל את הבלשנות כמקרה פרטי שלו. הוא עוסק בהעברת שדרים שאינם מוגבלים רק לשדרים לשוניים. ואולם הפונקציות המרכזיות של הלשון – הוראה, צופן, אמצעי הובלה, מוען, נמען, השדר עצמו – מופיעות בכל שדר סמיוטי שהוא (ע"ע פואטיקה). הבלשן אדריאן נביל (Naville, 1901), בן דורו של דה סוסיר, מסכם בבהירות סוגיה זו: "פרדינן דה סוסיר מדגיש את חשיבותו של מדע כללי מאוד, שהוא מכנה בשם סמיולוגיה ושמושאו עתיד להיות חוקי היצירה והטרנספורמציה של סימנים ושל מובניהם. הסמיולוגיה היא חלק מהותי מן הסוציולוגיה מכיוון שמערכת הסימנים החשובה ביותר היא לשונו הקונבנציונלית של האדם, המדע הסמיולוגי המתקדם ביותר הוא הבלשנות, או מדע החוקים של חיי הלשון" (אצל יאקובסון, [1958] 1986: 29).

קלוד לוי שטראוס (Lévi-Strauss) מציע להרחיב את היריעה ולכלול את הסמיוטיקה בתוך מדע כללי של תקשורת שיחבוק גם את האנתרופולוגיה החברתית, את הכלכלה ואת הבלשנות: "כל תבנית תרבותית וכל מעשה יחיד של התנהגות חברתית כרוכים בתקשורת, בין אם במפורש ובין אם במובלע" (Sapir, 1921). מעגלי הידע שמציע רומן יאקובסון (יאקובסון, 1986: 37) כוללים שלושה מעגלים קונצנטריים אלה. הם מבליטים את הזיקה שבין הסימן הלשוני לסימן החברתי. פירס מחלק את המדע הכללי של הסימנים ל-69 קבוצות אפשריות, וכל סימן יכול להופיע בשלוש צורות: אינדקס-אייקון-סמל. אלה מהווים שלוש רמות של ייצוג שבאמצעותן משתקפת המציאות.

הסמיוטיקנים חוקרים, אם כן, את "חייהם" של הסימנים לקבוצותיהם. הם בודקים את המבנה של הסימנים: הקשר שנוצר בתוך הסימן בין המסמן לבין המסומן, או הקשר שנוצר בין מערכת חוקי השפה, הלאנג (Langue), בניסוחו של דה סוסיר, ובין אופן הביצוע והדיבור של המשתמשים בשפה, הפארול(Parole). בעקבות תרומותיהם החלוציות של פירס, דה סוסיר, יאקובסון וקלוד לוי-שטראוס, הסמיוטיקה היתה לאמצעי עיקרי לחקירת הממד הסימבולי של המציאות התרבותית והחברתית. הסמיוטיקה מציעה התבוננות מופשטת במציאות לשונית, מילולית ולא-מילולית, חברתית ופוליטית, "גבוהה" ו"נמוכה". ככזו היא משמשת כלי מרכזי לפרשנות במדעי החברה והרוח, בסיס לדיונים באסכולות השונות, מן הפורמליזם הרוסי ועד הסטרוקטורליזם והפוסט-סטרוקטורליזם הצרפתי.

הגם שהוגים פוסט-סטרוקטורליסטים מותחים ביקורת על אפשרויות קיומו וכינונו של הסימן האוטונומי (ע"ע סימן ; דיפראנס ; גרמטולוגיה ; כתיבה), הם עדיין עושים שימוש במינוח סמיוטי כדי להגדיר את גבולותיו של הסימן ואת מערכת ההבדלים שהוא מכונן בשעת הופעתו. עדות מרשימה לתרומתה של הסמיוטיקה בתחומים רחבים של תקשורת ושל תרבות פופולרית נמצא באסופה שערך מרשל בלונסקי (Blonsky, 1991) וכן בקובץ מאמרים העוסק בסמיוטיקה של הקולנוע מנקודת מבט נרטיבית ואידאולוגית שערך פיליפ רוזן (Rosen, 1986). דוגמה ליישום אנתרופולוגי סמיוטי מעניין נמצא בספרו של קליפורד גירץ, פרשנות של תרבויות (גירץ, [1973] 1990): התבוננות בתרבות כאוסף של משחקים פומביים ופורמליים, מילוליים וגופניים, כמערכת של טקסטים המבקשת פענוח ושותפות.

ניתן להחיל את התיאוריה הסמיוטית גם על תחומי האמנויות האחרות, כגון שירה, סיפורת ותאטרון. בתחום הסמיוטיקה של השירה בולטים מחקריהם של הפורמליסט הרוסי יורי לוטמן (Lotman, 1971) וכן של מיכאל ריפטר (Riffaterre, 1978). בתחום הסמיוטיקה של הסיפורת בולט התחום הקרוי "נרטולוגיה" (תורת הסיפור – Narratology). השמות העולים בהקשר זה הם ולדימיר פרופ ומחקרו על המורפולוגיה של המעשייה העממית (Propp, [1928] 1958), צווטן טודורוב (1968 ,Todorov), רולאן בארת (Barthes, 1977), ג'רר ז'נט  (Genette, 1982) א' גריימאס (Greimas, 1971) ואחרים (ע"ע נרטיב). בתחום התאטרון נעשה ניסיון למחקר סמיוטי של התאטרון כפרפורמנס וכספקטקל, למשל בספרו של מרסל פאביס בעיות בסמיולוגיה של התאטרון (Pavis, 1976).

לסיום, ראוי לתת את הדעת על היחסים המתפתחים בין הסמיוטיקה לשלושה תחומי דעת קרובים – המרקסיזם, הפמיניזם והפסיכואנליזה. רבים מן המחקרים המרקסיסטיים גינו את הסמיוטיקנים על שום גישתם הפורמליסטית לשפה ועל שום התעלמותם מן ההקשרים החברתיים-אידאולוגים של הסימן בממד הדיאכרוני, ההיסטורי, של קיומו. ואולם היו גם אחרים שניסו לגשר בין ניתוח היסטורי-אידאולוגי-תרבותי לבין ניתוח סמיוטי פורמלי, כפי שעשה למשל לואי אלתוסר (Althusser). גם המפגש בין סמיוטיקה לפמיניזם עורר תחושות מעורבות. מצד אחד, רבים מן הפמיניסטים חשדו בסמיוטיקנים כי הם נוקטים את הדרך המדעית ה"ניטרלית" של ניתוח חיי הסימנים רק כמסווה לביצורו של המבט הגברי, הנוטה באופן מסורתי לפורמליות ולתפיסה מדעית. מצד שני, היו מחקרים שקידמו בברכה אפשרויות לשיתוף פעולה ועשו שימוש ייחודי במינוחים סמיוטיים כדי לנגח את שלטונה של הפטריארכיה בתרבות. אשר לפסיכואנליזה, ניתן לאתר מינוחים סמיוטיים שזכו להכרה ולפופולריות מיוחדת בכתביו של הפסיכואנליטיקאי ז'ק לאקאן (Lacan, 1977), שסבר כי הלא-מודע, כמו השפה, הוא מערכת אימפרסונלית, המצויה ביחסים של ניכור עם הסובייקט. הסובייקט אינו מתקיים בתוך הסימן השלם (יחס קבוע בין מסמן למסומן), אלא בתוך שרשרת המסמנים. שם הוא מוצא עצמו נדחף לעבר תשוקה בלתי ניתנת למיצוי, המזכירה את מושג ההבדל הדרידיאני.

כפי שאנו רואים, קשה להגזים בהערכת המפנה הלשוני בתרבות; מפנה זה מבוסס על פרי החקירה הסמיוטית בראשית המאה ה-20. ניתוח סמיוטי הפך לחלק בלתי נפרד מגישות תרבותיות שונות. בחברת ההווה, המוצפת באינסוף סימנים, הסמיוטיקה משמשת כלי ניתוח מרכזי של מדעי האדם (ע"ע תרבות ותקשורת חזותית).

 

מקורות

גירץ, ק' [1973] 1990: פרשנות של תרבויות, תרגום: י' מייזלר, ירושלים: כתר.

דה סוסיר, פ' [1916] 2005: קורס בבלשנות כללית, תרגום: א' להב, תל אביב: רסלינג.

חלפי, ר' 2002: "סמיוטיקה היא" בתוך: מקלעת השמש, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 118.

יאקובסון, ר' 1986: סמיוטיקה, בלשנות, פואטיקה: מבחר מאמרים, עריכה: א' אבן-זוהר וג' טורי, המכון הישראלי לפואטיקה וסמיוטיקה ע"ש פורטר, אוניברסיטת תל אביב, הקיבוץ המאוחד.

לוק, ג' [1690] 1972: מסה על שכל האדם, תרגום: י' אור, ירושלים: מאגנס

 

סיביאק, ת' 1972: "סמיוטיקה – סקירה על מצב השדה", הספרות, ג, 4-3, עמ' 400-365.

Barthes, R. [1964] 1967: Elements of Semiology, trans. A. Lavers and C. Smith, New York: Hill and Wang.

— 1977: "An Introduction to the Structural Analysis of Narrative", in: Music, Image, Text, trans. S. Heath, New York: Hill and Wang.

Blonsky, M. (ed.) 1991: On Signs, Baltimore, MD: The Johns Hopkins University Press, pp. 448-466.

Eco, U. 1976: A Theory of Semiotics, Bloomington: Indiana University Press.

Fisch, M. H., 1978: "Peirce's General Theory of Signs", in: Sebeok, T. (ed.), Sign, Sound and Sense, Bloomington: Indiana University Press, pp. 31-70.

Genette, G. 1982: "Frontiers of Narrative", in: Figures of Literary Discourse, trans. A. Sheridan, New York: Columbia University Press, pp. 127-146.

Greimas, A. J. 1971: "Narrative Grammar: Units and Levels", Modern Language Notes, 86, pp. 793-806.

1982: Semiotics and Language: An Analytical Dictionary, Bloomington: Indiana University Press.

Hawkes, T. [1977] 1983: Structuralism and Semiotics, London: Methuen.

Lacan, J. 1977: Écrits. A Selection, trans. A. Sheridan, New York and London: W. W. Norton & Co.

Lotman, Y. 1976: The Analysis of the Poetic Text, trans. D. B. Johnson, Ann Arbor: Ardis.

Naville, A. 1901: Nouvelle Classification des Sciences, Étude Philosophique, Paris.

Pavis, M. 1976: Probléms de Sémiologie Théâtrale (Problems in the Semiology of Theatre), Montreal: University of Quebec Press.

Peirce, C. S. 1953: Charles S. Peirce's Letters to Lady Welby, I. C. Lieb (ed.), New Haven: Whitlock's Inc.

— [1931] 1958-1966: Collected Papers, 8 vols., Hartsthorne, C. and Weiss, P. (eds.), Cambridge, MA: Harvard University Press.

Propp, V. [1928] 1958: Morphology of the Folktale, trans. L. Scott, Blommington: Indiana University Press.

Riffaterre, M. 1978: Semiotics of Poetry, Bloomington and London: Indiana University Press.

Rosen, P. (ed.) 1986: Narrative, Apparatus, Ideology: A Film Theory Reader, New York: Columbia University Press.

Sapir, E. 1921: Language: An Introduction to the Study of Speech, New York: Harcourt Brace.

Sebeok, T. A. 1979: The Sign and its Masters, Austin: University of Texas Press.

— 1994: Signs: An Introduction to Semiotics, Toronto: University of Toronto.

Todorov, T. 1968: "La Grammaire du récit", Langages, 12, pp. 94-102.

 

 

תאור / מקור התמונה:

Source: https://thenounproject.com/

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×