רטוריקה

Rhetorics

מקור: אתר "ישראל נגלית לעין",  http://www.israelalbum.org.il/
מנחם בגין נואם בפני חניכי בית"ר במסגרת מסע הבחירות לכנסת, שיכון ג' ראש העין. מקור: לא ידוע. צלם: לא ידוע

אמנות הנאום. אמנות שידול הדעת ושכנוע הבריות. בספרו רטוריקה הגדיר אריסטו (2002, פרק ב) את הרטוריקה ככושר או כאמנות המסייעים לקבוע מהם האמצעים הנאותים ביותר לשכנוע הנמען בכל מקרה ומקרה. הרטוריקה היא שימוש פרפורמטיבי בלשון למטרות שכנוע. זוהי פעילות לשונית שאינה עוסקת רק בקומוניקציה, אלא משתמשת בלשון בדרך רפלקטיבית במטרה להשפיע על הנמען לאמץ לעצמו את עמדותיו ואת אמונותיו של הרטוריקן. במקורותיה העתיקים ביוון וברומא נחשבה הרטוריקה קטגוריה של ידע: אמנות הדיבור המוצלח. בגלגוליה ההיסטוריים מופיעה הרטוריקה בשתי צורות: ארגון הטקסט כדי שייראה "יפה" וארגון השיח למטרות של שכנוע פוליטי, משפטי או פרסומי (הקריטריון הנבחן הוא היעילות והתועלת שבמסר הרטורי). תולדות הרטוריקה משקפות מחלוקת עמוקה בין הוגים הרואים בה שיח אשלייתי, המרחיק אותנו מידיעת האמת, לבין אלה הרואים בה חלק בלתי נפרד מן השימוש הלוגי בדיבור או לחלופין – מן הממד היצירתי והמשחקי של התקשורת האנושית.

 

התיאוריות הרטוריות נחלקות ביניהן בנקודה מרכזית אחת: האם השיח הרטורי, המבליט את היסודות הדרמטיים והמשחקיים של המציאות, מנוגד לשיח של האמת, הקולע אל הדברים כהווייתם? האם האמת קיימת באופן עצמאי, מחוץ לייצוגיה הפרספקטיביים בשפה, או שמא מדובר בסיטואציה שהיא תמיד מקרית (קונטינגנטית), תלויה בנקודת מבטו של הדובר ובאופן ההתכוונות שלו לנמען? במקרה הראשון הרטוריקה נתפסת כקישוט, כבחירה אחת מבין אפשרויות שונות. הרטוריקה ממוקמת כאן בתוך תבנית בינארית אופיינית: אמת/שקר, בהירות/טשטוש, הכרח/מקריות, עובדה/דעה; היא נתפסת כפרקטיקה המטה את האדם מן האמת וגוררת אותו לאזור הדמדומים של האשליה והשקר. על-פי סברה זו, יש להעדיף ידע שאינו תלוי באמונות קודמות על פני ידע הנובע מאמונות אלה, ועל כן הוא חלקי ובלתי בטוח מטבעו. בדומה, יש להעדיף תודעה הפונה החוצה, אל העולם האובייקטיבי, על פני תודעה הפונה פנימה, אל צרכיו הפרטיים ואל דעותיו של הדובר (Bizzell and Herzberg, 1990).

במקרה השני, הרטוריקה טבועה מלכתחילה בעולמה של השפה: השפה היא תמיד רטורית, לא תמימה, מבטאת בחִירות סמויות ומדיחה מתוכה אפשרויות אחרות (ע"ע מפנה לשוני). הגישה הראשונה תואמת את הרציונליות המערבית: ההיסטוריה שלה מוליכה מאפלטון ומאריסטו אל הפוזיטיביסטים של המאות ה-18 וה-19. הגישה השנייה מובילה לתפיסת עולם סובייקטיבית ופוסטמודרנית, הרואה בשפה מעבדה לייצור אמונות ודעות. לפי השקפה זו, הדמיון הרטורי קיים בכל פעילות אנושית, משום שכל פעילות כזו כרוכה בתקשורת עם הזולת ולכן היא חותרת, במודע או שלא במודע, לתוצאה מסוימת, כלומר היא מכוונת מראש לאפקט רטורי.

בעקבות המפנה הפרשני (The Interpretive Turn) שחל במדעי האדם במאה ה-20 השתנתה תפיסת השפה: השפה אינה משקפת רק עולם אובייקטיבי, אלא צובעת את העולם באמצעיה המיוחדים. היא אינה רק ייצוג של העולם הנגלה, אלא היא מעצבת סדר יום אינטרסנטי ורטורי. גישה זו שוללת את האשליה הטמונה ברעיון שניתן להתגבר על הליך הייצוג, העומד בין השפה לעולם, וליצור שפה שקופה, ישירה ובלתי רטורית. הגישה מציבה את הרטוריקה בלב הפעילות הלשונית ורואה בתוצאה – ריבוי פרשנויות ואמיתות – הכרח בל יגונה (ע"ע הבניה).

תולדות הרטוריקה הן אפוא מחלוקת מתמשכת בשאלת טיבה השלילי או החיובי של התופעה. ראשיתה של המחלוקת עוד בעולם היווני העתיק, ששרטט את קווי המתאר של הדיון במאות הבאות. בעולם היווני הייתה הרטוריקה תחום לימוד מבוקש, משום שנחשבה ל"נשקו" האישי של כל אדם ראוי שביקש להיבחר למשרה בעלת מעמד והשפעה. אמנות הנאום, שבבסיסה אמנות השכנוע, נלמדה כחלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים, אולם היחס אליה היה כפול. מצד אחד, הוצגה הרטוריקה ככלי מרכזי ואפקטיבי בידי הדובר לצרכיו האישיים; באמצעותה הוא מצליח להפוך טיעון חלש לטיעון חזק ולתרגם מצב חולשה למצב של כוח. באנלוגיה לימינו ניתן לדבר על יכולתו של הרטוריקן לחולל ספין – מהלך תקשורתי ההופך מגננה למתקפה ומייצר קונוטציות חדשות ביחס לסוגיה שנויה במחלוקת. מצד אחר, לימוד הרטוריקה נחשב אמצעי מדעי לחשיפה יעילה של האמת הטמונה במסר (Kennedy, 1993).

דובריה המרכזיים של העמדה הראשונה, הסופיסטים טיסיאס (Tisias) וקורָקס (Corax), חיו בסירקוזה במאה ה-5 לפני הספירה. סופיסטים שהושפעו מהם, כגון פרוטאגוראס (Protagoras, 420-490 לפני הספירה), טוענים כי "האדם הוא המידה לכל הדברים" וכי הקריטריון לתקפותה של האמת הוא הצלחתו של הדובר לשכנע באמיתותה (Guthrie, 1971: 193). מנקודת מבט זו אין קיום לאמת האובייקטיבית אלא רק לאמת המקרית, המוטית, שהיא פועל יוצא של אינטרסים ושל רצון לנצח. במשמעות זו הרטוריקה הופכת לנשק הכרעה טקטי, המקנה ניצחון למי שיודע לעשות בו שימוש מושכל. טיעון ברוח דומה השמיע הסופיסט איסוקרטס (Isocrates, 338-436 לפני הספירה). לדעתו, לימודים מופשטים כגון גיאומטריה ואסטרונומיה אין להם כל נגיעה מעשית לענייני הפרט או הציבור. הידיעה שהם מקנים אינה מסייעת לנו בחיי היומיום. אין לנו צורך בידיעה המופשטת והאוניברסלית שמקנה לנו המסורת הפילוסופית, אלא בידיעה קונקרטית, מקומית ומשתנה, שאותה אנו למדים מן הרטוריקה. טיעון זה מופיע גם אצל הרטוריקנים הרומים קיקרו וקוינטיליאן.

הדובר המרכזי של העמדה הנגדית הוא אפלטון. בדיאלוגים כגון גיאורגיאס, פיידרוס וסופיסטן אפלטון מגלה את דעתו על הפילוסוף האמיתי, החותר להגיע אל המהותי, אל האידאה של הדברים. פעולתו עומדת בניגוד לזו של הפילוסוף המדומה והמתחזה, הוא הסופיסט, העוסק כל העת בתדמיות כוזבות ובסימולקרות של דברים חסרי מקור ולכן "בלתי אמיתיים בעליל". הרטוריקה, שהיא אמנות סופיסטית, היא אמנות כוזבת. היא עומדת בניגוד מוחלט לטיבה של הפילוסופיה כפעילות המתחקה אחר האמת הנצחית של הדברים.

אריסטו (2002), לעומת זאת, מציג עמדה רציונליסטית משלו, הנוטה חסד לרטוריקה. הוא טוען לזכותה של הרטוריקה לשמש מקצוע מדעי, שיש להורותו בהגינות וביושר למי שמכשיר עצמו לקריירה ציבורית באסֵפת העם או בבית המשפט, למשל. בהתאם לכך הוא ממיין את הסוגות הרטוריות השונות ודן בהן מבחינת טיב טיעוניהן, סגולותיהן הפרגמטיות והתאמתן האובייקטיבית למטרה שהן אמורות לשרת. מיון מדעי זה, שאריסטו נוקט גם בהקשרים אחרים (למשל בפואטיקה, 2003), מותיר את הרטוריקה בתוך המסגרת של שיח האמת (שקולניקוב ווינריב, 1998). בספרו  רטוריקה גורס אריסטו (2002: 335-321) שהרטוריקה אינה מכשיר שכנועי הגורם לנו להאמין כי הכזב הוא אמת, אלא מכשיר אנליטי לדיון בשני צדיו של הטיעון. הרטוריקה מעלה נימוקים לכאן ולכאן (רטוריקה, 2002: 49-48), ומכאן שהיא מהלך לימודי וחינוכי שתכליתו אינה לשבש את העובדות אלא דווקא לגלותן באופן אפקטיבי (Fish, 1990). הרטוריקה, לדידו של אריסטו, היא אחד מאופני הידע שאותם הוא מגדיר "טכנה" (Tekhne, אמנות): אמנות ההשפעה המוליכה לתוצאות מסוימות, אמנות שימושית שניתן להתחקות אחר עקרונותיה הראשוניים.

אריסטו ביטא עמדה ייחודית בפולמוס על הרטוריקה. לדבריו, הפעילות האנושית מורכבת משלושה תחומים: "תיאוריה", העוסקת בהכרה הטהורה, "פויסיס", העוסקת באמנות השפה ובאסתטיקה, ו"רטוריקה", שהיא פעולה בתחום הידע המעשי, בתחום הפרקסיס. בניגוד לתיאוריה, הרטוריקה היא תחום ידע שמטרתו להשיג מטרה מסוימת – שכנוע הנמען – אולם דרך השכנוע מבוססת על הטיעון הנכון, שהוא חלק בלתי נפרד מן הבניין הפילוסופי בכללותו (פרלמן, 1983). אריסטו מציע לראות ברטוריקה מקרה פרטי של מדע הדיאלקטיקה, העוסק בחקר הטיעונים הפורמליים הנכונים שיש להשתמש בהם כדי לברר את סוגיית האמת. גם הרטוריקה היא מדע הטיעונים הנכונים, אלא שתכליתם של טיעונים אלה איננה לברר אמת מופשטת, אלא לברר אמת פרקטית, פרגמטית, אמת המושפעת מן הסיטואציה התקשורתית שבין המוען לנמען. "בנסיבות אלה האמת נדרשת לא לצורך ידיעה עיונית אלא לצורה של התנהגות אנושית, חריצת דין, קבלת החלטה וכדומה" (צורן, 2002). אריסטו מקנה אפוא לרטוריקה מעמד של ידע פרגמטי, שאינו עוסק באמיתות כלליות אלא באמיתות פרטיות. אף-על-פי שעמדתו מעוגנת היטב בעולם הרציונליות היווני, היא מבליטה את הרעיון כי אמצעים רטוריים מובהקים כגון מטאפורה או מטונים אינם מנוגדים לשיח הפילוסופי, אלא הם חלק בלתי נפרד ממנו (Ricoeur, 1975). כפי שנראה להלן, מגמות אלה עתידות להקצין בשיח הפוסט-סטרוקטורליסטי והפוסטמודרניסטי.

למחלוקת עתיקה זו בדבר טיבה של הרטוריקה יש יורשים בני זמננו. המסורת המודרניות, ששלטה בכיפה מאז שלהי ימי הרנסנס ועד אמצע המאה ה-20, טיפחה חשיבה שביקשה להפריד בין העיסוק הפילוסופי-מדעי לבין העיסוק הרטורי-אמנותי. על-פי תפיסה זו, מדובר בשתי פעילויות שונות בתכלית. הפילוסופיה והמדעים מתחקים אחר הידיעה המוצקה והאובייקטיבית, המגלה את טיבו האמיתי של היש. הרטוריקה, לעומת זאת, היא מערכת של תחבולות סובייקטיביות, אמנותיות, הפועלות בתחום הרגש והדמיון. שׂומה עלינו להפריד ביניהן ולדחות כל ניסיון לעירוב תחומים. המסורת הפוסטמודרנית, המערערת על קיומה של אמת אובייקטיבית ואוניברסלית, רואה ברטוריקה בת ברית המיטיבה לתאר את הפעילות האנושית. פעילות זו היא מקומית, סובייקטיבית ותלויה בסיטואציה הפרגמטית של הדובר. התכונות הרטוריות של השיח הן חלק בלתי נפרד מן המבע האנושי (Fish, 1989).

תיאוריה פוסטמודרנית זו מופעלת בתחומים שונים של מדעי האדם. בתחום הכלכלה אפשר להציג את עמדתו של דונלד מקלוסקי (McClosky, 1985), הטוען כי לא קיים ידע אובייקטיבי שאינו טעון במטאפיזיקה, באתיקה ובדעותיו הפרטיות של המדען. בתחום ההיסטוריה של המדעים אפשר להזכיר את התיאוריה של תומס קון ([1962] 2005), הדנה במבנה של מהפכות מדעיות. במרכז התזה של קון ניצבת ההנחה כי "העובדות העירומות בשטח" אינן מתנסחות על-ידי השפה האובייקטיבית והשקופה של המדען, אלא באמצעות פרדיגמה – אוסף של הנחות ואמונות מובלעות באשר לכיוון שאליו המדע מוביל. בתחום הפילוסופיה של השפה בולטות שתי תיאוריות התורמות, כל אחת בדרכה, לעירוב התחומים. הראשונה היא התפיסה הפרפורמטיבית של הלשון שמציגים פילוסופים כגון ג'ון אוסטין (Austin) וג'ון סירל (Searle) (ע"ע פעולת דיבור). על-פי תיאוריה זו השפה אינה רק טוענת טענות, אלא "פועלת", "עושה" ו"מבצעת" דברים, יוצרת דיבור סמכותי ומצווה, שמובנו מקבל תוקף רק בעקבות ביצועו. דיונים אלה חושפים את עצם קיומו של המנגנון הלשוני כמנגנון אינטר-סובייקטיבי המיועד להשפיע על הנמען ולגרום לו להאמין בטענה המובעת. התיאוריה השנייה שייכת לבית מדרשו של לודוויג ויטגנשטיין (Wittgenstein). המונח שהוא מציע, "משחקי לשון", נועד לבסס את הממד הפרגמטי והרטורי של התקשורת האנושית ולהרחיקו מכל הבנת עומק אוניברסלית ביחס לטבעם האמיתי של הדברים המיוצגים בשפה.

התיאוריה של המשחק תורמת אף היא את חלקה לביצור מעמדה של הרטוריקה כחלק בלתי נפרד מן הפעילות האנושית. המשחק, כפי שנוסח בתיאוריה הקלאסית של יוהן הויזינגה ([1938] 1968), הוא פעילות תחרותית הנוקטת תחבולות יצירתיות, שערכן נמדד על-פי יכולתן להשפיע על הנמען, בין שהוא קהל צופים ובין שהוא קבוצה יריבה. הפעילות הרטורית, המיועדת לשכנע את הזולת בנכונות עמדתו של הדובר, מסתכמת בהכנעתו של הנמען. זהו ניצחון סובייקטיבי, יצירתי, בלתי צפוי ובלתי ידוע עד סיומו.

לבסוף, גם תורת הדקונסטרוקציה מבית מדרשו של ז'ק דרידה (Derrida) מעניקה לרטוריקה תפקיד מרכזי. על-פי תפיסה זו, השפה היא אוסף סובייקטיבי של הבדלים היוצרים הטיה לכיוון מסוים, ולכן מביאים בחשבון את הצרכים הרטוריים של הדובר ביחס לנמען. דרידה מתייחס במחקרו לג'ון אוסטין אך פוסע צעד נוסף וטוען כי הדיבור הפרפורמטיבי, שאינו נאמן למקור, אינו בבחינת יוצא מן הכלל של השפה, אלא הוא מייצג את טבעה חסר המקור (Derrida, 1977). משמעות הדיבור תוסק רק בעקבות ניתוח כוונותיו של הדובר ביחס לנמען (Fish, 1990). ניתוח המשמעות עוסק בתהליך מתמשך של רפלקסיה עצמית החושפת את הרטוריקה של הקולות השונים בטקסט. דוברים שונים של השמאל, כגון טרי איגלטון (Eagleton) ופרנק לנטריצ'יה (Lentricchia),  מסתייגים ממסקנה זו וטוענים כי גישה רטורית לשפה נוסח ניטשה ודרידה נופלת למלכודת של אידאליזם ופורמליזם, ולכן חסרה לה היכולת להשפיע על החיים ההיסטוריים והפוליטיים הממשיים.

מדיון היסטורי קצר זה עולה כי בתרבות המערבית נחשפת מחלוקת עמוקה ביחס לטיבה ולערכה של הרטוריקה. נוכל להבין את המחלוקת בעזרת ההבחנה שהציע ריצ'רד לנהם (Lanham, 1976: 1, 4). לדידו, ישנם שני טיפוסים אנושיים: "הומו סריוזיס" (Homo seriosis) ו"הומו רטוריקוס" (Homo rhetoricus). הראשון הוא "האדם הרציני", הרואה בשפה מכשיר אמין  לגילוי העובדות ולשיקופן. אדם זה נסמך על אני אחדותי, ובאמצעותו הוא מגלה עולם המצטיין ביציבות. השני הוא "האדם המשחק", הדרמטי, המשתעשע בזהויותיו כשם שהשחקן משחק בתפקידיו. החיים בעבורו הם קרנבל של מסכות והמצאות. אדם זה בורא את המציאות בשעה שהוא מנסח אותה מחדש. שני טיפוסים אלה אינם תמימי דעים בשאלה כיצד ניתן לקרוא את העולם. הטיפוס הראשון חותר לעולם אובייקטיבי, מוסכם ומנוסח בבהירות. הוא מצדד בפעילות קומוניקטיבית רציונלית, המדגישה את השוויון בין המשוחחים (זוהי התיאוריה של הברמאס על הפעולה הקומוניקטיבית). הטיפוס השני צץ באופן טבעי בתקופות של אי-ביטחון אידאולוגי, מבוכה מוסרית ואינדיווידואליזם קיצוני. הוא עולה לכותרות בעידן שבו המדיום והמדיה, כלומר האמצעים המתווכים את המציאות, הופכים למרכזיים. אדם זה אינו מגלה את העולם, אלא עסוק בהמצאתו.

דומה כי בעידן החשד של ימינו הופך האדם הרטורי לבן בית בתרבות חסרת קונצנזוס המעניקה משנה תוקף לפעילותו (Vickers, 1988). התבוננות ביקורתית חושפת את קיומו בשלל פעילויות: בממד הרטורי והנרטיבי של ההליך השיפוטי (בתנועה הקרויה Critical Legal Studies [ע"ע משפט (גישה ביקורתית)], Herrnstein-Smith, 1998), בשליטה המסיבית של הדימוי על אופן הקריאה של המציאות, בנוכחות הדומיננטית של הפרסומת בחיי היומיום ועוד. בעידן המבליט ממדים כגון ריגוש ופיתוי, הרטוריקה הופכת לרכיב בסיסי של הניסיון. האקט התקשורתי והאופן שבו הנמען קולט מסרים וקורא אותם הם שניצבים כעת במרכז (Farrel, 1983). היכולת להשפיע על הנמען ולתמרן את עמדתו הופכת למטרה מרכזית בעת בניית הטקסט התקשורתי באשר הוא – נאום בבית המשפט, נאום בטלוויזיה או נאום של דמות ביצירה בדיונית. בכל המקרים הללו הופכת הרטוריקה לרכיב מרכזי (Farrel, 1983). התחבולות והמהלכים הרטוריים של המחבר או של המספר ביצירה ספרותית, האופן שבו נפרשים המידע ומערכת האידאולוגיות בטקסט – כל אלה הופכים למכשיר אסתטי ראשון במעלה ביצירתה של חוויית הקריאה (Ong, 1982). ביקורת רטורית זו, שניצניה הופיעו אצל אריסטו ואצל הסופיסטים, הופכת למקובלת בלימודי הספרות בימינו. תחנות מרכזיות בעניין זה הן ספרו רב ההשפעה של ויין בות', The Rhetoric of Fiction (Booth, 1961), ותיאוריות מבית מדרשם של אומברטו אקו (Eco, 1979), וולפגנט איזר (Iser, 1978) ורוברט יאוס (Jauss, 1982), המתמקדות בתפקידו ובתגובתו של הקורא (Suleiman and Crosman, 1980; Tompkins, 1980; Davis and Schleifer, 1989).

מקורות

אריסטו, 2002: רטוריקה, תרגום: ג' צורן, תל אביב: ספרית פועלים.

2003: פואטיקה, תרגום: י' רינון, ירושלים: מאגנס.

הויזינגה, י' [1938] 1968: האדם המשחק,  על מקור התרבות במשחק, תרגום: ש' מוהליבר, ירושלים: מוסד ביאליק.

פרוגל, ש' 2006: רטוריקה, מה?דע!, אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר.

פרלמן, ח' 1983: ממלכת הרטוריקה: רטוריקה והעלאת טעונים, תרגום: י' אור, ירושלים: מאגנס.

צורן, ג' 2002: "מבוא: לוגיקה, פוליטיקה ואסתטיקה במערכת השכנוע", בתוך: אריסטו, רטוריקה, תרגום: ג' צורן, תל אביב: ספרית פועלים, עמ' 46-9.

קון, ת"ס [1962] 2005: המבנה של מהפכות מדעיות, תרגום: י' מלצר, תל אביב: ספרי עליית הגג, ידיעות אחרונות, ספרי חמד.

שפיגל, נ' 1983: אמנות השכנוע: הנואם וקהלו, ירושלים: מאגנס.

 

שקולניקוב, ש' ווינריב, א' 1998: פילוסופיה יוונית, ג, אריסטו, תל אביב: ספרית פועלים.

 

Bizzell, P. and Herzberg, B. (eds.), 1990: The Rhetorical Tradition: Reading from Classical Times to the Present, Boston: Bedford Books of St. Martin's Press.

Booth, W. C. 1961: The Rhetoric of Fiction, Chicago: Chicago University of Press.

Davis, R. C., and Schleifer, R. 1989: Contemporary Literary Criticism: Literary and Cultural Studies, New York: Longman, pp. 67-142.

Derrida, J. 1977: "Limited inc.: Abc", Glyph, 2 , pp. 162-254.

Eco, U. 1979: The Role of the Reader, London, Melbourne, Sydney, Auckland, Johanesburg: Hutchinson.

Farrel, T. B. 1983: "The Tradition of Rhetoric and Philosophy of Communication", Communications, 7, pp. 151-180.

Fish, S. 1989: Doing What Comes Naturally: Change Rhetoric and the Practice of Theory in Literary and Legal Studies, Oxford: Charendon Press.

— 1990: "Rhetoric" , in: Lentricchia, F. and McLaughlin, T. (eds.), Critical Terms for Literary Studies, Chicago and London: Chicago University Press, pp. 203-222.

Guthrie, W. K. C. 1971: The Sophists, Cambridge: Cambridge University Press.

Herrnstein-Smith, B. 1998: Belief and Resistance: Dynamics of Contemporary Intellectual Controversy, Cambridge, MA: Harvard University Press.

Iser, W. 1978: The Act of Reading, Baltimore: Johns Hopkins University Press.

Jauss, H. 1982: Toward an Aesthetics of Reception, trans. T. Bathi, Minneapolis: Minnesota University Press.

Kennedy, G. 1993: A New History of Classical Rhetoric, Princeton: Princeton University Press.

Lanham, R. 1976: The Motives of Eloquence: Literary Rhetoric in the Renaissance, New Haven: Yale University Press.

McCloskey, D. M. 1985: The Rhetoric of Economics, Madison: Wisconsin University Press.

Ong, W. S. 1982: Orality and Literacy, New York: Methuen.

Ricoeur, P. 1975: La Métaphore Vive, Paris: Seuil.

Suleiman, S. and Crosman, I. (eds.) 1980: The Reader in the Text: Essays on Audience and Interpretation, Princeton, NJ: Princeton University Press.

Tompkins, J. (ed.) 1980: Reader Response Criticism, Baltimore: Johns Hopkins University Press.

Vickers, B. 1988: In Defense of Rhetoric, New York: Oxford University Press.

 

 

תאור / מקור התמונה:

מקור: אתר "ישראל נגלית לעין", http://www.israelalbum.org.il/
מנחם בגין נואם בפני חניכי בית"ר במסגרת מסע הבחירות לכנסת, שיכון ג' ראש העין. מקור: לא ידוע. צלם: לא ידוע

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×