רפלקסיביות

Reflexivity

Poster: The Purple Rose of Cairo, director: Woody Allen, 1985

"קולנוע איננו השתקפות המציאות, הוא בסך הכל מציאות ההשתקפות".

אמרה המיוחסת לז'ן-לוק גודאר.

בבואה, השתקפות. מערכת הסימון כאובייקט המתייחס לעצמו. הרפלקסיביות היא פעולה ביקורתית הנוהגת בתחומים רחבים של מדעי האדם: סוציולוגיה ביקורתית, פנומנולוגיה, הרמנויטיקה, תיאוריה ביקורתית, סטרוקטורליזם ופוסט-סטרוקטורליזם, תורת המורכבות ועוד. עיקרה של הפעילות הרפלקסיבית: התבוננות ביקורתית על האופן שבו מופק ידע על העולם. העמדה הרפלקסיבית מבקרת שיטות חשיבה פוזיטיביסטיות ודטרמיניסטיות המתמקדות בחשיפה של אמיתות אוניברסליות. התשוקה הרפלקסיבית מתמקדת במורכבויות של העולם הנגלה ובמורכבות של השפות המתארות אותו. היא חוקרת את אופני הייצור הלשוניים, התרבותיים והאידאולוגיים שמכוננים את העולם. כל אינטרפרטציה, תיאוריה או אוצר מילים קונספטואלי חשופים לחקירה הרפלקסיבית שתפקידה להתנגד לשרטוט תמונה סגורה ומוחלטת של המציאות.

הרפלקסיביות היא מנגנון פעולה אסתטי החושף את התחבולות ואת המוסכמות שבאמצעותן מתואר העולם. עמדה זו מאפיינת את המודרניזם ואת הפוסטמודרניזם. המודרניזם משתמש בתבנית הרפלקסיבית כדי לעורר עמדה ביקורתית ביחס למוסכמות של העולם המתואר. הפוסטמודרניזם משתמש ברפלקסיביות מתוך אירוניה עצמית: מצד אחד, הוא מבליט את המנגנון הרפלקסיבי מתוך שעשוע; מצד אחר, הוא משתמש בו כמנוף לקידום מכירות ולשיווק עצמי.

שאלות בדבר אופיים של דימויי הממשות עמדו מאז ומעולם במרכזו של כל דיון העוסק בייצוג (Elders, 1974). השאלה המרכזית היתה מהי המידה הראויה של הסתרת מעשה הייצוג ושל הצגת הדברים כמציאות פשוטה, "כפי שהם" (ע"ע רפרנציאליות). הומרוס, לדוגמה, שהשמיע באיליאדה דברים מפי האלים עצמם, ספג ביקורת נוקבת מצד אפלטון, שגרס כי במעשהו העלים הומרוס את אישיותו והפך עצמו לאל; הקורא, המזדהה עם הדמות המדברת בשם האל, עתיד להאמין שהוא עצמו האל. "זהו מצב שקרי ביסודו. המשורר צריך להגיש את דברי דמויותיו בגוף שלישי, כמתאר מבחוץ, ולא בגוף ראשון וכמעשה חיקוי" (בורשטיין, 1990: 67).

הסוגיה הרפלקסיבית היא יסוד מרכזי של המעשה האמנותי ביצירותיהם של רבים – משייקספיר ועד וודי אלן, מסרוונטס ועד ברכט, גודאר וטרנטינו. במחזה המלט בחר שייקספיר לתת להמלט גיבורו להנחות את שחקני "ההצגה בתוך ההצגה" בכללי המשחק. המטרה היתה ליצור רפלקסיה אסתטית המוסבת אל הרצח הפוליטי של האב על-ידי הרחקת העדות למיתולוגיה היוונית המספרת על רצח דומה. ברטולד ברכט, שנאבק ביומרותיו של התאטרון הבורגני, ביקש להדגיש את מעשה הייצור וההפקה של המחזה, בניגוד לראייה הבורגנית שביקשה לשכנע כי המחזה "אכן קרה". ברכט שאף לנכר את הצופה מן המתרחש על הבמה וכך להביאו לידי מחשבה ומודעות עצמית. הוא השתמש בתחבולות כגון כרזות וכתובות המופיעות על הבמה; אלה נועדו לחשוף באופן רפלקסיבי ואירוני את המניפולציה הרגשית המופעלת במוסד התאטרון. בכך הוא צייד את הצופה בכושר התנגדות לקריאה ריאליסטית וסלל בפניו את הדרך לראייה אנליטית ביקורתית (ע"ע גסטוס).

הדיון ברפלקסיביות רווח בקולנוע, בטלוויזיה ובאינטרנט. בהיותו מדיום של תמונות, היה הקולנוע אמנות וטכנולוגיה בעלות דרגת אמינות גבוהה ביותר: "התמונה הרי אינה משקרת". עם זאת, כבר מראשית דרכו הכיר הקולנוע בכך שהתמונה היא תמיד מושא למניפולציה רעיונית ורגשית בידי היוצר. סרטים רבים מתקופות שונות הם סרטים רפלקסיביים. דוגמת מופת לכך היא סרטו של אורסון ולס האזרח קיין (1941). "משקל הכובד [עובר] מהעלילה לתהליך העברתה לצופה, ומהגיבור, הנושא את העלילה, לזה שצופה בה או מספר אותה" (פרמינגר, 1995). הסרט עוסק בדמותו של טייקון תקשורת שכל חייו מוקדשים למניפולציה כוחנית של מידע ורגשות. הגיבור מואר על-ידי המבט הרטרוספקטיבי של העיתונאי החוקר, הנקרא לפתור את חידת חייו של האיש העשיר והבודד. העשייה הקולנועית הופכת אפוא לדיון בשאלת המסתורין של הכריזמה ושל הכוח. שאלה זו מוקרנת באמצעות האסתטיקה הבארוקית של הסרט, המודעות הז'אנרית שלו (ברוח הפילם-נואר) ועוד. לעתים אף נדמה שנושא הסרט – המסתורין של הכוח – מוקרן כבמראה חוזרת על-ידי המנגנון הקולנועי, החושף את נוכחותו באמצעות אסתטיקה מקבילה כגון צילום אקספרסיבי מזווית נמוכה ועוד.

הקולנוע המודרני מרבה לעסוק במדיום הקולנועי, הן כסיפור והן כתהליך של הפקה. בהיסטוריה של הקולנוע מופיעים כאמור סרטים רפלקסיביים רבים, חלקם פוליטיים, רדיקליים וחתרניים, וחלקם נטולי מסר פוליטי ישיר. בין הסרטים הפוליטיים הרפלקסיביים אפשר להזכיר את מוריאל (אלן רנה, 1963), והיה אם If)) (לינדסי אנדרסון, 1968), אסטרטגיית העכביש (ברנרדו ברטולוצ'י, 1970) ו-1900 (ברטולוצ'י, 1976). בקבוצה הלא-פוליטית אפשר להזכיר את ְירו בפסנתרן (פרנסואה טריפו, 1960), לילה אמריקאי (טריפו, 1973), שמונה וחצי (פדריקו פליני, 1963), נוסטלגיה (אנדריי טרקובסקי, 1983) ושושנת קהיר הסגולה (וודי אלן, 1985). מקרה ייחודי הוא הקולנוען ז'ן-לוק גודאר (Godard). גודאר ויוצרים אחרים, שפעלו בין השאר בהשראתו של הפילוסוף הניאו-מרקסיסט לואי אלתוסר, ראו בריאליזם הקולנועי כלי שרת לדיכוי אידאולוגי. לדידם, מנגנוני הייצור הקולנועי מצטרפים למנגנוני כפייה אחרים, שכל תפקידם לשמר את הסדר החברתי הקיים (ע"ע הגמוניה). על-פי תפיסה זו, הרפלקסיביות היא גורם חתרני; היא אמצעי שנועד לחשוף את המציאות, לנתחה ולהצביע על אפשרות לשנותה. ואכן, כמעט בכל סרטיו – ביניהם הסינית (1969), לחיות את חייה (1962) והבוז (1963) – חתר גודאר להתבוננות עצמית ביקורתית, הבליט את הטכניקה כרכיב של התוכן הקולנועי וביקש לבטל את שקיפותו הניטרלית כביכול של מסך הקולנוע.

בעידן התפוצצות המידע הופכת הרפלקסיביות לסוגיה מרכזית מתמיד. זמינותה של הטכנולוגיה וריבוי מצלמות הוידיאו יצרו מגמה גורפת של תיעוד עצמי (ע"ע דוקומנטרי). מגמה זו נחשפת באין-ספור סרטי בית ויומנים מצולמים, בשימוש בטלוויזיה במעגל סגור, בסרטי "פספוסים משפחתיים" ובאתרי אינטרנט אישיים המספקים חשיפה סביב השעון. יחד עם זאת, יש לומר כי אף שהמגמה הרפלקסיבית זוכה לעדנה, נראה כי היא מאבדת מאופייה הביקורתי והופכת לחלק מן הזרם המרכזי: היא הופכת לסחורה ולפרקטיקה שכיחה של הקפיטליזם הצרכני. לדוגמה, זרם מרכזי בפרסומת מאמץ גישה החושפת כביכול את התרמית שבמעשה הפרסום. הנמען המתוחכם, השבע מפרסומות המוכרות לו אשליות בדרך לא אמינה, מוזמן להיענות לפנייה המתוחכמת החותרת תחת הפרסום השגרתי. עמדתו החיובית כלפי ה"אנטי-פרסומת" נרתמת בקלות לקידום מטרותיו המסחריות של המפרסם. תחום נוסף שבו התבנית הרפלקסיבית משמשת מנוף שיווקי הוא פרסום סרטי קולנוע באמצעות סרטים קצרים המתעדים את תהליך הפקת הסרט ("The making of") – המוקרנים בטלוויזיה וזמינים גם ברשת. במקרים אלה, חשיפת האשליה והבלטת הטכניקה אינם יסודות חתרניים, אלא מנוף מתוחכם שנועד לתמוך בשיווק הסרט. ביטוי נוסף הוא האפשרויות האינטראקטיביות הנלוות למוצר המדף הטלוויזיוני:  לסרט המוקרן ניתן להוסיף טקסטים החושפים את דרכי עשייתו, הערות בימוי או פרטי מידע אחרים. התערבות זו לא נועדה לחדד את התובנות הביקורתיות של הצופה, אלא לספק לו ערוצי עניין נוספים שיעודדו אותו לרכוש את המוצר.

התבנית הרפלקסיבית נועדה במקורה לחשוף את "מאחורי הקלעים" של המעבדה האידאולוגית המייצרת את ה"מציאות", וכך לייצר אפקט ביקורתי. אולם הפופולריות של התרבות הרפלקסיבית בימינו, מ"הגל החדש" ועד סדרות אירוניות ורפלקסיביות כגון סיינפלד, מעוררת חשש שלפנינו תבנית שאיבדה מכוחה ומיכולתה לזעזע ולבקר את מערכת הציפיות הבורגניות. במצב כזה, הרפלקסיביות אינה אלא סחורה נוספת המוצגת על המדף בסופרמרקט השופע של אמצעי צריכה אסתטיים – חלק בלתי נפרד מן המציאות המובנת מאליה של חיינו. נימוק התומך בהנחה זו הוא השימוש בתחבולות רפלקטיביות בתוכניות ריאליטי למיניהן: נוכחותן המשוערת של המצלמות על המסך אינה גורעת כהוא זה מן האפקט הקונפורמי הקורן מן התמונה; קיומן אינו מתפרש כהזדמנות לחשוב על הפיקוח והבקרה דווקא. המצלמות משתלבות בתוך הציפייה הכללית ל"ריאליזם קולנועי" שאותו כבר ניכס לעצמו הצופה.

יחד עם זאת, אם ניתן גט כריתות לרפלקסיביות ונטען שאין בה ממש, אנו עלולים למצוא את עצמנו בעמדה ניהיליסטית מביכה הטוענת כי עמדה ביקורתית, המפרקת את היש והחושפת את האופנים האידאולוגיים של כינונו, אינה אפשרית עוד בימינו. טענה זו עלולה לפגוע בעצם האמון שאנו רוחשים לעמדה הביקורתית בתור שכזו; פירושו של דבר להשלים עם קריסתה של עמדה מוסרית וקבלה צינית של הרוע כדבר מובן מאליו. עמדה מסוג זה עלולה גם לשמוט את הקרקע מתחת לרגליהן של פרקטיקות ביקורתיות רבות כגון פנומנולוגיה, סוציולוגיה ביקורתית, ניתוח שיח ועוד, ולהחזיר אותנו לתפיסת עולם שמרנית שהפוזיטיביזם המדעי הישן ניצב במרכזה (Sandywell, 1996a, 1996b). אולם אם איננו רוצים "לשפוך את התינוק עם המים", כי אז נשכיל להבחין בין רפלקסיביות אפקטיבית לבין רפלקסיביות שהיא בבחינת מוסכמה אסתטית או קיטש. הראשונה יוצרת מרחק ביקורתי בינה לבין האובייקטים שלה ותורמת בכך לתיאור עשיר ומורכב של מוצרי היומיום (Sandywell, 2004); השנייה, היא "רפלקסיביות מתה" (בדומה למטאפורה שחוקה). אמת הדבר כי רפלקסיביות מייצרת תמיד משבר בעולם המתואר, אולם תוצאותיו הן רבות משמעות: מבעד להריסות עשויה לבקוע תמונה פורייה ומורכבת יותר של המציאות. תמונה ביקורתית זו תשמש סכר בפני הנטייה לראייה טוטלית של המציאות.

מקורות

בורשטיין, י' 1990: פנים כשדה קרב, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

פרמינגר, ע' 1995: מסך קסם: כרונולוגיה של קולנוע ותחביר, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.

Elders, E. (ed.) 1974: Reflexive Water: Basic Concerns of Mankind, London: Souvenir Press.

Sandywell, B. 1996a: Logological Investigations, Vol. 1, Reflexivity and the Crisis of Western Reason, London: Routledge.

— 1996b: Logological Investigations, Vol. 2, The Beginnings of European Theorizing: Reflexivity in the Archaic Age, London: Routledge.

— 2004: "Beyond Metaphysics and Nihilism", in: Gardiner, M. E. and Seigworth, G. J. (eds.), Rethinking Everyday Life: And Then Nothing Turns Itself Inside Out, Cultural Studies, 18 (2-3), pp. 483-493.

Thiher, A. 1984: Words in Reflection: Modern Language Theory and Postmodern Fiction, Chicago: University of Chicago Press.

 

 

 

 

תאור / מקור התמונה:

Poster: The Purple Rose of Cairo, director: Woody Allen, 1985

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×