תשוקה

Passion

Fotolia_120761548 Passion fruits on wooden background

המילה "תשוקה" מסמנת מכלול של תחושות המשפיעות על האני בצורה קיצונית, לעתים בלתי נשלטת. התשוקה כוללת מרכיבים סותרים של עונג, גאולה וייסורים. זוהי תנועה רבת כוח לעבר האובייקט. תשוקת האהבה, לפי פרויד, היא הצפת האובייקט בליבידו של האני במגמה לסלק את ההדחקות ולהעיר מרבצם את הדחפים החלקיים. התשוקה מוליכה למצבים מנוגדים של השתאות והשראה, אך גם למצבים אובדניים של פירוק ומוות. בתהליך הטיפולי, האנרגיה הליבידינלית של המטופל מושקעת במטפל (תהליך ה"העברה"), ואף זוכה למענה ליבידינלי מצדו ("העברה נגדית"). בפסיכואנליזה הלאקאניאנית התשוקה מוגדרת כ"איווי" בלתי מודע, שאותו חווה האני כלפי דמות האם. האיווי נחווה כגלישה מתמדת לעבר האובייקט, שאיתו לא ניתן ליצור איחוי שלם. התשוקה-האיווי נחווים אפוא כפרצה, כחֶסר, כניסיון בלתי אפשרי למצוא תחליף לאובייקט הנרקיסיסטי. תנועת האיווי היא תמיד לעבר האחר, משום שאנו משתוקקים אל מה שאינו ברשותנו ומשום שאנו מתאווים להתחבר לאובייקט תשוקתו של האחר. בתרבות ימינו בולטת כלכלת התשוקה והיא מופיעה בפרקטיקות מרכזיות כגון פרסומת, מדיה, ספורט, צריכה, פולחן היופי והנעורים ועוד. בתיאוריות חלופיות, התשוקה אינה מזוהה עם חֶסר המכוון אל האובייקט, אלא עם מלאות ויתֵרוּת של הסובייקט. כלכלת תשוקה מעין זו מופיעה בפילוסופיה של שארל פורייה, ארתור שופנהאואר ופרידריך ניטשה, ומאוחר יותר במשנתם של ז'יל דלז ופליקס גואטרי. במובנה זו, התשוקה מזוהה עם הרצון – כוח פנימי הדוחף לעבר דברים ההולמים את נשמתנו. כוח זה מניע את יכולתנו הרוחנית והגופנית ומאפשר לנו להטביע את חותמנו בעולם.

מנקודת מבט פסיכואנליטית התשוקה מוגדרת כנוירוזה של היֶתֶר: סימנה המובהק של התשוקה הוא ההפרזה. התקפי זעם, קנאה, טרנס, קמצנות ואהבה הם מצבי תשוקה "מופרזים". בכולם ניתן להבחין במגע קרוב עם הגוף: הגוף מציף את האני בתשוקתו (אנדרה ואחרים [1999] 2007: 30-18). תשוקה היא אפוא התענגות מופגנת מן הגוף. הגוף מייצג את תמצית התשוקה משום שפעילותו נותנת ביטוי למה שחורג מהשפה האנושית, למה שעודף ביחס אליה. במושגים לאקאניאניים, זוהי ה"שארית" הנפלטת מן הגוף ברגעים של התענגות ונחווית כהתמלאות או כהתרוקנות. שארית זו אינה ניתנת לייצוג במסגרת הסדר הסימבולי של השפה, ולכן היא נתפסת כהיעדר. התשוקה אל האובייקט היא תמיד אל "המשבצת הריקה". אמנם התשוקה אל האחר מבוססת על ההנחה כי האחרון ימלא איזה חֶסֶר שקיים בי, ואולם לא תמיד יכול האהוב למלא אחר הצורך המקורי של האני. יחד עם זאת, האהוב יכול לפנות בתורו אל האני ולבקש גם הוא משהו שחסר לו. האירוניה היא שלא מדובר באותו החסר עצמו. אהבה היא אפוא מצב הדדי של אי-סיפוק חוסרים. עצם ההליכה לקראת האחר, אל החֶסר שבאחר, היא שמעצבת את יחסי האהבה ביניהם (ז'יז'ק, [2001] 2004: 71).

תיאוריות של תשוקה המשתרגות מן המסורת הפסיכואנליטית ומעוגנות במטאפיזיקה של "הייצוג הבלתי אפשרי" של הסובייקט מאותגרות על-ידי המהלך התיאורטי שמציעים ז'יל דלז ופליקס גואטרי (Deleuze and Guattari). טענתם היא כי התשוקה אינה מצב של חֶסר (תשוקה ל-) וכי אין לקשור את התשוקה לסכמה האדיפלית, הרואה בתשוקה גורם המאיים על מבנה התרבות. התשוקה היא תהליך הניזון מחולייתו: ייצור והתנסות אינסופיים בתוצרי התשוקה. על-פי דלז וגואטרי, לפנינו מכונת תשוקה, "שטף שיוצא מעצמו וחוזר אל עצמו" (זגורי-אורלי ורון, 2005: 10). שטף זה נולד בעקבות מפגש סינגולרי עם החוץ, עם סובייקט שמחוץ לאני. התשוקה היא על כן אופן של תקשורת. מכונת התשוקה פועלת בשירותו של "הרצון לעוצמה": היא מייצרת כל העת מוצרי תשוקה, שהם פרי המפגש החד-פעמי עם הזולת. במקרה זה, העודפות שבתשוקה אינה נתפסת כאיום, אלא כתהליך מעצים המאפשר לאני את מימושו השלם מבלי שיופרע על-ידי הכוחות המרסנים של החברה (דלז וגואטרי, 2005: 99-85) (ע"ע סכיזופרניה תרבותית).

כלכלת תשוקה חלופית מופיעה במשנתם של שארל פורייה, ארתור שופנהאואר ופרידריך ניטשה. שארל פורייה (Fourier) מבחין ב-12 תשוקות הנחלקות לשלוש קבוצות. הקבוצה הראשונה כוללת את "חמשת תאבי החושים": ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש. הקבוצה השנייה היא קבוצת התשוקות הקרויה "תאבי הלב": שאפתנות, ידידות, אהבה והצורך במשפחה (פמיליזם). הקבוצה השלישית כוללת תשוקות של האינטלקט: הנטייה לתחרות, לשיתוף פעולה וליצירתיות, וכן הרצון לתמורות. תשוקות אלה הן מקור כל החמדות האנושיות, מקור השאיפות והצרכים. מערך התשוקות כולו פועל מכוח חוק המשיכה, וזו מכוונת לשלושה מוקדים: "לוקסיזם" (לוקס – רווחה, פאר, מותרות), "גרוּפּיזם" (קבוצתיות) ו"סֶריזם" (סדרתיות), (מיילר 1974: 41). באמצעות סיווג מפותל וערמומי זה אורג פורייה את מפת התשוקות האנושיות, המורכבת לטענתו מ-810 טיפוסים אנושיים הפועלים על-פי הקומבינטוריקה של התשוקה.

בפילוסופיה של שופנהאואר (Schopenhauer), שהשפיעה רבות על ניטשה, מזוהה התשוקה עם הרצון. בספרו העולם כרצון וכדימוי ([1819-1818] 2004) מבחין שופנהאואר בין העולם כדימוי לבין העולם כרצון. על-פי הטענה המוצגת, העולם הוא דימוי של האני: האני מטיל את עצמו על העולם וכופה עליו משמעויות באמצעות שכלו; העולם הוא מושא של הסובייקט המכיר: "כל העולם הזה הוא מושא ביחס לסובייקט המכיר, הוא מושא למסתכל, במילה אחת, דימוי" (שופנהאואר, שם: 21). השכל מחיל קטגוריות של חלל, זמן וסיבתיות על הנתונים החושיים. העולם מתקיים כמעין חלום שאותו יוצר ומטיל הסובייקט על הניסיון. עולם הדימויים איננו ממשי, משום שקיימת בו כל העת התהוות מתמדת; העולם מעוצב כדימוי (חושי/הגותי) אשלייתי של הרוח.

מול "העולם כדימוי" (עולם האשליות) מציב שופנהאואר את "העולם כרצון": אילו היינו רק יצורים מכירים, לא היינו יכולים לחדור מבעד לגבולות האשלייתיים של העולם ולגלות את "הדבר כשהוא לעצמו", את טבעו האמיתי של העולם. תורת ההכרה כשלעצמה אינה מספקת. כדי לחדור אל מהותם של דברים אנו חייבים להחיל על עצמנו חוקיות חדשה, החוקיות של הרצון, שפירושה התשוקה לרצות. הרצון הוא תשוקה ראשונית שמצליחה להתגבר על הזרות של העולם כדימוי. זהו מפגש עם ההוויה האחדותית של העולם, המשועבדת לכוחות הטבע, לעולם החומרי ולרצון הפרטי של כל אחד מאיתנו. "האני המכיר" מומר עתה בתנועה האנרגטית של "האני הרוצה" או "האני המשתוקק", הפועל באמצעות גופו: כל אקט אמיתי של הרצון הוא גם תנועה בלתי אמצעית של הגוף (שופנהאואר, שם: 81). "אני" מעין זה מתגלגל בהמשך לתורתו של ניטשה, שיראה בעצם כינונו של "הרצון לעוצמה" תו היכר של האנושי.

גישה אחרת מבקשת להבחין בין רצון לתשוקה. אמנם נכון הדבר כי גם הרצון וגם התשוקה קשורים בתנועה אל עבר האובייקט ובשאיפה עזה להתמלאות, ואולם מדובר בשתי תנועות שונות: תנועת הרצון קשורה לפעולה התכוונותית המבקשת לגרום לכך שאובייקט מסוים יהיה ברשותנו. במקרה זה מדובר בפעולה רציונלית המעידה על שיקול דעת ותכנון אקטיבי. אלה נועדו להביא לידי קיום את מה שאנו חפצים בו. התשוקה, לעומת זאת, אינה מחייבת פעולה שתכליתה לממש את אובייקט התשוקה. התנועה לקראת התמלאות אכן מתקיימת גם כאן אך היא אינה כרוכה בהכרח בפעולה (סנדרוביץ', 2007: 215-214).

תנועת התשוקה מאפיינת לא רק את היחיד במעגל האינטימי של חייו; היא מקרינה על התרבות כולה: "תרבות הנרקיסיזם" (The Culture of Narcissism) (Lasch, 1979) מונעת על-ידי יצרי עונג בלתי מרוסנים החותרים להעניק סיפוקים מהירים לצרכנים. הדבר בא לידי ביטוי בשליטתו של עקרון העודפות בתרבותנו. עיקרון זה, המתחבר אל הפנטזיה, יוצר ריאליזם חדש המתודלק על-ידי התשוקה. פרקטיקות מרכזיות בתרבות הפופולרית – פרסומת, אופנה, ספורט, אינטרנט, צפייה בתוכניות מציאות, פולחן הסלבריטאים ועוד – מונעות על-ידי הרצון לקַבע את "מבט התשוקה" כאפקט של ריאליזם טוטלי המוצע לפני ההמונים. אלה נקראים אל דגל הפנטזיה הנעוץ בחוויית היומיום. הפרסומת, למשל, יוצרת ארוטיזציה מתמדת של הגוף האנושי ומעודדת "ביקושים" שאינם ניתנים לסיפוק כל עיקר. הספורט והבידור מכוננים מבט מלא תשוקה על הגוף ועל ביצועיו המופלאים. הגוף, המוקרן על מסכי הטלוויזיה הפרטיים והפומביים, מגדיר מחדש את מושג הממשי שמזוהה כעת עם ה"אקסטרים", עם האקסטרה-לארג', עם הגדול יותר מן החיים (ע"ע גודל).

תוכניות המציאות מזקקות נוסחה זו עד כדי שלמות. לפנינו המבט המלוטש של התשוקה: כל פריים ופריים נועד להעצים אותה, בתערובת מוקפדת הנעה בין חרדה למשיכה. הקונפליקט המתוסרט מייצר סדרה של רגעי שיא תוך הצגתם המניפולטיבית כחיים מתועדים, ללא סלקציה, ללא עריכה. ואולם מה שמתועד למעשה הוא "המבט הוירטואלי", מבט התשוקה, שאותו כבר הפנימו צרכני המדיה מניסיון הצפייה הקודם. נוצרת כאן ארוטיזציה כפולה, הן של הנפשות הפועלות והמתמודדות בריאליטי, והן של הסובייקטים הצופים בבית. המתמודדים חשופים כל העת למבט הארוטי הפולשני של המצלמות המצויות בכל מקום. הצופים בבית עוברים תהליך של ארוטיזציה כאשר הם מזדהים עם המבט הפנאופטיקוני הכול יכול של המצלמות.

נסכם: יסודה של התשוקה בחוויה של יתרות. התשוקה מעוגנת במצבי קיצון התובעים מן האני לחרוג משגרת חייו ולהתמכר לפעולה המכוונת כולה אל אובייקט התשוקה (זהו תהליך של הֶפְגֵּן). אולם מה שנתפס פעם כסוג של נוירוזה עובר בימינו תהליך של נרמול ונטמע בערוציה הלגיטימיים של התרבות: התשוקה אינה נתפסת כחסר המבקש להתמלא, אלא כתנועה "חיובית" היוצאת מן הסובייקט וחוזרת אליו בחזרה. תרבות העונג ממקמת את הפנטזיה העממית בלב תרבות הצריכה וכך מחברת בין תשוקה לקפיטליזם. תשוקה זו אין לה קרקעית. המנגנון הקפיטליסטי מעודד כל העת "ביקושים" למוצרי תשוקה נוספים – מוצרי "הדור הראשון", "השני", "השלישי". המיסטיפיקציה של פס הייצור מבטיחה לכל המאמינים-הצרכנים כי מוצרי "הדור הבא" יפתרו את בעיות חייהם; ואולם כל שיכולה התנועה אל עבר היעד הבא לומר הוא: המשיכו להשתוקק. האושר, כמו האהבה, נמצא תמיד מעבר לפינה (ע"ע שדרוג).

דומה כי במהלך זה נפרדת התרבות המערבית ממסורת יהודית-נוצרית ארוכת יומין ששורשיה במסורת של אפלטון, דקארט ושפינוזה ושעיקרה הרצון לשלוט בתשוקה באמצעות התבונה. בתפיסות רדיקליות שלה, התשוקה שוב אינה מצטיירת כמקור הסבל האנושי. היא נחווית כ"סוג של מלאות שחומקת מאיתנו או שנחווית ככזו שאין ביכולתנו להכיל בתוכנו" (בידרמן ולזר, 2007: 13)

מקורות

אנדרה, ז', אסון, פ"ל, קורנו, ז', גנטרה, פ', קריסטבה, ז' ומקדוגל, ג', [1999] 2007: על התשוקה, תרגום: ר' איילון, תל אביב: תולעת ספרים.

בידרמן ש' ולזר, ר' 2007: "במקום מבוא: חייה הכפולים של התשוקה", בתוך: בידרמן ולזר (עורכים), תשוקה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

ברקן, א' 2001: פרימיטיביזם, אידאולוגיה ותשוקה בתרבות המודרנית, תל אביב, משרד הביטחון, אוניברסיטה משודרת.

זגורי-אורלי, ר' ורון, י' 2005: "הקוף של קפקא: הקדמה לספר 'קפקא – לקראת ספרות מינורית'" בתוך: דלז, ז' וגואטרי, פ', קפקא – לקראת ספרות מינורית, תרגום: ר' זגורי-אורלי וי' רון, תל אביב: רסלינג, עמ' 23-7.

ז'יז'ק, ס' [2001] 2004: תהנו מהסימפטומים: הוליווד על ספת הפסיכולוג, תרגום: ר' ידור, תל אביב: ספרית מעריב.

מיילר, י' 1974: מישנתו של פורייה: תורת התשוקות, החברה ההרמונית, הפאלאנסטר, תרגום: מ' חלמיש, תל אביב: ספרית פועלים ואוניברסיטת תל אביב.

סנדרוביץ י' 2007: "האובייקט של התשוקה, האובייקט של הדמיון והאובייקט של הרצון", בתוך: בידרמן ש' ולזר, ר' (עורכים), תשוקה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 

שופנהאואר, א' [1819-1818] 2004: העולם כרצון וכדימוי, תרגום: י' האובן (נבו), תל אביב: ירון גולן.  

Lasch, C. 1979: The Culture of Narcissism, American Life in an Age of Diminishing Expectations, New york: Norton.

 

 

 

תאור / מקור התמונה:

Fotolia_120761548 Passion fruits on wooden background

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×