עידן חדש, ניו אייג'

New Age

source: Unknown

דת חילונית פופולרית. שם קיבוצי לאוסף אקלקטי של אמונות היונקות ממקורות תרבותיים שונים; פרקטיקות רווחות שהחלו לגאות בארצות הברית בשנות השמונים של המאה ה-20. סגנון חיים, התנסות אסתטית, רוחנית או דתית, המשמשים חלופה לרציונליות החומרנית של המערב. מדובר בפרקטיקות רבות כגון צמיחה אישית, רפואה הוליסטית, אנטי-אייג'ינג, קבלה, פולחן הטבע, גלגול נשמות, ספיריטואליות, פגאניות, אסטרולוגיה ומטאפיזיקה. העידן החדש מצוי בטווח שבין אלטרנטיבה רוחנית לקפיטליזם צרכני הפונה אל בעלי אמצעים. אף שהפרקטיקות של העידן החדש מבליטות את החוויה התרבותית של האחר, הרי בפועל הן דוחקות אותו מהן והלאה, כך שלא יסכן את הנינוחות הבורגנית השבעה שבשמה הן מדברות. ניו-אייג' הוא גם שמו של סגנון רגוע במוזיקה הפופולרית המצטיין במלודיות מהורהרת ובחזרתיות מתנגנת השואפת אל המדיטטיבי.

על-פי הנחה אחת, העידן החדש הוא ביטוי עליון לתבוסתו הניצחת, השלמה והמוחלטת של הנרטיב התבוני-מדעי ששלט בעולם המחשבה מאז המאה ה-18 (דן, 1999). לפי גרסה זו, תערובת הרעיונות של העידן החדש מעוררת דאגה, משום שהיא מסתמנת כחלופה היחידה לשיטת המחשבה של המאות הקודמות. היא מופיעה כביטוי פוזיטיבי נדיר בעידן פוסטמודרני המצטיין בשלילה גורפת. פולחן חדש של המטאפיזיקה, מסעות אופנתיים למנזרים בהודו, האזנה למוזיקת העידן החדש, אמונות חדשות ב"צלחות מעופפות", במסעות בין כוכבים, בחטיפת אנשים בידי חייזרים, באירועים שמעבר לטבע (כמו בסדרת הטלוויזיה תיקים באפלה) – כל אלה מוצאים את דרכם אל אמצעי התקשורת, על קו התפר שבין דיווח לבידור (ע"ע אינפוטיינמנט).

מנקודת מבט חיובית יותר אפשר לראות בתופעה יותר ממסגרת אסקפיסטית גרידא המעודדת בריחה ממחויבות פוליטית ומשינוי חברתי בר-קיימא. העידן החדש איננו רק אופנה חולפת – שטחית, יומרנית ומבולבלת – אלא סוג של פולקלור רווח, סימן ההיכר של החברה בעידן של נהנתנות אינדיווידואלית ואי-ודאות. תופעות ניו-אייג'יות אופייניות, כגון פוליטיקה אתנית או עליית קרנה של מוזיקת העולם, אינן בהכרח סימן לרדידות: הן מעידות דווקא על גישה הטרוגנית ועל סקרנות כלפי הריבוי התרבותי החדש. אפשר גם לראות בעידן החדש ביטוי לנוסטלגיה רומנטית, טרום-אורבנית, המבקשת לשקם את דימויו העצמי הרוחני של האדם המערבי על בסיס של הרמוניה ושקט.

שורשיו של העידן החדש מצויים כבר בעת העתיקה: יש המאתרים מפגש בין זרמים תיאולוגיים שרווחו בעולם העתיק לבין התיאולוגיה הניו-אייג'ית. אחרים מזהים את ראשית התופעה עם כתבי האופנישדות בהודו. כתופעה מודרנית, נקשר העידן החדש עם כינונו של כתב העת הספיריטואלי New Age ב-1907. שורשיו העכשוויים של הניו-אייג' נטועים בתרבות הנגד שהתפתחה בארצות הברית מאז שנות השישים של המאה ה-20. תוצאותיה של זו הבשילו בשנות השמונים ומצאו את ביטוין באימוץ של מסורות עתיקות, רובן מן המזרח הרחוק, חלקן מן התרבות האינדיאנית. באוויר נישאה האמונה שעידן חדש ("Age of Aquarius New") זורח ומבשר שינוי רדיקלי בתפיסת האדם. עיקר השינוי בהפניית עורף לרציונליזם ולתועלתנות, שתרבות המערב ספוגה בהם, ופנייה אל המזרח, אל יסודות בודהיסטיים וזן-בודהיסטיים וכן מוסלמיים, פנתאיסטיים ופגאניים. גם הקבלה תופסת מקום מרכזי במסגרת השינוי, ולצדה מסרים על תקופה אפוקליפטית שתקדים את העידן האוטופי החדש. פרקטיקות אחרות הנכללות בשם הגנרי "עידן חדש" הן מדיטציה טרנסצנדנטלית, יוגה, סיינטולוגיה, ויפאסנה, רפואה אלטרנטיבית, תקשורת עם חוצנים ועוד (יבלברג, 2007: 147-122).

המוזיקה של העידן החדש ראויה להתייחסות מיוחדת, וזאת בשל אופן קליטתה המהיר בתרבות הפופולרית. בין המלחינים הבולטים: סטיב רייך (Reich), פיליפ גלאס (Glass), ארוו פֶּרט (Pärt), הנריק גורצקי (Gurecki), ג'ון טוונר (Tavener) וטורו טקמיטסו (Takemitsu). על אף השוני בין המלחינים, אפשר להצביע על כמה כיוונים המשותפים להם: ניסויים מוזיקליים (מינימליזם נוסח רייך וגלאס), חזרה למסורות דתיות פרבוסלביות (פֶּרט וטוונר), שילוב בין מזרח למערב (טקמיטסו) וחזרה למלודיות הרואיות (הסימפוניה השלישית של גורצקי). מגמות אלה מציגות נטייה לאקלקטיות, המבקשת לקיים דיאלוג בין תרבויות וסגנונות שונים כגון פופ, מוזיקת עולם, ג'אז ומוזיקה קלאסית. הן מבטאות כמיהה לרוחניות ולתקשורתיות חדשות, המתרחקות מן ההיסטוריה האוונגרדית של המוזיקה במאה ה-20 (שיינברג, ווברן, הינדמית, שטוקהאוזן, בולז ואחרים).

מן האוסף ההטרוגני של הפרקטיקות החוסות תחת השם ניו-אייג' אפשר ללמוד על האקלקטיות של התופעה. עם זאת, אפשר לתת בה סימנים כלליים:

  1. העידן החדש מאתגר את העקרונות הקלאסיים של תרבות המערב – אוניברסליות, רציונליות ומדעיות – ומציב מולם אפשרויות אחרות: אי-רציונליות, רוחניות חדשה, רגש, מיסטיקה ודמיון. לפנינו תופעה מערבית מובהקת שעקרונותיה שאובים מן המזרח ומן החלופות הפילוסופיות, האמנותיות והרפואיות שהוא מציע. דוגמה מובהקת לכך היא "הרפואה המשלימה". זו מתבססת על גישה הוליסטית ואינדיווידואלית לטיפול ומאתגרת את השיח הביו-רפואי המקובל במערב. החילוניות המערבית ניצבת אפוא מול דגם חדש של רוחניות בעלת ממדים ניאו-דתיים ואפילו ניאו-מיסטיים. אלה נחקרו על-ידי הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה של הדת.
  2. הפרקטיקות של העידן החדש מבליטות את החוויה האינדיווידואלית. אף שמדובר ביחידים המתקבצים לפעילות משותפת, עצם ההתקבצות היא תוצאה של בחירה אישית, שלא כמו שייכויות דתיות אחרות הנתפסות כטבעיות ומוחלות על האדם מעצם היותו חבר בקהילה. איש העידן החדש בוחר לו את קהילתו; תמימות הדעים המתקיימת בין חברי הקבוצה היא "תמימות דעים של יחידים" (תבורי, 2007: 14). האפיסטמולוגיה שבה מחזיקים חברי הכת היא "אפיסטמולוגיה אינדיווידואליסטית" (Wallis, 1984); אנשי העידן החדש מעלים על נס את קידוש העצמי (תבורי, 2007: 19; שטרנגר, 2005). ממד זה עולה בקנה אחד עם נטיותיה הנרקיסיסטיות של תרבות ההווה (Lasch, 1979).
  3. מאפיין שלישי של העידן החדש קשור לפן הדתי. האופי הניאו-דתי של הניו-אייג' אמנם משקף סטייה מדתות מונותיאיסטיות מקובלות, אך הוא מבליט, במגוון דרכים, חוויה דתית אחרת, מחוץ להישג ידו של השכל המדעי. ואמנם העידן החדש מדגיש יסודות חווייתיים, רגשיים ודמיוניים, שהדת והאמנות ספוגות בהם. עניין זה יכול להסביר את אופייה של הפעילות הניו-אייג'ית, שרבות מן הפרקטיקות שלה משלבות בין חוויות דתיות לחוויות אמנותיות, למשל שירה הודית או מוזיקת עולם (Fenn, 1978; Wilson, 1976) (ע"ע אלוהים).
  4. רכיב נוסף הוא הרכיב הניאו-רומנטי. רכיב זה משתלב במגמות האנטי-אורבניות של הזרם, בפולחן הטבע, ברצון להתכנסות במקומות מרוחקים ואקזוטיים, בתשוקה לניתוק זמני מקצב החיים הקפיטליסטי המבליט יעילות, אינסטרומנטליות והישגיות. העידן החדש, כמו גם האמנות הרומנטית, מציעים מעין Natural Supernaturalism (Abrams, 1971) – דת רומנטית מן הטבע, או דת הקשורה להתבוננות אלטרנטיבית בטבע האדם. הזרם הרומנטי באמנות, בספרות ובמוזיקה ראה עצמו כמי שמציע גאולה למאמיניו. כך גם העידן החדש: גם הוא מציע "גאולה אינדיווידואלית", שאמורה לשנות את חייו של המאמין. נימה זו של גאולה רומנטית בולטת למשל במוזיקה של פיליפ גלאס.
  5. הגאולה המוצעת אינה גאולה חברתית ואף אינה גאולה מהפכנית: חברי הקהילה הניו-אייג'ית פועלים בתוך הסדר החברתי והפוליטי הקיים ואינם מערערים על קיומו. אין מדובר אפוא בתנועה מהפכנית המבקשת לשנות סדרי עולם. הפרקטיקות של העידן החדש הן מוצרי נישה המשתלבים בצורה מוצלחת בתוך כלכלת השירותים של הקפיטליזם המאוחר. ההתנסויות אינן רדיקליות ואף אינן אקטיביסטיות. תמציתן – הרצון לאשר את העולם, להציע דרכים "חיוביות" שבעזרתן יכול האדם להיות מאושר (בן שחר, 2008). אלה הן פרקטיקות אלטרנטיביות הנתפסות בעיני המתנסים ובעיני החברה הכללית כפרקטיקות אליטיסטיות, המוצעות למכירה למי שפנאי וכסף מצויים בכיסיו. הרוחניות החדשה, המוזיקה הרוגעת, החוויה הטבעית, ה"התבוננות פנימה" – כל אלה הופכות למילות קוד אופנתיות, עדות לערך המותגי הגלום בסיסמאות בעבור הבורגני המבקש לקשט עצמו ברוחניות מוקצפת בלי להינתק מאמונותיו הישנות.
  6. מערכת האמונות והפרקטיקות של העידן החדש מצביעה על מציאות אירונית: הפרקטיקות מעוגנות בעולמו של האחר התרבותי (תרבות אינדיאנית, תרבות הודית וכיוצא בזה), ואילו האחר התרבותי ואמונותיו מנוכסים על-ידי הצרכן המערבי השבע כ"מוצר מדף" נוסף שתפקידו להחזיר את הקסם שפג לתוך חייו. הצרכן הטיפוסי של פרקטיקות אלה הוא מערבי, לבן, חילוני, מבוסס. הוא מקיים דיאלוג עם האחר, אך זהו דיאלוג מוגבל מעיקרו שאינו מחייב את המתנסה לצלול אל "העולם החדש" אלא בצורה מתונה ומבוקרת. ספק אם בתנאים אלה יכולים להיווצר דיאלוג ממשי ומחויבות מוסרית מצדו של המאמין החדש. מעמדו הצרכני מותיר אותו בתוך המשבצת של התייר, שמעורבותו בעולמות החדשים שהוא מסייר בהם היא שטחית ומוגבלת. לתוצאה מאכזבת זו יש להוסיף תוצאה אחרת: זוהי ההדרה של "האחרים הקרובים", החיים בשכנות לחסידי העידן החדש. צא וראה, כי צרכן העידן החדש, שרוממות "האחר הרחוק" בגרונו וכמיהתו למפגש רוחני איתו אינה יודעת שובע, מדיר בדרך כלל את רגליו ממפגש עם האחר הקרוב, המצוי בחצר האחורית של ביתו. נקרא לו בשמו: ערבי, מזרחי, אתיופי, עני וכן הלאה. "אחר" זה, שקיומו המופלה מאיים על עצם הנינוחות הבורגנית השבעה, איננו "מטרה רוחנית" או מושא לדיאלוג מצד מאמיני העידן החדש.
  7. יש אפוא להטיל ספק במשמעותה האידאולוגית של הגאולה ה"דתית" הנרמזת כאן, דווקא על רקע חוסר ההרמוניה ואי-ההסכמה התרבותית שסביב. העידן החדש אינו מבטא בהכרח מחאה ואלטרנטיבה לעולם המערבי, הרציונלי והמתוחכם; הוא מגלם טרנד ניאו-רומנטי וניאו-רוחני, סגנון חיים, תקינות פוליטית ועדכון תרבותי. כלכלת השירותים שלו כוללת עתה "שירותים רוחניים", המופצים ומשווקים בערוצים צרכניים מתאימים. כך הופך העידן החדש למנגנון שיווקי המוכר סגנון חיים רוחני לבעלי אמצעים. אף-על-פי שחלק מן המתנסים בדת החדשה חוזרים מהודו "שרוטים" (מושפעים רוחנית מן החוויה של האחר, השפעה הניכרת באורח חיים חריג), הרי הרוב הגדול רואה בעידן החדש "גימיק" רוחני המעודד חזרה במשנה מרץ למפעל הייצור והצריכה של היומיום.

לקראת סיום, יש לומר דברים אחדים על סוגיית האושר, שהנה מרכזית לדרך ההתבוננות של העידן החדש. כמו כל דת אחרת, גם העידן החדש מבקש מענה לסוגיית הכאב והאומללות האנושית. ואולם ייחודו בכך שרבות מן הפרקטיקות שלו מציגות מצבי אושר אופוריים ומהירים. תשואת האושר מובטחת מעצם קיומה של "חבילת אושר" התחומה במקום, בזמן ובכסף כמובן. סוגיית הכסף אינה שולית, משום שהיא תנאי הכרחי (גם אם לא תנאי מספיק) להתעלות הדתית. האושר הוא מוצר ככל המוצרים. הכלל הנוהג: "שלם וסע". מתברר כי האושר המוצע שונה בתכלית ממושג האושר אצל אפלטון, אוגוסטינוס הקדוש, שפינוזה ואפילו ניטשה. על אף השוני בין הפילוסופים, אצל כולם בולט הרצון לראות באושר מעין תנועה טרנסצנדנטית החוּצה, תשוקה להתחבר עם משהו הגדול לאין ערוך מן האני. אולם הפרקטיקות של העידן החדש מציעות דבר אחר; הן סובבות בעיקר סביב העצמי: מימוש עצמי, עיצוב העצמי, גדילת העצמי, ועד כדי טאוטולוגיה – העצמת העצמי. גם אם חוויה זו היא אותנטית, והמתנסה אכן חווה "התרחבות קוסמית" (רגש אוקיאני, דתי, בניסוחו של פרויד), ברור שעוצמתה של זו והשפעתה מוגבלות מעיקרן, משום שאין הן מחלחלות ונטמעות באופן מעמיק בחיי היומיום. במובן זה, האושר הכרוך בחוויית הריק, הצום, השתיקה (ויפאסנה), הופך למוצר צריכה ממותג, חלק מן ההון הסימבולי שהבורגני נושא בגאווה.

עתה אפשר להסביר מדוע האליטות התרבותיות ששות לאמץ לעצמן את הפרקטיקות האקזוטיות הללו. הן שותפות לחיפוש אחר האושר או אחר "מהות החיים", משום שחיפושים אלה משמרים את יתרונן ומבליטים את בידולן בעידן חילוני הצמא ל"רוחניות-לייט". מדובר במוצרים סחירים לעתיד, "מוצרי הדור הבא", "חוויות" שאפשר לקחת הביתה (Take Away). בסופו של דבר מדובר באלטרנטיבות מלטפות שאינן מפריעות את מנוחת השכנים, אך גם אינן מציינות אפשרויות רדיקליות לדרוש אלוהים חיים (כספי, 2002). פרקטיקות אלה נותנות מענה לדור שאיבד את אמונתו באוטופיות דתיות ובאוטופיות חילוניות-מהפכניות (תיקון עולם). מה שנותר הוא רליגיוזיות מוקצפת התואמת את העמדה הליברלית-הדוניסטית המקובלת. התוצאה היא כפולה: שקיעה לתוך אינדיווידואליזם נהנתני שחיבק את הטרנד הרוחני כמוצר צריכה נוסף וכן יצירת דת חילונית פופולרית שבה האני מוזמן "לעבוד על עצמיותו", לעצב "אני אותנטי", להפוך את חייו ליצירת אמנות הדוחה את ההיסטורי והפוליטי, המקדשת את עצמה ב"כאן ועכשיו" של החיים.

 

מקורות

אילוז, א' 2002: תרבות הקפיטליזם, תל אביב: משרד הביטחון, אוניברסיטה משודרת.

— 2008: אינטימיות קרה, עלייתו של הקפיטליזם הרגשי, תרגום: י' שדה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

בן שחר, ט' 2008: באושר ובאושר, כיצד לחיות חיי סיפוק ושמחה, פסיכולוגיה חיובית בחיי היומיום, תל אביב: מטר.

דן, י' 1999: "עדנה חדשה ל'עידן החדש'", הארץ, 31.3.1999, עמ' ד8.

יבלברג, י' 2007: "תנועת העידן החדש ו'ההשהיה' של האידאולוגיה הרציונלית", בתוך: תבורי, ע' (עורך), רוקדים בשדה קוצים: העידן החדש בישראל, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 147-120.

כספי, י' 2002: לדרוש אלוהים, תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד. 

תבורי, ע' (עורך) 2007: רוקדים בשדה קוצים, העידן החדש בישראל, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

Abrams, M. H. 1971: Natural Supernaturalism: Tradition and Revolution in Romantic Literature, New York: W. W. Norton.

Fenn, R. K. 1978: Toward a Theory of Secularization Society, Society for the Scientific Study of Religion, Monograph Series, no. 1, Princeton: Princeton University Press.

Kuhling, C. 2003: New Age: Ethnic and the Spirit of Postmodernity, Cresskill, NJ: Hampton Press.

Lasch, C. 1979: The Culture of Narcissism, American Life in an Age of Diminishing Expectations, New York: Norton.

Lewis, J. R. (ed.) 2004: The Encyclopedic Source Book of New Age, Loughton, Essex: Prometheus Books.

Wallis, R. 1984: The Elementary Forms of New Religious Life, London: Routledge and K. Paul.

Wilson, B. 1976: Contemporary Transformations of Religion, Oxford: Oxford University Press.

 

 

 

 

תאור / מקור התמונה:

source: Unknown

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×