מיתוס, מיתולוגיה

Myth

בולי מצדה, מעצב: טוביה קורץ;
מעצב: ר. אראל 
מקור : השירות הבולאי – דואר ישראל

מיתוס: מיוונית – סיפור, דיבור, נרטיב, אגדה. מיתולוגיה: אוסף של מיתוסים הרווחים בתרבות נתונה ומשקפים את ערכיה. במשמעות הקלאסית, מיתוס הוא סיפור על אודות אלים או יצורים על-טבעיים אחרים, שנועד לספק הסבר לשאלות בסיסיות של הקיום: כיצד נברא העולם? מדוע הוא השתנה? מהי המשמעות של קיומו העכשווי? זהו האופן שבו תרבות מבינה, מסמנת, מסבירה ומביעה את עצמה בסיפורים המכוננים את זהותה. המיתוס נוטה להפוך מציאות היסטורית ויחסית למציאות "טבעית", נצחית וסמכותית. תפיסות סטרוקטורליסטיות ביקשו לתאר את המיתוס כשפה מיוחדת השונה מן השפה הרגילה. תפיסות פוסט-סטרוקטורליסטיות מרחיבות את תחולת המושג ומצביעות על מרכיבים מיתיים גם בתוך שפות קוגניטיביות לכאורה, כגון פילוסופיה, מדע ועוד.

בניגוד למדע, המעניק הסבר לעובדות אמפיריות, המיתוס אינו מתמקד בעובדות אלא בערכים – מטרתו להעניק משמעות לחיי אדם. דבר זה נכון לגבי הסיפורים הקדומים של המיתולוגיה היוונית, כשם שהוא נכון לגבי אחרון המיתוסים הפוליטיים של ההווה (אוחנה וויסטריך, 1996). המיתוס מתמקד בשאלות של ראשית. עניינו הוא ב"סיפורים הראשונים" של האדם ותרבותו (ע"ע אלף).

המונח "מיתוס" מופיע בתחומי ידע רבים: אנתרופולוגיה, סמיוטיקה, ספרות, תקשורת וביקורת התרבות. השקפה באנתרופולוגיה מגדירה את המיתוס כסיפור מעשה המכיל היגד ביחס לשאלות קיומיות של תרבות ספציפית (חזן, 1992). על-פי ברוניסלב מלינוסבקי (Malinowaski, 1922), המיתוס יוצר את ההכשרה או ההצדקה למוסדות שונים ולזכויות שונות בחברה (ע"ע לגיטימציה ; כוח). המיתוס נושא את האינפורמציה הבסיסית של כל תרבות. המנגנון המיתי הופך את הטבע לתרבות. אף כי המיתוס מאפיין תרבות מסוימת, הוא נוטה להציג את עצמו כ"אוניברסלי" ו"טבעי", כדי ליצור לעצמו תדמית סמכותית. גם מצד צורתו, המיתוס מכונן תבנית אוניברסלית, ללא קשר לתוכנו ולמגמתו.

האנתרופולוגיה הסטרוקטורלית מנסה לבנות דקדוק אוניברסלי שיכלול את תבניות היסוד ואת צירופי המשמעויות האפשריים של המיתוס. זוהי המשימה שנטל על עצמו האנתרופולוג קלוד לוי-שטראוס. בספריו הידועים אנתרופולוגיה סטרוקטורלית (Lévi-Strauss, [1958] 1963) והחשיבה הפראית (לוי-שטראוס, [1962] 1973) הציע לוי-שטראוס לראות במיתוס סוג של חשיבה שהיא אמצע הדרך בין חשיבה קונקרטית לבין חשיבה מושגית. לגרסתו, החשיבה המיתית היא חשיבה סמיוטית, חשיבה באמצעות סימנים אינם משקפים את מציאותו של עולם הטבע אלא את המציאות התרבותית שמארגנת אותו באופן קומוניקטיבי כ"תבנית הפונה למישהו". באמצעות ניתוח היחסים בין "תבנית השטח" (המשמעות הגלויה לעין המתגלמת בסיפור) לבין "תבנית העומק" (התבנית הפרדיגמטית, הלא כרונולוגית, הסמויה, שהסיפור "חושב" באמצעותה), נחשפת המגמה האידאולוגית של הטקסט. החשיבה המיתית מתבצעת אפוא באמצעות יחידות מכוננות, ואולם משמעותה מתגלה רק באמצעות ניתוח אופני הצירוף בין היחידות או הסימנים השונים. כאשר היחידות השונות נאספות לטורים ניגודיים, נוטה המיתוס לפרש את עצמו באמצעות אופוזציות בינאריות. יוצא אפוא כי האדם אינו בעליו של המיתוס אלא תוצר של המצבים הבסיסיים שהוא מייצר: "המיתוסים חושבים את עצמם באמצעותנו". המיתוס הוא סטרוקטורה החושבת על עצמה (ע"ע דקדוק גנרטיבי).

החשיבה המיתית מזינה גם את היצירה הספרותית: מובנה של המילה היוונית "מיתוס" (Mythos) הוא סיפור, נרטיב. המיתוס הוא התבנית הסיפורית של יצירת הספרות: תבנית מילולית המאפשרת תקשורת ויצירת משמעות. הביקורת הארכיטיפלית או המיתית מבית מדרשם של ג'יימס ג'ורג' פרייזר (Frazer), קרל גוסטב יונג (Jung), רוברט גרייבס (Graves), ג'וזף קמפבל (Campbell), וילסון נייט (Knight), נורתרופ פריי (Frye) ואחרים יוצאת מנקודת המוצא שהספרות בכללותה נענית לצורות של סיפר, למיתוסים בסיסיים המשקפים את הניסיון האנושי הכולל את רגעי התשוקה והחרדה הגדולים של הקיום. בספרו אנטומיה של ביקורת (Frye, 1957) עוסק פריי בין השאר ביצירת המשמעות המיתית בספרות באמצעות דגמים נרטיביים בסיסיים: רומנסה, קומדיה, טרגדיה, סאטירה ואירוניה. כל אחד מן הז'אנרים מציג, על-פי טענתו, משמעות סטרוקטורלית אחרת של קיום אנושי במרחב הבדיון המילולי (Todorov, 1982; Ray, 1984).

בתקשורת ההמונים ובתרבות הפופולרית "מיתוס" היא מילה רווחת ושכיחה. בדרך כלל היא מוזכרת בהקשר המזמין בדיקה ומחייב חשיפה ופירוק: "מיתוס הצבא", "מיתוס הצבר", "מיתוס הציונות" וכן הלאה. במדיה הפופולרית הפכו המושגים "מיתי" ו"מיתולוגי" לציון מה שהוא "גדול מן החיים", כגון בצירוף "האקס המיתולוגי". לעתים יש נטייה ליצירת מיתוסים מצומצמים חלקיים ומקומיים השואבים את כוחם הקומוניקטיבי מתוך הקשר הידוע רק לקהילה קטנה (ע"ע טרנד).

בתחום ביקורת התרבות בולטת תפיסת המיתולוגיה של רולאן בארת (Barthes) (בארת, [1957] 1998). בארת יוצא מתוך הנחה שהלשון לעולם אינה שקופה ואובייקטיבית; שכל דיבור אנושי אוצר בתוכו מטען אידאולוגי תרבותי. בהתאם לכך, המיתוס הוא שיטת סימון היוצרת הטיה אידאולוגית ומטשטשת את עקבותיה של המניפולציה על-ידי הצגת התוצאה כתופעה טבעית, כדוקסה, כאירוע שאינו אמור לעורר מחלוקת. לגבי דידו, המיתוס הוא שיטת סימון שבה המסמן בשפה הרגילה (שפת המושא) ניתק מן המסומן המקורי, זוכה לעיבוי פיזי צורני ו"מתחפש" לסימן חדש או למובן חדש בתוך לשון המיתוס. מסכם בארת: "מהו ייחודו של המיתוס? להפוך מובן לצורה. במילים אחרות המיתוס הוא תמיד גזילת שפה" (בארת, [1957] 1998: 260). לשון המיתוס היא לשון המייצגת מחדש את לשון המושא (הרגילה) ומזריקה לתוכה את המניפולציה האידאולוגית הנחוצה לה. היא מתארת את השפה הדנוטטיבית (השפה הרגילה) במושגים קונוטטיביים. ניקח לדוגמה את הצילום הידוע של קבוצת הצנחנים לרגלי הכותל המערבי, מיד לאחר כיבוש העיר העתיקה בירושלים במלחמת ששת הימים. מנקודת מבטה של הלשון הרגילה, לפנינו קבוצת חיילים בעת הפוגה מקרב, ליד קיר עתיק. ואולם התהליך המיתולוגי – הנשען על המטבע הלשוני של החיילים "יפי הבלורית והתואר" – מקפיא את המערכת הצורנית והופך אותה לנצחית. נוצרת שפה קונוטטיבית חדשה. האירוע "הפשוט" הופך למשהו שונה: חזרנו אל בורות המים, השוק, הכיכר, היונה; עם ישראל חוזר אל סלע קיומו (ע"ע זיכרון).

לשאלה אם כל דבר יכול להפוך למיתוס, עונה בארת בחיוב: השיח הכתוב, אך גם הצילום, הקולנוע, הכתבה העיתונאית, הספורט, הפרסומת, חיי היומיום – הכול עשוי לשמש את השיח המיתי (בארת, [1957] 1998: 236), שכן המיתוס אינו מחויב לתוכן מסוים. זהו מבנה לשוני פורמלי. כך יכול בארת לדבר על מיתוסים בתרבות הפופולרית כגון מיתוס החלב, הסטייק והיין, הסטריפטיז ועוד.

שיח מיתי אינו שיח תמים משום שהוא חותר לכיוון מסוים, לדה-פוליטיזציה של המציאות על-ידי דחיקת הממד ההיסטורי מתוכה. הוא מתאר מציאות ארעית מסוימת כמציאות חד-פעמית ונצחית, ולכן בלתי ניתנת לשינוי באמצעים פוליטיים "אנושיים". המיתוס כופר בתהליך הייצור ובזיכרון הייצור שכונן אותו במקור. הוא נוטה להפוך את עולם התופעות ל"טבעיות" ולכן ל"נצחיות" ולתבוע בשמן ציות מן הנמען (בארת, [1957] 1998: 258). עולם מיתולוגי כזה הוא עולם חסר סתירות, מטאפורה טוטלית לקיום אחדותי שבו כל דבר מתאים לכל דבר אחר. זהו גם עולם הנוטה למנוע ביקורת או חשיבה ריבויית. "הוא מכונן מין בהירות שמחה: הדברים נראים כאילו הם מסומנים מאליהם" (בארת, [1957] 1998: 236).

הביקורת הפוסט-סטרוקטורליסטית והפוסטמודרניסטית הביאה להתבוננות חדשה על המושג. היא ביקשה להכיל את התשוקה המיתית – הריבויית, הנרטיבית – גם על תחומים שנחשבו בעבר מחוסנים מפניה, כגון חשיבה פילוסופית ומדעית. מגמה זו הבליטה את היסוד היצירתי והבדיוני הגלום בשפה הרציונלית עצמה. פרויקט זה מזוהה עם הפילוסופיה של הדקונסטרוקציה מבית מדרשו של דרידה (Derrida). הדקונסטרוקציה חושפת את "הבקיעים המיתיים" בחשיבה שהאמינה בעבר כי היא מתדיינת עם עובדות בלבד. תפיסות מעין אלו ביקשו להבליט את אופייה הנזיל והבדיוני של המציאות שבה אנו חיים. הדבר בולט במיוחד בתחום התקשורת. המודלים הפוזיטיביסטיים בתקשורת ההמונים, ששלטו בכיפה בשנות הארבעים והחמישים של המאה ה-20, הומרו במודלים נרטיביים, שהבליטו את הממד הסיפורי של הטקסט הטלוויזיוני החל בכתבת התחקיר ועד לחדשות. תשומת לב מיוחדת ניתנה לריטואלים תקשורתיים שבולט בהם היסוד המיתי, כגון אירועי מדיה ועוד.

בימינו הפך ניפוץ מיתוסים למעין "בון-טון" רווח ואופנתי. עם זאת נראה כי חברה אינה יכולה לוותר לחלוטין על זהות קולקטיבית ועל תחושת הביטחון, שאותן מציע המיתוס (קולקובסקי, 1971). אלה נקנות במחיר ויתורים על תהליכים של ביקורת היסטורית. עמדה ריאליסטית לא תוכל לגנות באופן גורף את ההיזקקות האנושית למיתוסים. עם זאת, חובה עלינו להילחם על מיתוסים המקדמים לכאורה את האושר האנושי, המצמצמים אפליה והסוגרים פערים תרבותיים, גזעיים, מעמדיים, מגדריים וכו'. בנקודה זו הולך המיתוס לקראת מבקריו. הוא מודיע מראש כי יגיע רגע שבו ייאלץ "להחזיר ציוד". מיתוס בא ומיתוס הולך. לתהליך דיאלקטי זה יש קיום היסטורי המזמין שיקול דעת וביקורת.

מקורות

אוחנה, ד' וויסטריך, ר' (עורכים) 1996: מיתוס וזיכרון, ירושלים: ון ליר והקיבוץ המאוחד.

בארת, ר' [1957] 1998: מיתולוגיות, תל אביב: בבל.

חזן, ח' 1992: השיח האנתרופולוגי, תל אביב:, משרד הביטחון, אוניברסיטה משודרת.

לוי-שטראוס, ק' [1962] 1973: החשיבה הפראית, תל אביב: ספרית פועלים. 

קולקובסקי, ל' 1971: נוכחותו של המיתוס, תרגום: א' הכהן, תל אביב: ספרית פועלים.

Frye, N. 1957: Anatomy of Criticism, Princeton, NJ: Princeton University Press.

Lévi-Strauss, C. [1958] 1963: Structural Anthropology, trans. C. Jacobson and B. G. Schoepf, New York: Basic Books.

Malinovsky, B. 1922: Arguments of the Western Pacific, London: Routledge.

Ray, W. 1984: Literary Meaning from Phenomenology to Deconstruction, Oxford, Basil: Blackwell.

Todorov, T. 1982: Theories of Symbol, Ithaca: Cornell University Press.

 

 

 

תאור / מקור התמונה:

בולי מצדה, מעצב: טוביה קורץ;
מעצב: ר. אראל
מקור : השירות הבולאי – דואר ישראל

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×