מולטימדיה

Multimedia

מולטימדיה

"חשוב לזכור שהמולטימדיה היא יותר מיריד עולמי פרטי, או 'חיזיון אורקולי' של מידע, המערבב פריטים קבועים של וידאו, אודיו ונתונים. התרגום החופשי מצורה לצורה, זהו יעדו האמיתי של תחום המולטימדיה".

ניקולאס נגרופונטי, להיות דיגיטלי, עמ' 66.

המולטימדיה היא מאפיין מרכזי של המדיה החדשה – המדיה של עולם המחשבים והרשת. היא נשענת על טכנולוגיה אינטראקטיבית המעניקה למשתמש תפקיד פעיל בקליטתה של החוויה החדשה (Meadows, 2002). המולטימדיה מספקת חבילה של אפשרויות המספקות קישוריות רוויה וזרימה מתמדת בין מדיומים (אודיו, וידיאו, טקסט, גרפיקה, אנימציה). היא מאפשרת לומר "אותו דבר בדרכים שונות" או "להרחיב" חוש אחד באמצעות חוש אחר. כך אפשר לראות את המוצר האמנותי בגרסאות שונות, הן כטקסט כתוב, הן כווידאו והן כתרשים גרפי. המעבר מאמצעי אחד לאחר, או ההמרה של ממד אחד לאחר, יכולים להתבטא במעבר בין זמן (וידאו) למרחב (טקסט) או בשילוב בין טקסט מדובר לבין "הוראות בימוי" המופיעות בצורת סימנים גרפיים המפרשים אותו.

המבנה המולטימדיאלי של הרשת מאפשר את כינונה של היברידיות חדשה, שפירושה שילוב ועירוב בין אלמנטים שנחשבו בעבר עצמאיים. בסופו של דבר, לא מדובר רק באפשרויות טכנולוגיות חדשות אלא אף בראיית עולם חדשה המשנה את אופייה של המציאות ואת הגדרתה: המציאות אינה עשויה עוד מעור אחד ואינה מוגבלת עוד לעולם יחיד. "בעולם הספרתי, הברירה בין עומק לרוחב נעלמת, ואנו יכולים לצפות לתנועה חופשית יותר של קוראים ומחברים בין הכללה לבין פרטנות. למעשה הקריאה 'ספר לי עוד' היא חלק מהותי של המולטימדיה" (נגרופונטי, 1996: 65). מדובר כאן בשילוב, חיבור, המרה או התנגשות דרמטית בין עולמות. בגרסתו של האמן ותאורטיקן המדיה לב מנוביץ' (Manovich), מדובר במעבר מצורות מסורתיות של מדיה חזותית (כגון המונטז' בקולנוע) לצורות חדשות ש"משפיעות לאחור" על מדיומים מסורתיים כגון צילום וקולנוע, למשל באמצעות שילוב אלמנטים דיגיטליים בתוכם (Manovich, 2001: XIX).

בעולם האמנות מתאר המונח שילוב מאתגר ולעתים פרובוקטיבי של אמנויות, הבולט לכל אורכה של המאה ה-20. מגמה זו באה לידי ביטוי כבר באוונגרד האנרכיסטי והניסיוני של תנועת הדאדא; היא המשיכה במופעי הראווה התיאטרליים והציניים של אמנים סוריאליסטיים, כגון סלבדור דאלי, ומאוחר יותר השתלבה עם המיצג וההפנינג, שיצרו שילוב בין מורשת הסוריאליזם לבין הפופ-ארט המתעורר של סוף שנות החמישים ושנות השישים של המאה ה-20. דמויות מפתח בהקשר זה הן רוברט ראושנברג (Rauschenberg), קלאס אולדנבורג (Oldenburg), אנדי וורהול (Warhol), איב קליין (Klien) והמוזיקאי ג'ון קייג'  (Cage). אמנות המיצג הגיעה לשיאה בשנות השבעים של המאה שעברה, אך גילויים מולטימדיאליים נוספים בלטו גם באמנות שנות השמונים והתשעים, אצל אמנים כגון ג'ני הולצר (Holzer) וטוני אורסלר (Oursler) ואצל מעצב האופנה איסי מיאקי (Miyake). דוגמאות מן הארץ הן המיצג Dinner Dress  של האמנית הישראלית תמר רבן, מופע ה"אנרזיק" של להקת המולטימדיה "זיק", תאטרון "קליפה" ועוד (ע"ע פרינג' ; פרפורמנס).

פרקטיקות אלו מבקשות להוציא את האמנות מכבלי המסגרת, או מקיר התצוגה, אל "עולם החיים", בין אם זו "סביבה" שאותה מעצב האמן (כדרך שכריסטו עטף למשל את בניין הרייכסטג או איים ליד פלורידה בשנת 1983, [ע"ע אריזה]) ובין אם זה פסל תלת-ממדי המשלב קולות, צלילים ותנועה של אנשים חיים. המיצג איננו ייצוג של החיים, אלא החיים עצמם, ואולם מסגורו של המופע המולטימדיאלי בתוך חלל והקשרי תצוגה נתונים (רחוב, מוזיאון, הסטודיו של האמן, גוף האמן וכן הלאה) יוצר מודעות לבדיוניות ולמלאכותיות של "האירוע החי". הדואליות שנוצרת היא לב לבו של המיצג, המכריז כך על הבעייתיות של יחסי מציאות-בדיון בימינו. לפנינו תהליך של פירוק השומט את הקרקע מתחת לפונקציה המסורתית של האמנות – לקבע את הזמן ולעצור את זרימתו החופשית. המיצג יוצר שילובים חיים של פרקטיקות הלקוחות מספֵרות שונות, ובכך מחיה את הגדרת האמנות כאירוע אקטיבי העוסק בהתמדה בבדיקת הגבולות של קיומו שלו. ניסיונות לשילובים מולטימדיאליים בתחום האמנות והמדיה הישנה הקרינו מאוחר יותר על התפתחותה של המדיה החדשה – המדיה הדיגיטלית והווירטואלית של  המחשב (Murray, 1998).

הרצאתו של המלחין האוונגרדי ג'ון קייג' בשנת 1952 במכללת "בלייק מאונטיין" נחשבת לדוגמה קלאסית של מיצג המשלב בין אמנויות. ההרצאה ניתנה ממרומי הסולם וכללה קטעי מוזיקה, מחול, שירה, שתיקות ארוכות ודיבור. במהלך ההרצאה נוצרו זיקות והשאלות מפתיעות בין האמנויות. התוצאה היתה טקסט החורג מן הידוע עד אז ומן הגבולות הבורגניים המייחדים מסגרת נפרדת לכל פעילות. נוצרה שבירה של היררכיות; טושטש הגבול בין הרציני למגוחך, בין המעמיק לטריוויאלי, בין ה"שטחי" לעמוק. בדומה לעולם הדיגיטלי, שעתיד היה להתגלות כעשרים שנה מאוחר יותר, גם כאן נטרפו הקלפים במרחב/זמן חדש ובלתי צפוי. דוגמה נוספת היא יצירותיו של הצייר איב קליין שפעל בשנות השישים של המאה ה-20. קליין הוא אקספרסיוניסט מופשט שמרבה להשתמש באסטרטגיות המשלבות בין אמנויות. יצירתו לובשת לעתים צורה של מעין פולחן דתי מגוחך וריק מתוכן, כגון מופע צביעת שמלות של דוגמניות. יצירתו זו היא מטאפורה רבת עוצמה על הנושא של אמנות הגוף: הגופים הצבועים מוטבעים בנייר; זהו תהליך של "תרגום" והטמעה של הגוף האנושי, בדרך "לא אישית", על הנייר ויצירת "כתמי רורשאך" אמורפיים. דוגמה שלישית היא יצירתה של אמנית המולטימדיה לורי אנדרסון (Anderson). עבודתה מציגה הליכה על הסף, שנועדה לבדוק את החוויה הלימינלית (חוויית הסף). אנדרסון מערבת בהופעותיה גרפיקת מחשב, וידאו, שירה, ריקוד, טקסטים מילוליים, סינתיסייזרים ונגינה ב"כינור" אלקטרוני המעוות את קולה ויוצר ממד מכני א-מיני של הדמות האנושית. הופעותיה עוסקות בבעיית הזהות המגדרית והפוליטית של האדם, בנוף הדימויים של סוף המאה ה-20. מופע המולטימדיה שלה משנות השמונים United States הבליט ממד של רובוטיקה אנושית השבויה בקסמי הטכנולוגיה ובכבליה. המופע O Superman תקף את שליטת המדיה בחייו של האדם האורבני, תוך שימוש חתרני במולטימדיה. המופע Home of the Brave (בית האמיצים) מן המחצית השנייה של שנות השמונים הוא מסע הזוי וגרוטסקי אל תוך "כלוב הזכוכית" של השפה; תקשורת אישית ואינטימית המשקפת את שליטת הדימויים הטלוויזיוניים והקולנועיים בחיינו.

מקורות

נגרופונטי, נ' 1996: להיות דיגיטלי, תרגום: עמנואל לוטם, אור יהודה: מעריב.

 

 

Manovitch, L. 2002: The Language of New Media, Cambridge, MA: MIT Press.

Meadows, M. S. 2002: Pause & Effect: The Art of Interactive Narrative, Indianapolis, IN: New Riders Press.

Murray, J. H. 1998: Hamlet on the Holodeck: The Future of Narrative in Cyberspace, Cambridge, MA: The MIT Press.

 

 

 

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×