מלנכוליה

Melancholy

Photographer: not found

בהגדרה הקלינית, ייצוג כאוב ומענג של אובדן. המלנכוליה היא כאב שהותק ממקורו הראשוני והפך מושא לייצוג משני, באמצעות תגובה הכרוכה בייסורים ובתשוקה. המלנכוליה ממירה את האובדן הממשי בתחליף דמיוני. תחליף זה מעורר תחושה פרדוקסלית של יגון ושמחה שנחווית בעוצמה ובעונג. ברמה התרבותית, זוהי אלגוריה המתארת את פירוק שרשרת הסימון: הופעתם של מסמנים חליפיים למסומן האחד המייצג את האחדות האבודה. המלנכוליה היא תוצר מובהק של רוח העידן הספוג בנוסטלגיה מתמדת למקור בלתי ידוע או לשלמות נעלמה. התבוננות ביקורתית תחשוף את קיומה של תרבות הצריכה והמדיה כתרבות מלנכולית – תרבות היוצרת באמצעות הראווה תחליפים דמיוניים לאובדן הבית (האב) הממשי.

מנקודת מבט פסיכואנליטית (פרויד, קרל אברהם, מלני קליין), מלנכוליה היא תגובת צער על אובייקט אהוב שאיתו מזדהה האני. על פי פרויד, המצב המלנכולי מנוגד למצב האֵבֶל. אֵבֶל הוא תוצאה של הכרה באובדן. הגעגוע לאובייקט מוכל בתוך האני ומאפשר לו להמשיך בשגרת חייו. ההתנהגות המלנכולית, לעומת זאת, כורכת הנאה והזדהות נרקיסיסטית עם אובייקט אהוב יחד עם רגשי כעס ותוקפנות המופנים כלפיו (פרויד, [1917] 2002, 1996). מצב זה מתאפיין בדחייה של הכאב, בניסיון להתגבר עליו, לחזור בכל מחיר לשגרה. האדם המלנכולי כאילו אומר: אני אוהב אותו אך גם שונא אותו, לכן אני שונא את עצמי, כפי שאני משתקף בעיני עצמי. נוסחה מפותלת זו מתארת את הדימוי העצמי של האגו כ"אגו רע" ומצדיקה את הצער והיגון שמופיעים בעקבות זאת כתגובה של הענשה עצמית. הענשה זו, טוענת ז'וליה קריסטבה (Kristeva, 1988: 13-16), נחווית כסוג של ייסורים מלאי תאווה, מעין מרד הבשר במילה, מרד הגוף במבנה הפורמלי, מרד המסמן בממד הסימבולי של העולם. זהו הגעגוע של הבן אל הפורמלי והשלם, המתגלם באישיותו של האב. הבן רואה את עצמו כאני מאוהב אך פצוע.

לדעת קריסטבה, תגובה של מלנכוליה אפשרית גם ללא קיומו של אובייקט אבוד ממשי. במקרה כזה המלנכוליה היא עדות לקיומו של פצע נרקיסיסטי ארכאי, שלא ניתן לקרוא לו בשם או לתרגם אותו לממד הקוגניטיבי והסימבולי של השפה. היעד שאליו מכוון הייצוג המלנכולי הוא צער נרקיסיסיטי דפרסיבי. הצער יופיע כייצוג נפשי של האנרגיה הנפשית המותקת (displaced), שמקורה בשלב הארכאי. תצורת הצער שנוצרת בהתנהגות המלנכולית מנתקת את האני מסביבתו המיידית וקושרת אותו שוב למה שקריסטבה מכנה "Lost displaced extremity" (קיצוניות אבודה, שעברה תהליך של התקה) (Kristeva, 1988). ההזדהות עם האובייקט האבוד יכולה ללבוש גם צורה של התלהבות והקצנה מינית (מה שפרויד מכנה בשם דחייה [Verneinung]). האני חווה את עצמו במצב של מעין "ניצחון" כאילו אומר: לא איבדתי דבר. באמצעות סימני המלנכוליה אני מייצג (באופן סימבולי) את הדבר שנפרד ממני. איני חווה כעת את האב האדיפלי (המסרס) והממשי, אלא את האב הקדמון הבראשיתי, האב הדמיוני. ייצוגו של האב הדמיוני באמצעות המלנכוליה משתקף באמנות: זוהי התשוקה להעניק צורה סימבולית לאובייקט שהוא דמיוני ביסודו.

ברמה הקלינית, המלנכוליה מתרחשת כאשר נוצרת הזדהות עם אובייקט אבוד שמיוחסים לו כוחות פטישיסטיים. זהו הליך כפול:

  • תהליך האינטרויקציה (Introjection) – ההטלה פנימה של האחר. מדובר בתהליך של היזכרות (אנמנזה) ושימור – באמצעות מנגנון האבל – של מה שעשוי היה להיטמע, להיבלע, להיעלם, לגלות.
  • תהליך של פרויקציה (projection) – תהליך מאני של השלכה החוצה, המאפשר את המלנכוליה על-ידי היפוכה. לפי קרל אברהם (Abraham, 1982), המאניה מסמנת את ניצחונו הפתאומי של ה"אגו" על "אידאל האגו" – האני העליון (המזוהה עם הרשות של האב). זוהי תחושת ניצחון על הצער הכרוך באובדן האובייקט האהוב, המוטל פנימה וגורם לאני לבלום את החיים. כל מה שמופיע לפניו בעולם החיצוני נבלע במהירות בתוכו ויוצר אצלו תחושה מתמדת של עונג (Ronell, 1992: 121-125).

מודל זה מופיע גם בספרה התרבותית. ברמה זו, המלנכוליה נחווית כמצב של חֶסֶר ופִרצה בשרשרת הייצוגים של העולם. היא מתרחשת כאשר הקשרים בין העולם הממשי לבין עולם הישע האלוהי ניתקים ואינם ניתנים עוד לשיקום (בנימין, 1996: 32-8). ברמה התיאולוגית, המלנכוליה היא אפוא תגובה לאל המסתתר (Deus Absconditus). הסתר פנים זה אינו מתרחש רק ברמה הדתית-מסורתית אלא גם ברמה המטאפיזית-חילונית; הסתתרות האל היא גם "הסתתרותו" של המדע, שאינו מצליח עוד לשרטט מפות אמינות ולהבטיח את המשמעויות האמיתיות של הדברים. כל שאנו מקבלים הוא מסכת מוות של עולם זדוני החושף אותנו לחידות בלתי פתורות. הפָּנים (המסמן) אינם מבטיחים את המהות (המסומן) המסתתר מאחוריהם. כשאנו מסירים מסכה אחת, מתגלה אחרת. דחייה זו בשרשרת המסמנים מבטאת את מנגנון פעולתו של האיווי המלנכולי, שלעולם אינו מגיע ליעדו (למסומן הבית שלו); האיווי נתקע בתוך "החרדה הקטסטרופלית", בתוך הייסורים (קריסטבה, 2004: 39).

לפנינו חוויה בארוקית הנוטה לראייה אלגורית של המציאות. באלגוריה, האחר (היסוד האחר) הוא שמדבר. כל דבר מסמן משהו, וגם ה"משהו" מסמן משהו אחר, וחוזר חלילה. זוהי דחייה לאין-סוף של משמעות העולם. תחושה זו של פרצה ודחייה מתמדת של הנוכחות נחווית כתגובה של מלנכוליה. כמו בתבנית הקלינית, גם כאן נותנת המלנכוליה ביטוי לאובדן של אובייקט אהוב ומעורר תשוקה. אם האובייקט האהוב הוא השלם (האלוהי או המדעי) או האחדות האבודה, הרי שהם נחווים בממד של היעדר. זהו מקורה של המלנכוליה התרבותית בת ימינו (ע"ע מטאפיזיקה של נוכחות ; אלף).

אותותיה של המלנכוליה החדשה ניכרים גם באמנות. זרם הפופ-ארט, שחשף באור ביקורתי את חברת המדיה והצריכה, הוא נקודת מוצא הולמת לדיון: די אם נציץ ביצירות כמו נעלי אבק הכוכבים של אנדי וורהול (Warhol) או בסדרת הדפסי המשי שלו העוסקים בכיסא החשמלי. הזוהר של המוות קורן מעבודות אלה ומבטא בצורה מושלמת את ה-Memento Mori (רגע ההיזכרות במוות) של העולם. לשם כך די לצאת לאחד מאתריה הקדושים של תרבות ההמונים ולהיווכח בקיום המלנכולי: למשל, בפולחן הגוף הכפייתי והמאני של רצי הג'וגינג או של המתאמנים הסדרתיים במכוני הכושר. אלה עובדים את הגוף כמכונה המחויבת לשכלולים ולהספקים: המטרה אינה ליהנות, המטרה היא לירוק למוות בפרצופו (בודריאר, 2000). בתפיסה הקלאסית, הגוף הוא המקדש של הנשמה. כעת נשאר רק הגוף הכפוף – גוף השרוי בפניקה מתמדת מפני איונו (Roberts, 1995: 137-141). המילה העברית "זוהר", בכפל פניה, משקפת עמדה זו. הזוהר הוא הנוצץ והמבריק, העליון והנשגב, אך גם "הזוהר הנורא", הממית והמכלה. חברת הראווה העכשווית חושפת אותנו בצורה חסרת רחמים לעוצמתו המתעתעת.

למלנכוליה יש נוכחות בולטת באמנות ימינו, ואולם היא קיימת בכל התקופות. ברישום המפורסם של אלברכט דירר (Dürer) מלנכוליה (1514), אנו עדים לפשיטת רגל כפולה – של המדע ושל האמנות כאחד. כלי המדידה המדעיים פזורים חסרי תועלת בחדר. המלאך, על כנפיו השמוטות, אינו מהווה חלופה: ייאושו סופי וקבוע. הבארוק מציג מודל חיקוי של אמנות מלנכולית המתאמצת ללא הצלחה לסגור את הפערים בין הנגלה לבין האמיתי (למשל, בתמונה Las Meninas (1656) של דייגו ולאסקז [Velázquez]). דוגמאות אחרות הן האדריכלות של ג'ובני באטיסטה פיראנזי (Piranesi) מן המאה ה-18, המטרימה צורות מלנכוליות עכשוויות המזוהות עם אסתטיקה פוסטמודרנית, וכן הדפורמציה וההגזמה של המבנה האדריכלי בעבודות כגון הונג קונג – שנחאי באנק של האדריכל נורמן פוסטר (Foster) או מרכז פומפידו בפריז של האדריכלים רנצו פיאנו (Piano) וריצ'רד רוג'רס (Rogers).

המלנכוליה התרבותית היא חלק בלתי נפרד מן העידן הפוסטמודרני. עם דעיכת הממשי והאמיתי אנו מתמסרים לתחליפיהם הפרדוקסליים. אלה משדרים תערובת מוכרת של התלהבות (המאניה שחווה בעל המלנכוליה) וחרדה אובדנית (ע"ע סטרס). העצב המלנכולי שבו אנו משייטים – באינטרנט, בכביש המהיר, בין פרסומות הענק הזרועות על גדותיו – רומז לאותה הוויה עצמה: העולם נפרד זה מכבר משפה אוניברסלית אחת (או מתמונת מציאות אחת). אנו נשלחים למצבים של אי-ודאות. אנו פוגשים את הלוגיקה הרב-ערכית; אנו חוזרים למלנכוליה של הנווד – הגיאוגרפי, הטכנוקרטי (איש ההיי-טק ה"בינלאומי") או הלשוני. עידן הנוודות, לעניין זה, הוא עידן המלנכוליה השקטה או הרועשת ("בידור עד מוות" נוסח לאס וגאס ועוד): מבין שני צדיה של החוויה המלנכולית – הדפרסיבית והמאנית – דומה כי בימינו הכול נוטים אל הסיסמה המאנית, הזועקת מול הידרדרות אפשרית, כל פעם מחדש: you can do it. yes, do it! (ע"ע תשוקה ; תרבות הנרקיסיזם).

 

מקורות

בודריאר, ז' [1986] 2000: אמריקה, תרגום: מ' קדישזון, תל אביב: בבל.

בנימין, ו' 1996: "האלגוריה ומחזה-התוגה", בתוך: מבחר כתבים, כרך ב: הרהורים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

פרויד, ז'  1996: "התאוריה של הליבידו והנרקיסיזם", בתוך: כתבי זיגמונד פרויד, כרך ראשון, תרגום: ח' אייזק, תל אביב: דביר.

— [1917] 2002: אבל ומלנכוליה, פעולות כפייתיות וטקסים דתיים, תרגום: א' טננבאום, תל אביב: רסלינג.

קריסטבה, ז' [1985] 2004: בראשית היתה האהבה: פסיכואנליזה ואמונה, תרגום: ע' סקברר, תל אביב: רסלינג. 

— [1987] 2006: שמש שחורה, דיכאון ומלנכוליה, תרגום: ק' שמש, תל אביב: רסלינג. 

 

Kristeva, J. 1988: "On Melancholic Imagination", in: Silverman, H. J. and Welton, D. (eds.), Postmodern and Continental Philosophy, New York: State University of New York Press.

Roberts, J. 1995: "Melancholy Meaning: Architecture, Postmodernity and Philosophy", in: Wheale, N. (ed.), Postmodern Arts, New York, London: Routledge, pp. 130-149.

Ronell, A. 1992: Crack Wars Literature, Addiction, Mania, University of Nebraska Press,  pp. 121-123.

 

 

 

 

תאור / מקור התמונה:

Photographer: not found

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×