גיבור/אנטי-גיבור

Hero/Anti-Hero

heroantihero

הגיבור הוא אינדיווידואל נערץ. אדם בעל אומץ ותושייה יוצאי דופן. לוחם גדול שחייו ראויים להיכתב בספר; סיפור חייו ראוי להישמר לדורות. הגיבור הוא אדם המייצג אידאל, מנהיג כריזמטי המצטיין במוסריותו ובגבורתו. סוכן תרבות המכונן את הזהות החברתית. דמות מפתח שאיתה מזדהה הקהל ברומן, במחזה או בסרט. רכיב מרכזי במיתוס התהילה והכוח מימי קדם ועד ימינו. הגיבור הוא תלוי תרבות, ועם זאת הוא אחד היסודות המכוננים אותה. התהייה איזהו גיבור, והתשובה עליה, משמעותיות בכל תקופה ומצביעות על מערכת הערכים של החברה בזמן נתון. הגיבור הקלאסי הוא סוכן נעלה של סדר חדש הנולד בעקבות ניסיון חייו. הגיבור המודרני פועל בעולם שוחר שינויים וקדמה. הגיבור הפוסטמודרני פועל בחלל רוחני שטוח, מפורק, הניזון מסימנים ומדימויים של המדיה. האנטי-גיבור, ששורשיו נטועים בעולם האבסורד, הופך לגיבור המוגבל של דורנו. הוא מופיע בארשת גרוטסקית ואירונית ומגלם את התרסקותם של האידאלים החברתיים בימינו.

בימי קדם נתמזגו אדם ואֵל בדמות הגיבור. מתח נוצר בין הממד הנשגב של הגיבור – היותו שליח האל – לבין הממד האנושי: חולשותיו ורצונו החופשי. מתח זה מכונן לעתים קרובות את סיפור הגבורה ומתווה את קווי האופי הדיאלקטיים של הגיבור הקלאסי. נוצרת תבנית אוניברסלית המופיעה במיתוסים שונים של גבורה, במזרח ובמערב. מהות הגבורה נקשרת תדיר לחוויה הלימינלית, חוויית הסף והגבול. הגיבור חוצה את הגבולות האנושיים המקובלים: נלחם במפלצות ויכול להן (אודיסיאוס), נפגש עם המתים (דון ז'ואן); מרחיב את גבולות הידע האנושי (אייזק ניוטון, ג'ון נאש). הגיבור מוכן להסתפק באזור הסְפָר, שבו יש הבדל דק בין כישלון לפריצת דרך. כך הוא משמש סוכן נערץ של האנושות הבינונית, הרואה בו מי שיכול לממש את הפנטזיות שלה.

סיפורו הארכיטיפי של הגיבור כולל שלושה שלבים: (א) לידה גורלית ומסתורית; (ב) הגליה וטקסי חניכה (הרפתקאות של גבורה, התמודדות עם המפלצת, רצח אב) המכשירים את הגיבור למלא את ייעודו; (ג) מותו או הדחתו האלימה של הגיבור: רגע היעלמו הפלאי הופך לרגע של זיכרון פולחני, "לידה מחדש" הקשורה בשמו ויוצרת תבנית של מופת בעבור האנושות כולה. לחלופין, ניצחון פלאי של הגיבור שם קץ למעגל נדודיו והרפתקאותיו ומשיבו הביתה כדי שסיפור חייו (סיפור השינוי) ישמש דגם חברתי נערץ וראוי לחיקוי. מערכת הסמלים שהגיבור מייצר בתחנות המפתח של התפתחותו יופיעו ככוח מניע הדוחף את האנושות קדימה ומאפשר לה להיוולד מחדש (Raglan, 1956).

תבנית זו תואמת את שלוש הרמות של טקסי המעבר (Rites of Passage), כפי שנחקרו באנתרופולוגיה בידי ארנולד ון-גנפ (Van Gennep, [1908] 1960), ויקטור טרנר (Turner, 1984) ואחרים: (א) פרידה; (ב) טקסי חניכה; (ג) חזרה והכרזה על לידה מחדש בעקבות הלקח שנלמד (Campbell, [1949] 1973: 30). תמצית פעילותו של הגיבור היא אפוא מעגלית: איזון, הפרת האיזון, השבת האיזון. תבנית זו תואמת את ההנחה הקלאסית כי הגיבור הוא סוכן נערץ של משמעות. מופת חייו, המסתיים במוות משחרר או בשיבה הרואית הביתה (אודיסיאוס), משלים מעגל של שינוי המשמש דוגמה לדורות הבאים (ע"ע פרפורמנס ; ריטואל).

על-פי פרויד, לידתו של הגיבור קשורה באופן מצועף למעשה של רצח: "גיבור הוא מי שהעז וקם נגד אביו ולבסוף גָבָר עליו והכריעו" (פרויד, [1939] 2009: 20). פרויד מנתח את האירוע המיתי של לידת משה, מחולל האמונה היהודית, ורואה בו מקרה מבחן אופייני ללידתו הפלאית של הגיבור האוניברסלי: "המיתוס שלנו מתחקה אחרי המאבק הזה עד לשחר ימיו של הפרט, שהרי הוא נותן לילד להיוולד על אף רצון האב ולהינצל על אף כוונת הזדון שלו. הנטישה בתיבה היא תיאור סמלי של לידה שלא ניתן לטעות בו […] כאשר הדמיון העממי תולה את מיתוס הלידה הנדון כאן באישיות יוצאת דופן, הוא מבקש באופן הזה להכיר באדם המסוים כגיבור, להכריז שהוא חי על-פי הדגם של חיי-גיבור" (שם: 21-20). לידתו הפלאית של הגיבור כרוכה אפוא ברגשות אדיפליים חזקים שהוא חש כלפי האב – מצב רגשי המסתיים ברצח ממשי או סמלי של האחרון. כתוצאה מן האירוע הטראומטי, נוצר אצל הגיבור (ואצל בני עדתו) הצורך לטשטש ולהדחיק את שאירע. הגיבור-הבן, הסובל מרגשי אשם עקב הרצח, מרחיק את האירוע ומדחיקו אל התת-מודע. כתוצאה מההדחקה, נפתח פתח לכפרה הלובשת צורה של התגייסות למשימה רוחנית ראשונה במעלה המקדמת את החברה. התסביך האדיפלי, קובע פרויד, הוא הבסיס ללידתו של הגיבור, כשם שהוא הבסיס לכינונה של החברה הקדומה כולה (פרויד, 1988).

אף-על-פי שהגיבור יכול להיות גבר או אישה, ברור כי בעולם הקלאסי דיון בגיבור ובגבורה כרוך בדיון בשאלת הגבריות (הירשפלד, 1994). זיקה זו מסבירה את החיבור בין הצורה הגברית על-פי דימויה הקלאסי לבין סוגיית ההישג המשמעותי במישור הרוחני והסמלי. סיפורו של הגיבור הוא סיפור החיפוש אחר אידאה ומשמעות (מיתוס הquest- ברומן האבירי). סיפורה של האישה, לעומת זאת, מצוי בקוטב הנגדי והוא נקשר בדרך כלל לגוף ולאהבה הרומנטית; רק הגבר בגבורתו יכול למזג בין הרוח לגוף. לימים, נקודת המבט הפמיניסטית תמתח ביקורת על תפיסה זו ותראה בה מעשה של שתלטנות סימבולית, שנועדה לבצר את שלטון הפטריארכיה במהלך ההיסטוריה.

האגדות והאפוסים העתיקים מציגים לרוב גיבור פיזי העסוק בלחימה, בהצלה ובהישרדות. "הגיבור הוא ההופך את ההישרדות עצמה למעשה תרבותי ולחלק מן התרבות. דרך הגיבור נוגע האדם בחוויית ההישרדות באשר היא, ובאמצעותו הוא עובר במראות האובדן והאימה המקיפים את עצם ההתקיימות של האדם כיצור חי, ובעזרתו הוא נוגע בגבולות הקיום, התרבות וההבנה" (הירשפלד, 1994: 15). נוסף על כך, זיקה עמוקה מתקיימת בין גבורה לשירה. זו "תלות מוזרה, מסתורית, שהיא מן הכוחות הגדולים ביותר של התרבות: התלות הדו-סיטרית שבין הגיבור והמשורר; זו התלות בין הגיבור והתהילה, אך גם בין המילה והמסומן; בלי גיבור אין שיר" (הירשפלד, שם). המשורר והגיבור עוסקים תדיר באותה מלאכה עצמה: סימון וייצוג גבולות, הן ברמת הניסיון הפיזי של ההרפתקה הגופנית והן ברמת הניסיון הסימבולי של ההרפתקה הלשונית. המשורר והגיבור עוסקים בייצוגים נועזים של רעיונות, ומזמינים את הקורא להצטרף אל המסע. המסע אל המציאות הפנימית של הדברים – מסע הלובש צורת סיפור (בעל פה ובכתב) – הוא שמקנה להרפתקה ממד של נצח בדמיון האנושי.

דוגמת המופת היא האודיסיאה להומרוס (1996). אודיסיאוס הוא גיבור מיתי על-זמני משום שאישיותו מגלמת את הפרדוקס האנושי המושלם: יש בו כל הפחדים של בני התמותה וכל התשוקות של בני האלמוות. סיפור המסע שלו מתעכב ובודק את כל העולמות האפשריים: גני עדן מלאכותיים, קליפסו וארץ המתים; שיכרון השכחה (אוכלי הלוטוס), המחויבות לחזור לאיתקה מן העולם האגדי של נדודיו וליטול על עצמו מחויבות פוליטית אזרחית בתוך עמו ומשפחתו. אודיסיאוס הגיבור, המישיר מבטו אל המוות, שב הביתה. אודיסיאוס חוצה ימים ויבשות, שורד את הרוע ואת שרירות הלב, מתגבר על פיתויי האהבה המענגת, מנסה לגלות באמצעות ההרפתקה את זהותו. בתחילת המסע הוא מציג את עצמו לפני מארחיו כ"לא איש", ובמהלכו הוא רוכש לעצמו מחדש את שמו, כשהוא שב מארץ הדמדומים של הפנטזיה והלא-מודע אל ארץ המחויבות האנושית. שיבה זו אינה פשוטה. הזמן ההיסטורי האנושי, החודר אל התפאורה האגדית, אינו מיטיב עם נעורי הגיבור. דומה שהוא שב אל אשתו בוגר יותר, ספוג בריבוי הרגש האנושי; בקיא במגוון העצום של צורות החיים; מצליח לתרגם את גבורתו הפיזית לגבורה מילולית (הוא מופיע כמספר בגוף ראשון); יוצק את ההרפתקה האישית לתוך הזיכרון הקולקטיבי של התרבות.

הגדרת אריסטו את מאפייני אישיותו של הגיבור עשויה לשמש נקודת מוצא להרהור על מעמדו של הגיבור בספרות וברומן. בספרו פואטיקה קובע אריסטו (2003), כי גיבור הוא מי שמידותיו הן מעל הממוצע האנושי. הגדרה זו נועדה להקנות לגיבור ממד של הוד ואימה שעמם יוכל הנמען להזדהות, כדי שסיפור חייו ישמש לקח אוניברסלי לכול. הגיבור האידאלי אכן תואם להפליא הגדרה זו, אולם בז'אנר של הרומן, שהתפתח כצורת אמנות בורגנית חילונית במהלך המאות ה-18 וה-19, מופיע גיבור אחר לגמרי שכוחו וגבורתו דומים לאלה של קוראיו ולעתים אף פחותים מהם. בניגוד לגיבורים הקלאסיים נוסח אודיסיאוס, הדבקים ללא פשרות במשימתם עד כדי איום  מתמיד על חייהם וסכנה לכישלון מוחלט של מסעם – הגיבורים המודרניים של העידן הבורגני איבדו מתמימותם. חייהם משקפים נטייה לפשרה, לוויתורים ולהכרה – לעתים הומוריסטית ולעתים אכזרית – בקיומה של החולשה האנושית. זהו הגיבור הריאליסטי, הנמצא בקצה הנמוך של שרשרת המתחילה במיתוסים על אלים, ממשיכה במיתוסים על גיבורים, עוברת לגיבורים של טרגדיות וקומדיות ומגיעה לבסוף לגיבור בשר ודם נוסח ימינו (Frye, 1957: 33-67). דיוקנו ההרואי של הגיבור המודרני בדמות המורד של זמנו מתגלם באישיותו וביצירתו של שארל בודלר (Baudelaire). גיבור זה מקדש את ערך החידוש והשינוי ומזהה את עצמו עם הפתוס של הזרימה. סופרים, מדענים ואנשי רוח, ששמם נקשר לקִדמה ולאוטופיה החברתית, הופכים לגיבורי תרבות.

מקום מיוחד יש להופעתו של האנטי-גיבור: כוח הפעולה והדמיון שלו נמוכים בהרבה מאלה של הקורא הממוצע. דמות מעין זו היא אובלומוב, גיבורו של הסופר הרוסי איבן אלכסנדרוביץ' גונצ'רוב ([1859] 1959). אובלומוב הופך את האיטיות ואת הבטלה למלחמת גרילה שקטה נגד העליבות האנושית וחוסר התוחלת הטמונים במרדף אחר האושר החמקמק. במאה ה-20 כבר כובש האנטי-גיבור את מרכז הזירה. דוגמה וירטואוזית לכך היא יוסף ק', גיבור המשפט של קפקא (1992). ק' פועל במציאות שרירותית, ריקה מאמונה, הנשלטת בידי סמלים ביורוקרטיים חסרי פשר. הוא עומד מול עולם אבסורדי שאינו מוכן לפרוש בפניו את כתב האשמה ולאפשר לו להתגונן בדרכים לגיטימיות. לכאורה לפנינו גיבור עלוב, המטולטל באופן סתום אל מותו. למעשה לפנינו אדם המסמן שלב חדש בהגדרת המושג גבורה. זו נובעת מעצם המאבק ההרואי בגורל, אף-על-פי שגורל זה אינו מנוסח או מובן. אב-טיפוס זה זוכה לבולטות מיוחדת בהמשך. נזכיר יצירות מופת בנות זמננו כגון מול היערות של א. ב. יהושע (1968), וכן גיבורים קרנבליים-טרגיים המופיעים ביצירות כגון העוז והתפארת של גרהם גרין (1974), הרצוג לסול בלו (1992) ופסוקי השטן של סלמאן רושדי (1989). גיבורים אלה נעים בקו התפר שבין פתוס לגיחוך, בין תהילה לאבסורד; גיבורים אבודים בדור אבוד, שלמרות הכול לא איבדו את חיוניותם, לא נסוגו מ"נכונותם להיאבק עם המלאך", בניסוחו של אנדרה מאלרו.

בולטים ברשימה זו הרומנים של אלבר קאמי (Camus). אלה מצטיירים כאחת מפסגות הז'אנר בימינו. מרסו, גיבור הזר (קאמי, [1942] 1985), אינו מוכן להיכנע לדוקסה החברתית. הוא מתעתד לשלם על כך במוות אבסורדי: קרנבל של אימה והוצאה להורג מול המון עוין. גיבור זה, המורכב משתיקות ומהבלעות יותר מאשר מדיבור משמעותי ומעומק פסיכולוגי, מסרב להיכנע, ולכן הוא גיבור (או אנטי-גיבור) אמיתי. ערכיו, הגלומים ב"סגנון הלבן" הריק והשטחי לכאורה של קאמי, הם אות ועדות להכרה סיזיפית ואבסורדית בחוסר התוחלת של הקיום, הכרה שיש בה קורטוב של אושר. איש הנפילה של קאמי ([1956] 1975) הוא כבר גיבור מבוגר יותר וחסר אשליות. הוא למוד סבל ובקיא בזוועות זמנו, מתוודה תאטרלי החושף באירוניה עצמית את קריסת האידאולוגיות הגדולות ונפילת המנדרינים המושלים בתודעתו של הדור (ז'ן פול סארטר, סימון דה-בובאר, קאמי ובני דורם). זהו גיבור החי בתוך התאטרון הציני של המציאות. הוא מתפשר עם המוות, עם מחנות הכפייה הסטליניסטיים ועם קולה של האישה הטובעת במצולות הסן. קול זה, שאיבד כל תקווה, עדיין חפץ לזכות ברחמים – תמורה הולמת לאומץ הכרוך בחשיפת חוסר המשמעות של הקיום האנושי, באווירה הצינית של התרבות במחצית השנייה של המאה ה-20. תהילתו של הגיבור, עוצמתו ההרואית של אדם השרוי בעולם הנגוע במגפה נצחית, זוכה לתיעוד ברומן האלגורי של קאמי, הדבר ([1947] 2001). רומן זה מעמיד את הגיבור כמי שאינו דוחה את ההזדמנות ההיסטורית לשנות את תולדות זמנו, או לפחות להעיד על האירוניה הכרוכה בתוצאות הלא ודאיות של המאבק.

תפקודו של הגיבור משתנה בהתאם לשיטת הייצוג שבתוכה הוא פועל. בהקשר זה נציע חתך היסטורי שיסקור את השינויים שחלו בדמות הגיבור מהתקופה הקדומה ועד ימינו, בכפוף לשינוי בדפוס התקשורת הדומיננטי, שהרי אין דינו של הגיבור שבעל פה, פרי עידן הזיכרון האוראלי, כדינו של הגיבור בעידן הכתב, שרישומו יופיע בשיר, בסיפור, במיתוס; ולא הרי גיבור בקולנוע כהרי גיבור בעידן הטלוויזיה, הוידיאו, המחשב והאינטרנט (ע"ע דטרמיניזם טכנולוגי). הגיבור בעידן האוראלי הוא בן אלמוות. הוא גזור על-פי מידותיו של הזיכרון האנושי – האמצעי היחיד לאחסון ידע. העידן האוראלי מאופיין בגיבורים מעטים ומצטיין בדמויות מעובות, "גדולות מהחיים", דמויות כבדות וחסכוניות שקל לזוכרן. סיפורן הוא סיפור מיתי של קונפליקט, של תחרות או של קרב (ברגר, 1995).

שונה הוא גיבור תרבות הכתב. את תפקידו של הלוחם, שהוא ספק אדם ספק אל, תופס עתה גיבור בשר ודם – סופר, הוגה, אך בעיקר בן תמותה. משעה שהפכו הכתב והספר לאמצעי של שימור זיכרון, אין עוד צורך בגיבורים "עבים". את הזירה תופסים גיבורי תרבות מסוג אחר: ממציאים ומדענים, אמנים ומוזיקאים, גיבורים רוחניים, אנשי אסטרטגיה ולא לוחמים. הרעיון, ולא הפעולה, הוא כעת קריטריון מרכזי להערכה. עם זאת, הדגם ההרואי שהם מייצגים אינו משתנה. סיפור חייהם, סיפור ההעפלה וההתגברות, מצית את הדמיון הכללי ומשמש בסיס להערצה ולהזדהות עמם.

הגיבור האלקטרוני, גיבורו של עידן הטלוויזיה, הוא לעתים קרובות הסלבריטי שתכונתו העיקרית היא עצם היותו מפורסם. המדיה האלקטרונית, באמצעות אשליית האינטימיות שהיא יוצרת אצל צרכניה, הופכת את הגיבור לטריוויאלי, לקרוב ולבר השגה (Strate, 1987). מצב בריאותו של הגיבור, הרגלי הבילוי וחיי המשפחה שלו נפרשים בפני צופי הטלוויזיה והופכים אותו לנגיש (ע"ע אלילות, אלילים). גם הפוליטיקאים נכללים בקטגוריה זו, מתוקף חשיפת הספֵרה הפרטית שלהם בטלוויזיה (ע"ע טלפוליטיקה). תוחלת החיים של גיבור המדיה קצרצרה. בניגוד לגיבור הקלאסי, הוא אינו פועל מול מציאות שאותה הוא מנסה לשנות, אלא כנגד סימנים ודימויים של גיבורים וכוכבים אחרים במדיה. הגיבור האלקטרוני הוא בדרן פוסטמודרני: אוסף של מוסכמות וקלישאות השאובות מטקסטים ומגיבורים אחרים של חברת הראווה. תהילתו נובעת בחלקה מהזדהות אותנטית של הקהל עם סיפור חייו ובחלקה מהבניה מזויפת של התהילה באמצעות השעתוק שלה כמערכת סימנים בתוך המדיה (Marshall, 1997).

הקולנוע האמריקאי, ולימים גם הטלוויזיה, הם כר נרחב לדיון בסוגיית הגיבור בתרבות הפופולרית. השיח הקולנועי מבחין בין גיבור קולנועי במובן של הדמות המובילה לבין התואר גיבור המתייחס לתכונות האופי של אותה דמות. בהקשר זה אפשר להזכיר את גיבורו המיתולוגי של המערבון – "דמות שלווה, אולי אפילו מלנכולית, אדם שלפעמים מבקש הכרה ואהבה מן החברה, אבל לעולם אינו תובע ממנה יותר משיש ביכולתה להעניק. מקצועו של הגיבור הקולנועי הזה הוא הגבורה עצמה" (מוג'ה, 1994). ישנם גם הגיבורים האגוצנטריים והנון-קונפורמיסטיים של סרטי הגנגסטרים והגיבורים המורכבים יותר, שקשה להגדירם מבחינה ערכית, בקולנוע של שנות התשעים. סרטים כגון מועדון קרב (דיוויד פינצ'ר, 1999) מעמידים במרכזם את מיתוס הגבורה והגבריות ובוחנים אותו בצורה ביקורתית. על רקע הדמדומים והמלנכוליה של הקפיטליזם התאגידי פורחת ידידות גברית המתבוססת בפולחנים של הישרדות. סרטים אלה מבטאים את מחאתו של הגוף האלים, הליבידינלי, המפולש, הנחדר והמקרטע מול חברת צריכה אדישה וסתמית, שאפשר לזעזעה רק באמצעות הטרנסגרסיה של האלימות הקשה (ע"ע גבריות חדשה).

הטשטוש בין דמותו של הגיבור הקולנועי לבין הכוכב המגלם אותו הוא עדות נוספת לנטייתה של התרבות להבליע את הגבול בין בדיון למציאות. דוגמה קיצונית לכך היתה בחירתו של רונלד רייגן – כוכב קולנוע בעברו – לנשיאות ארצות הברית ב-1980. גם הדיון הציבורי, המְּאמֵץ קלישאות מעולם הקולנוע ("מי שלף ראשון?"), משקף נאמנה מציאות זו. בחירתם של נשיאים כגון ג'ון קנדי (על קשריו לעולם הזוהר והמשחק באמצעות מרילין מונרו) וביל קלינטון (נגן הסקסופון ואשף יחסי הציבור הטלוויזואליים) שבה ומאשרת את ההנחה בדבר טשטוש הגבולות שבין הגיבור הפוליטי, הבידורי והתקשורתי.

גיבוריה של התרבות הפופולרית הם אפוא גיבורי המדיה והקולנוע: גרי קופר, המפרי בוגרט, מרלון ברנדו, מרלין מונרו, מייקל ג'ורדן, בראד פיט ורבים אחרים. דמות הגיבור משתקפת הן בפרסונה האמנותית של הכוכבים והן בחייהם האישיים. במובן מסוים, גיבור התרבות הפופולרית נוגע במיתולוגיות של הגיבור הקלאסי: סופרמן, בן אֵלים המצויד בכלי נשק סודיים וקטלניים שנועדו להציל את העולם. גיבורים פופולריים מסוג זה הם ארנולד שוורצנגר שהפך למושל קליפורניה, הריסון פורד (בלייד ראנר), ובצורה קצת אחרת ג'יימס בונד, האביר בעל החרב הקסומה, הנשאב מעולם הרומנסה של ימי הביניים ונוחת במפתיע בעולם הטכנולוגי של ימינו.

אילו מסקנות אפשר להסיק מהתנהלותו של הגיבור לאורך ההיסטוריה? ראשית, ישנה הזדקקות אנושית מתמדת לכריזמה ולעוצמה שהן מעבר לניסיון היומיומי. אנו מבקשים לתלות בגיבור את הממד הרדיקלי ביותר של הפנטזיות והסיוטים שלנו, ובמובן זה הגיבור הוא תמיד עדות לאידאולוגיות המושלות בכיפה בזמנו. שנית, חל מעבר מגיבור "רציני", שליח האל ובא כוחו, אודיסיאוס האיש האלוהי רב-המזימות, האדם המתמודד כנגד כל הפיתויים – אל דמות הגיבור האירוני הקומי או הפרודי, הנענה מרצון לאותם פיתויים ומאפשר את מימושם. שלישית, ניכרים התקוממות מלנכולית כלפי המציאות וניסיון להיחלץ ממנה באמצעות הפנטזיה הסוריאליסטית האלימה. רביעית, ישנה האפשרות היהודית הקלאסית: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו".

אפשר גם לראות בגיבור השתקפות מודעת של צרכיו הפסיכולוגיים של צרכן המיתוס: הצורך בפולחן גיבורים – אנשים חזקים וטוטליים שיעניקו לנו הגנה וסמכות בעולם שבו הן האל והן יורשיו (המטאפיזיקה החילונית) פשטו את הרגל זה מכבר. עדויות פרדוקסליות לקיומו של הגיבור בימינו אפשר למצוא בפולחן הגיבורים כפי שהוא משתקף בעבודותיהם של אנדי וורהול (דיוקנאות של מאו צה טונג ושל צ'ה גווארה) ושל ברברה קרוגר (Kruger, We Don't Need Another Hero, 1987) או בפולחן המלכים והנסיכים (מלכים של בשר ודם וקרטון) במחזותיו של נסים אלוני (אדי קינג, 1975; הצוענים של יפו, 2000; הנסיכה האמריקאית, 2002). גיבורים אלה משקפים, מצד אחד, נוסטלגיה לעולם של זוהר, יציבות ודרמה, ומצד אחר, אזהרה מפני קסמו המסוכן של הגיבור, שבכוחו לסחוף את הציבור לגן עדן או לגיהינום. מדובר בעוצמתה המסוכנת של הדרישה: "שִׂימָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל-הַגּוֹיִם" (שמואל א, ח, 5).

מקורות

, נ' 1975: אדי קינג, תל אביב: סימן קריאה.

— 2000: הצוענים של יפו, תל אביב: ידיעות אחרונות.

— 2002: הנסיכה האמריקאית, תל אביב: משכל.

אריסטו, 2003: פואטיקה, תרגום: י' רינון, ירושלים: מאגנס.

בלו, ס' 1992: הרצוג, תרגום: ע' פלד, תל אביב: זמורה-ביתן.

ברגר, א' 1995: מבוא לתקשורת, תל אביב: האוניברסיטה המשודרת.

גונצ'רוב, א' [1859] 1959: אובלומוב, תרגום: י' אורן, ירושלים: מ' ניומן.

גרין, ג', 1974: העוז והתפארת, תרגום: ד' שחר, תל אביב: עם עובד.

הומרוס, 1996: אודיסאה, תרגום: א' כהנא, ירושלים: כתר.

הירשפלד, א' 1994: "גברים בגברים", משקפיים, 22 (אוקטובר), עמ' 9.

יהושע, א"ב, 1968: מול היערות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

מוג'ה, ד' 1994: "גיבור מהסרטים", משקפיים, 22 (אוקטובר), עמ' 68.

פרויד, ז' [1939] 2009: משה האיש והדת המונותיאיסטית, תרגום: ר' גינזבורג, תל אביב: רסלינג. 

— 1988: טוטם וטאבו ומסות אחרות (כרך ג'), תרגום ח' איזק, תל אביב: דביר.

קאמי, א' [1956] 1975: הנפילה; גלות ומלכות, תרגום: צ' ארד, תל אביב: ספרית פועלים.

[1942] 1985: הזר, תרגום: א' המרמן, תל אביב: עם עובד.  

— [1947] 2001: הדבר, תרגום: א' המרמן, תל אביב: עם עובד.

קפקא, פ' 1992: המשפט, תרגום: א' כרמל, ירושלים ותל אביב: שוקן.

רושדי, ס' 1989: פסוקי השטן, (לא מצויין שם המתרגם),  ירושלים: כתר.

Campbell, J. [1949] 1973: The Hero with Thousand Faces, Princeton: Princeton University Press.

Frye, N. 1957: Anatomy of Criticism, New Jersey: Princeton University Press.

Marshall, D. P. 1997: Celebrity and Power: Fame in Contemporary Culture, Minneapolis and London: Minneapolis University Press.

Raglan, L. 1956: The Hero: A Study in Tradition, Myth and Drama, New York: Vintage Books.

Strate, L. 1987: "The Concept of the Hero in the Era of Electronic Communication", paper presented at The Second International Congress on Early Childhood Education, Ramat-Gan, Israel.

Turner, V. 1984: “Liminality and the Performative Genres,” in: MacAloon, L.  (ed.), Rite, Drama, Festival, Spectacle: Rehearsals toward a Theory of Cultural Performance, Philadelphia: Institute for the Study of Human Issues, pp. 19–41.

Van Gennep, [1908] 1960: The Rites of Passage, trans. M.B. Vizedon and Garrielle L. Caffee, London: Routledge.

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×