אקספרסיוניזם

Expressionism

"הייתי עייף וחולה – צפיתי אל מעבר לפיורד – השמש היתה שוקעת – העננים נצבעו אדום – כדם – חשתי כאילו עברה צריחה בטבע – חשבתי ששמעתי צריחה – ציירתי את התמונה הזאת – את העננים ציירתי כמו דם אמיתי. הצבעים היו צורחים".

אדוארד מונק על עבודתו הצעקה, בתוך: יוז, ר', הלם החדש, עמ' 266.

זרם אמנותי המתאר את המציאות באופן סימבולי, מתוך העדפת העולם הרגשי הפנימי, הסוער והמעוות של האמן על פני תיאור המציאות הריאליסטית החיצונית. הזרם, שצמח בגרמניה בראשית המאה ה-20 והתפשט אחר-כך לארצות אחרות באירופה, מצא את ביטויו באמנות הפלסטית, במוזיקה, בתאטרון, בספרות ובקולנוע. בשנות הארבעים של המאה שעברה התגבש בניו יורק סגנון "האקספרסיוניזם המופשט", שהתמקד בממד הרוחני של הציור והבליט ערכים ניאו-רומנטיים הקשורים בלא-מודע ובנשגב. מאה שנה לאחר הולדתו המשיך הדימוי האקספרסיוניסטי להזין את אווירת הפניקה והחרדה שליוותה את המאה ה-20 כמעט לכל אורכה. הפואטיקה האקספרסיוניסטית בולטת בתחומים שונים של התקשורת והתרבות הפופולרית בימינו, החל משגשוגו של גיבור-העל בקומיקס, דרך "החזרה לציור" בשנות השמונים ועד ל"פילם נואר" בקולנוע של אותה עת.

את שורשיו של הסגנון האקספרסיוניסטי אפשר לאתר בתחום האמנות הפלסטית והספרות. סממנים ראשונים לקיומו של הזרם החדש אפשר למצוא ביצירתו של הצייר הנורווגי אדוארד מונק (Munch), למשל, בעבודותיו המפורסמות הצעקה (1893), ומדונה (1925-1894). כתנועה מאורגנת הופיע האקספרסיוניזם בדרזדן, גרמניה, בשנת 1905, עם היווסדה של קבוצת  die Brücke ("גשר"), שעם חבריה נימנו ארנסט לודוויג קירכנר (Kirchner), אריך הקל (Heckel), קרל שמידט-רוטלוף (Schmidt-Rottluff), אוסקר קוקושקה (Kokoschka), פול קליי (Klee) ואחרים.

באותה עת, בסלון הסתיו של פריז, הציגה קבוצת ציירים שכונתה ה"פוביסטים" ("חיות פרא") – אנרי מאטיס (Matisse), אנדרי דרן (Derain), מוריס דה ולמינק (de Vlaminck), ז'ורז' בראק (Braque), ג'ורג' רואו (Rouault) ואחרים – אסתטיקה דומה שהתמקדה במשטח הציורי ובגוונים המתנגשים של הצבעים. חרף השוני בין הציור ההדוניסטי, "הדרומי" (הים תיכוני), נוסח מאטיס וחבריו לבין האסתטיקה החמורה של האקספרסיוניזם הגרמני, "הצפוני" – ניתן להבחין גם בתכונות משותפות לשני הזרמים, ובראשן זניחת המדעיות האובייקטיבית נוסח האימפרסיוניסטים, השתקעות בעולם הדמיון הבוטה של תודעת האמן, שימוש נועז וחופשי בקו ובצבע כדי לאפיין מצבי נפש קיצוניים, שחרור מכבלי המבט השכלתני ועוד. אופייניות למגמה זו היו המסכות שעטו דמויותיו של ג'יימס אנסור (Ensor). אלה הופיעו גם בעבודותיהם של אמיל נולדה (Nolde) (ריקוד החיים), מקס בקמן (Beckman) (הלילה, 1919-1918) ולודוויג קירכנר (הפרוצה האדומה, 1924-1914).

ככלל, אפשר לומר, כי הפואטיקה האקספרסיוניסטית היתה ביטוי מאוחר של האסתטיקה הרומנטית (Abrams, 1971). האקספרסיוניזם, כמו הרומנטיציזם לפניו, ביקש לצלול אל תוך תודעת האמן ולגלות את "האני/אחר כשדה קרב" – אני השרוי בתוך קונפליקט בלתי פתור: קדושה ופריצות, חרדה ונרקיסיזם, אימה והתגלות משמשים כאן בערבוביה. דמותו של האמן, המחזיק בידיו את לבו הבוער בזוהר של שליחות – עבודה שצייר מקס פכשטיין (Fechstein) על עטיפת הספר על כל האמנים ב-1919 (יוז [1980] 1989: 73) היא דוגמה אופיינית לפואטיקה נרגשת זו: לבו של האמן מביע את כל נפלאות העולם וזוועותיו ומשמש להם מראה רבת עוצמה. מתוכו מבצבץ הלא-מודע הפרוידיאני, החבוי בעומק היקום.

הפואטיקה האקספרסיוניסטית בולטת לאורך תולדות האמנות של המאה ה-20. ניתן למצוא אותה אצל אמנים כגון קורט שויטרס (Schwitters), פיקאסו (העלמות מאוויניון, 1907), קוקושקה (דיוקן אדולף לוס, 1903), חיים סוטין (נוף בסרה, 1919) ועוד. בתקופה מאוחרת יותר השפיעה האסתטיקה האקספרסיוניסטית על האמן האמריקאי אדוארד הופר  (Hooper). בציורים אופייניים, כגון חלונות בלילה (1928) או משרד בניו יורק (1962), הוא חושף את שורשי המלנכוליה הטמונים בחלום האמריקאי: המסתורין של דמויות הנלכדות ברגע של בדידות בתוך סצנה הקוראת לחשיפה ולנראות.

לאקספרסיוניזם נכונו עוד שני רגעי שיא במהלך המאה ה-20. הראשון שבהם הוא זרם באמנות הקרוי "האקספרסיוניזם המופשט" ומזוהה עם אסכולת ניו יורק בשנות הארבעים והחמישים. נציגיו האופייניים של זרם זה הם וילם דה-קונינג (de Kooning) (חפירה, 1950; אישה עם אופניים, 1952), ג'קסון פולוק (Pollock) (ערפל באזוביון, 1950) ומרק רותקו (Rothko). אף כי מדובר באמנים בעלי סגנון שונה, חברי הזרם שותפים לחיפוש מתמיד אחר רבדים של עומק בשכבות הצבע ובקומפוזיציה המעוותת, הקדחתנית, של הצורות שביקשו לבטא את הריתמוס הקדום של היקום. מסורת זו התכתבה עם שני מקורות עיקריים: הציור האקספרסיבי-סימבוליסטי נוסח קאנדינסקי (קווים שחורים, מס' 189, 1913; תענוגות קטנים, 1913); והציור הסוריאליסטי שייובא לאמריקה על-ידי ארשיל גורקי (Gorky). ציור זה, שכונה גם "ציור פעולה", העלה שוב למרכז הבמה את מיתוס האמן הפוסט-רומנטי החוצב את חזונו האמנותי כמו מתוך גופו. הגוף מבוסס בתוך המרחב גדל הממדים של הציור-עולם, ותוך כדי תנועה פולחנית-ריקודית מטיל באורח אקראי ואוטומטי (במסורת האוטומטיזם של הציור הסוריאליסטי) כתמים ולולאות צבע על הבד. סצנה מעין זו היא אחד הייצוגים המפורסמים של מיתוס האמן ההרואי באמנות המודרנית. היא תוארה  ב- Life Lessons – האפיזודה אותה ביים מרטין סקורסזה בסרט סיפורי ניו יורק (1989). אמנותו של מארק רותקו, שהתכתבה עם מקורות אלה, היתה שונה. בדומה לפולוק, גם אצלו בלטה השאיפה לגודל ולמונומנטליות, אלא שציוריו הביעו במובלע תחושה של ריטואל דתי הנתמך בבדים כמעט מונוכרומטיים, בכמה צבעי יסוד. הנוסחה שלו היתה "סדרה של מלבנים של צבע, בעלי שוליים רכים ומשטח רוטט, הנערמים אנכית במעלה הבד; לעתים קרובות החלוקות והמרווחים ביניהם מעלים על הדעת אופק או שפת ענן, וכך ממקמים את הדימוי בעקיפין בתחום הנוף" (יוז, [1980] 1989: 32).

הגל האקספרסיוניסטי השני הופיע יחד עם הניאו-אקספרסיוניזם באמנות ובקולנוע, בשנות השמונים של המאה ה-20. ה"חזרה אל האקספרסיוניזם" השתלבה באותה עת במגמה של "חזרה לציור", כלומר התרחקות מן האמנות מושגית ומן המינימליזם והתמכרות מחדש לשיכרון הצבעים והצורות האקספרסיוניסטיות. מגמה זו בולטת באקספרסיוניזם המופשט של גרהרד ריכטר, בעבודותיהם של אנסלם קיפר (Kiefer), דיוויד סאלי (Salle), ג'וליאן שנבל (Schnabel)  ואחרים. מגמה דומה נרשמה בקולנוע של אותה עת. היא מצאה את ביטויה בתחייתו של ה"פילם נואר" (הסרט האפל) של שנות הארבעים והחמישים. הכינוי "אפל" ניתן על-ידי מבקרים צרפתים לקבוצת סרטים שעוצבו בהשפעת האקספרסיוניזם הגרמני הקלאסי ובזיקה למעורבותם של אנשי קולנוע שהיגרו להוליווד מגרמניה ומאוסטריה, ביניהם פריץ לאנג (Lang) ויוזף פון שטרנברג (von Sternberg). בז'אנר זה בולטים מרכיבים המתכתבים עם המורשת האקספרסיוניסטית של ראשית המאה ועם מסורת הקולנוע האקספרסיוניסטי של אותה עת, כגון הסרט הקבינט של דוקטור קאליגרי (רוברט וינה, 1919). אלה נותנים ביטוי לאסתטיקה של חרדה: גיבור בעל נפש שסועה מתמודד עם טראומות מן העבר (השפעת הלא-מודע והפסיכואנליזה), זווית צילום אקספרסיבית, ניגודים בין אור לצל, מדרכות רטובות מגשם, גרמי מדרגות אפלים, מאווררי תקרה ותריסי רפפות, אנשים אבודים מול הגה מכונית העושה את דרכה בחושך בכביש המהיר אלה היו כמה מסימניו האיקוניים של הז'אנר. סרטי המופת הקלאסיים של הז'אנר, כגון הנץ ממלטה (ג'ון יוסטון, 1941), ג'ונגל האספלט (יוסטון, 1950) ומגע של רשע (אורסון וולס, 1958), הפכו בסוף שנות השבעים והשמונים מושא להזדהות ולציטוט (ע"ע רטרו). אפשר להבחין בכך בסרטים כגון צ'יינה טאון (רומן פולנסקי, 1974), נהג מונית (מרטין סקורסזה, 1976), כחום הגוף (לורנס קאסדן, 1981) וסרטיו של דיוויד לינץ' קטיפה כחולה (1986), טווין פיקס (1992), כביש אבוד (1997) ומלהולנד דרייב (2001). מוטיבים אקספרסיוניסטיים בולטים גם בסרטיו של פסבינדר כגון עלי, או פחד אוכל את הנשמה (1974); נישואיה של מריה בראון (1979) ועוד. בסרטים אלה שוחזרה מחדש האסתטיקה של החרדה האקספרסיוניסטית תוך התאמה לעידן אי-הוודאות שהקרין העולם הפוסמודרני. האווירה השלטת בהם היא אווירת המאוים, המצמרר, הפרוידיאני. זו מפוררת את הגיבור והופכת אותו לנווד חסר בית, לזר בעולמו. אי-הרציונליות והאניגמטיות של הקיום האנושי – מוטיב מרכזי באסתטיקה האקספרסיוניסטית – זוכות לייצוג אינטרטקסטואלי עשיר.

במקביל למורשת האקספרסיוניסטית בתחום האמנות והקולנוע אפשר לדבר, כאמור, גם על ספרות אקספרסיוניסטית. יתר על כן, חלק מן הדמויות הבולטות באמנות האקספרסיוניסטית היו גם אנשי עט, ביניהם אדוארד מונק, שהרבה לכתוב על אמנות, ואוסקר קוקושקה, שהיה גם מחזאי. בין יצירות המופת הספרותיות אפשר להצביע על הרומן מפיסטו (קלאוס מאן, [1936] 1990) ועל ברלין אלכסנדרלפאץ (אלפרד דאבלין, [1925] 1987). בישראל מן הראוי לציין בהקשר זה את הרומן עַם, מאכל מלכים (יצחק לאור, 1993). בתחום המחזאות העולמית בולטים שני כותבים: פרנק ודקינד (Wedekind) ואוגוסט סטרינדברג (Strindberg). הראשון חיבר מחזות מפורסמים כגון רוח האדמה (1895) ותיבת פנדורה (1904). מחזות אלה ביטאו בלשון סוערת ובדיאלוג דרמטי מהיר את מרד הנעורים כנגד הזקנה והמוסכמות. מחזותיו המאוחרים של אוגוסט סטרינדברג, כגון מחול המוות (1901) וסונטת הרוחות (1907), הם דוגמה נוספת לדרמה האקספרסיוניסטית שפרחה בראשית המאה מתוך זיקה להתרחשויות מקבילות באמנויות אחרות כגון שירה, ספרות ומוזיקה. המהפך האקספרסיוניסטי במוזיקה התרחש עם המצאת המוזיקה הא-טונלית על-ידי ארנולד שנברג (Schönberg). מוזיקה זו סימנה אפשרויות חדשות; היא הציעה שינוי מהפכני במבנה הפורמלי של המוזיקה המערבית עם המצאת שיטת 12 הטונים. מהפכה זו מקבילה להרס הצורות המסורתיות בציור האקספרסיוניסטי.

דוגמאות אלה שבות ומאששות את הסברה כי האסתטיקה האקספרסיוניסטית אינה נחלתה של תקופה היסטורית מצומצמת (ראשית המאה ה-20). רישומה ניכר על פני טווח זמן רחב ובמסגרת מבחר רחב של ז'אנרים באמנויות השונות. השפעה זו מוליכה אל ימינו שלנו. תחושת החרדה הקולקטיבית של סוף המילניום החזירה את אווירת האקספרסיוניזם אל לב ההוויה התקשורתית. סימנים לכך נוכל למצוא בעולם הסייברספייס והסייברפאנק המושפעים מאווירת הטכנוגותיקה של העידן, בעיצובו האקספרסיבי של גיבור קומיקס כמו באטמן (למשל בסרט האביר האפל [כריסטופר נולן, 2008]), וכן במחוות מודעות לסגנון הפילם נואר שהופיעו החל משנות השבעים בקולנוע ובטלוויזיה והפכו לדבר שבשגרה בשנים האחרונות. סימנים אלה ואחרים מצביעים על העובדה כי תרבות ההווה מתרחקת מן הסיפור הרציונלי של האנושות ומשקיעה עצמה יותר ויותר בסיפור האלטרנטיבי: הסיפור החידתי, הניאו-רומנטי. חזרה זו אל הניאו-רומנטיקה מבליטה את ההקשר הפנימי, האקספרסיבי, של הדברים; היא מוצאת את ביטויה באווירת הפניקה והחרדה של העידן ובפולחנים עכשוויים של רוחניות אופנתית (ע"ע עידן חדשאגדה אורבנית ; שמועה).

מקורות

דאבלין, א' [1925] 1987: ברלין אלכסנדרפלאץ, תרגום: נ' בן-ארי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

יוז, ר' [1980] 1989: הלם החדש, תרגום: ע' כהן, תל אביב: עם עובד.

לאור, י' 1993: עַם, מאכל מלכים, תל אביב: הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה. 

מאן, ק' [1936] 1990: מפיסטו, תרגום: נ' בן-ארי, תל אביב: הספרייה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה.

Abrams, M. H. [1951] 1971: The Miror and The Lamp. Romantic Theory and the Critical Tradition, New York: Oxford University Press.

Dube, W. D. (ed.) 1997: German Expressionism, Art and Society, 1909-1928, London: Thames and Hudson.

Pascal, R. 1973: From Naturalism to Expressionism: German Literature and Society 1880-1918, London: Weidenfield and Nicolson.

Willet, Y. 1971: Expressionism, London and New York: Weidenfield and Nicolson.

תאור / מקור התמונה:

from: The Cabinet of Dr. Caligari (1920). Director: Robert Wiene

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×