אלגוריה/סמל

Allegory/Symbol

מיוונית:Allos – אחר; – Agoreuein לדבר. האלגוריה היא שיטת סימון שבה מישור אחד, מופשט על-פי רוב, מסומן על-ידי מישור אחר, ריאלי ומוחשי. פענוחו של המישור המוחשי מוביל אל המשמעות המופשטת. במצב האלגורי, המסומן (המשמעות) אמור להחליף את המסמן (הביטוי המוחשי). הסמל הוא לרוב ניגודה של האלגוריה – הוא מהווה שיטת סימון בלתי אמצעית, המבטלת את הפער שבין הצופה לטקסט. בשיטה זו, החיבור בין המסמן למסומן הוא שרירותי ואינו ניתן להפרדה: המכיל הוא גם המוכל; המסמן והמסומן מתאחים בתוך כוללותו של הסימן. פעולת הסימון האלגורית, לעומת זאת, מחייבת התערבות; הבנת התבנית הלשונית כרוכה בהכרח בהמרה של המשמעות או בהחלפתה. האלגוריה, על-פי ולטר בנימין (Benjamin), נזקקת ל"אחר", לפער המתמיד בין הדבר לבין משהו/מישהו אחר. המרחק בין סמל לאלגוריה זהה למרחק שבין פואטיקה מודרניסטית לפואטיקה פוסטמודרניסטית.

בתקופה הרומנטית נתפסה האלגוריה כמשנית ביחס לסמל; היא נחשבה למוצר נחות שאינו מצליח להתרומם לדרגתו של הסמל ולייצג כמוהו את אחדותה של המציאות (גתה, 1984; Auerbach, 1984). השינוי במעמדה של האלגוריה הסתמן עם הגותו של ולטר בנימין (בנימין, 1996: 31-8), שתפס את האלגוריה, מנקודת מבט חילונית, כמצב תרבותי. לדידו, הסמל והאלגוריה אינם מנוגדים לחלוטין זה לזה: האלגוריה מצויה בצורה מודחקת בתוך הסמל. בנימין מבקש לכנס בתוך פעולת הסימון האלגורית את ממד הזמן (החסר בסמל), וכך לייצג את היסוד המודחק והמתפרק, השרוי בצורה לטנטית בתוך הטבע ה"קפוא", הנצחי, האחדותי. לטענתו: "אם הטבע נידון מאז ומעולם למיתה, כי אז הריהו מאז ומעולם גם אלגורי".

המצב האלגורי הוא אפוא מצב של התפרקות אלימה ומוחצנת: יציאה מתמונת עולם של טוטליות אורגנית למצב של שבר, חוסר תפקוד והיעדר שפה אותנטית. המבט האלגורי מניח סופיות, התכלות, ומלנכוליה. האלגוריה נותנת ביטוי למצב של גירוש מגן עדן – זהו הפער בין החוויה לבין הדיבור על החוויה (ע"ע א, אלף). משמעויותיו של הביטוי האלגורי אינן מצטרפות לכדי משמעות כוללת אחת. לכל פרגמנט מעמד משלו; הפרגמנט אינו חלק מוגדר המתאים את עצמו לתבנית הכוללת כמו בתַּצְרֵף, אלא חלק העומד לעצמו, ללא מחויבות לסינתזה. תיאור מעין זה מעניק לאלגוריה ממד של שלילה ביקורתית החסרה בעולם האחדותי של הסמל.

מנקודת מבט מרקסיסטית, החברה הקפיטליסטית שואפת לייצר מוצרים המסתירים את אופייה של העשייה העומדת מאחוריהם; היא חותרת להציג את המוצר כאילו הוא נוצר באורח פלאי, ללא מגע יד אדם. העטיפה והכיסוי האסתטיים שלו משמשים להסוואת הזיעה שהושקעה בו ותורמים לטשטוש יחסי הניצול העומדים בבסיס הייצור. מהיבט זה ניתן לומר כי הקפיטליזם שואף להציג את המוצר כסמל: מוצר המכחיש באחדותו את הפער שבין העשייה לבין משמעותה. הקפיטליזם נוטה לדבוק בקיומו של מוצר העומד כביכול בפני עצמו, שהוא התכלית הבלבדית של עצם קיומו. ואולם פעולה ביקורתית חושפת את הסמל כאלגוריה. בכך מתפרק המוצר מאחדותו ונחשף הממד הפטישיסטי, המלאכותי והנצלני של קיומו. החפץ הפטישיסטי עושה אפוא את מסלול נדודיו של החפץ האלגורי. בשני המקרים מתגלה הפער: יכולתו של החפץ (הדבר) להיות גם משהו אחר.

הדיאלקטיקה אלגוריה-סמל חושפת בבהירות את הפער בין פואטיקה מודרניסטית לבין פואטיקה פוסטמודרניסטית. הרומנטיקה והמודרניזם נוטים בבירור אל האחדות האורגנית של הסמל. גם העולם המודרני מצטייר כעולם של סוד וכוללות, שנחשפים על-ידי הפעילות הסמלית. העולם הפוסטמודרני, לעומת זאת, מתאפיין בפעילותו האלגורית, שהרי זו נותנת ביטוי רדיקלי לפער בין המסמן למסומן, בין האומר לבין הנאמר, בין הטקסט לבין קוראיו. מה שנמצא ביניהם הוא תמיד ההבדל והתחליף. זהו האחר הרדיקלי בתפיסתו של דרידה (Derrida) ותיאורטיקנים הקרובים לו ברוחם (ע"ע סופלמנטריות). אלה מבקשים לכונן את האלגוריה מחדש כקטגוריה ביקורתית ברמה הפוליטית, האתית והאסתטית.

תיאורטיקן הספרות ג' פינמן (Fineman) גורס כי המונח אלגוריה קרוב ברוחו למונח "הפונקציה הפואטית של השדר", על-פי רומן יאקובסון. בשני המקרים מדובר במסר רפלקטיבי המוסב אל עובדת נוכחותו, וכך הוא חושף את פעולת הסימון עצמה. האלגוריה מופיעה כאקט פואטי בעל חשיבות עליונה, כתמטיזציה של השפה עצמה (Fineman, 1981: 133-134). גם פול דה מאן, המבקר הפוסט-סטרוקטורליסטי ששיתף פעולה עם הנאצים, ממשיך ב"טיהור שמה" של האלגוריה ומתמקד בבעיית הסימון במסורת של השירה הרומנטית: דיאלקטיקה שבין האדם לטבע, דו-שיח בין הסובייקט לאובייקט. הדיאלוג שבין האדם לטבע מתגלה כסוג של סוליפסיזם (שיטה פילוסופית הרואה בתודעה המכּירה את האופן היחיד שבו ניתן להתבונן בעולם); "האלגוריה מוותרת על הנוסטלגיה והתשוקה להתאים (לרפרנט) […] תמיד כוללת בתוכה ויתור או מוות" (de Man, 1993: 207). לסמל כוח של הסתרה, הכחשה והרחקה של ממד הזמן, בעוד האלגוריה חושפת את עצם קיומו.

אם נרחיב את היריעה נוכל לומר כי האלגוריה היא תמיד "קריאה (Reading) של אלגוריה": כל אקט של קריאה הוא אלגורי, וכל אלגוריה היא אקט של קריאה. קריאה לפיכך כוללת בתוכה תמיד את הכישלון, את חוסר היציבות, מכיוון שלעולם יהיה פער בין הדבר עצמו לבין ייצוגו בשפה. היליס מילר, במאמרו Reading Unreadability, קושר גם הוא בין הקריאה לתהליך גילוי הפערים שנחשף באלגוריה. לדעתו, הכרה בשגיאה ובחוסר היכולת להתגבר על השגיאה מצויה בבסיס הפעולה האתית של הקריאה. כל פעולה הכרתית כרוכה בתיווך, בכלי עזר שמעצבים את העולם (קטגוריות, זמן, חלל וחושים). אין באפשרותנו להגיע לרפרנט, לדבר עצמו; איננו יכולים לדעת דבר מחוץ לכלי ההכרה. קאנט אמנם גרס כי ניתן להתגבר על המכשלה על-ידי הכרת התנאים המאפשרים והמגבילים את ההכרה; לדעתו, ניתן להכיר בחוסר ההבנה וכך להגיע לגאולה; התגברות על חוסר ההבנה מרחיבה את גבולות התבונה האנושית. ואולם, לפי דה מאן, קאנט לא הביא בחשבון את תפקיד השפה בהתגברות על המכשלה: לא ניתן להכיר את העולם מחוץ לשפה. כל ניסיון כזה ישאיר אותנו בגבולות השפה; השפה אינה יכולה לבטא את מה שמחוץ לה. על-כן יש להעביר את הדיון האתי מהסובייקט אל השפה. לאתיקה אין קשר לרצון או לחירות של הסובייקט. לא ניתן להפריד את האתיקה מן השפה מכיוון שכל אתיקה היא בעצמה סיפור (ע"ע משחקי לשון).

בדומה לצו הקטגורי של קאנט, גם מילר טוען כי הדרישה האתית היא אבסולוטית, ללא תנאי. הקריאה לדידו היא מהלך של שלושה שלבים: (א) קריאה מטאפורית; (ב) דקונסטרוקציה של הקריאה המטאפורית; (ג) הקריאה האתית "קריאה של עיוורון": קריאה זו כרוכה בטעות. לעולם לא ניתן לקרוא את הטקסט באופן סופי, מוחלט או ממצה. דה מאן מכנה קריאה זו בשם  "אלגוריה" כיוון שמדובר במשהו אחר שאינו הרפרנט, בסימון שלעולם אינו הדבר עצמו. זוהי הוודאות הפרדוקסלית היחידה הקיימת בכל פעולה של קריאה. ואולם מצווה עלינו להמשיך לנסות ולהגיע לרפרנט. האופק של הרפרנט כופה עלינו גבולות. חוסר האפשרות לעבור את הגבול ולקרוא הוא כורח אוניברסלי: זהו הגורל האנושי (Miller, 1987: 41-59).

הדיון האתי והאסתטי חושף מגמה ברורה: המעבר מתפיסת עולם סימבולית, השואפת להגיע לאחדות גן-עדנית אבודה, אל תודעה מלנכולית, העוסקת בשפה כבאובייקט אבוד, שאף-על-פי-כן נגזר עלינו לנוע לקראתו. ממד זה חושף את קיומה של האלגוריה כסטרוקטורה ביקורתית מרכזית בימינו.

מקורות

בנימין, ו' 1996: "האלגוריה ומחזה התוגה", "על היסטוריה והקשר היסטורי", בתוך: מבחר כתבים, כרך ב: הרהורים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 8–31, 313.

גתה, י' 1984: "על הסימבולי", בתוך: פרקים, תל אביב: ספרית פועלים, עמ' 42-41.

Auerbach , E. [1959] 1984: "Figura", in: Scenes from the Drama of European Literature, Minneapolis: University of Minnesota Press, pp. 11-76.

de Man , P. 1979: Allegory of Reading, New Haven: Yale University Press.  

— 1993: "The Rhetoric of Temporality", in: Blindness and Insight , London: Routledge, pp. 187-228.

Fineman, J. 1981: "The Structure of Allegorical Desire", in: Allegory and Representation, Baltimore and London: The Johns Hopkins University Press, pp. 26-60

Miller, J. H. 1986: "Reading Unreadability: de Man", in: The Ethics of Reading: Kant, de Man, Eliot, Trollope, James, and Benjamin, New York: Columbia University Press. pp. 41-59.

תאור / מקור התמונה:

Maynard Dixon, Red Butte with Mountain Men, 1935, oil on canvas, 95-1/2" x 213-1/2

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×