טראומה, פוסט-טראומה

א. טראומה היסטורית או טראומה מבנית?

"המציאות האנושית מובְנֵית כטראומה […] המציאות, כסדר סמלי, חסרה באופן מבני ומשום כך אינה יכולה להגיע לגאולה או לזהות מלאה עם עצמה […] תמיד ישנו איזה 'יתר' טראומטי – ה'ממשי' בלשונו של לאקאן – שחומק מהמערכת הסמלית ומערער אותה באופן מתמיד", כותב עמוס גולדברג במבוא לספרו של דומיניק לה קפרה לכתוב היסטוריה, לכתוב טראומה (גולדברג, 2006: 20). לה קפרה מבחין בין הטראומה המבנית לבין הטראומה ההיסטורית: הראשונה מוגדרת כחוויה מהותית של היעדר ושל עודפות; חוויה זו אינה תלויה בנסיבות היסטוריות כלל. האחרונה היא אירוע קונקרטי – "טראומה מסוימת שהתרחשה בנסיבות היסטוריות מסוימות לבני אדם מסוימים והיא מצמיחה תוצאות מאד מסוימות" (שם). חוסר ההבחנה בין שני סוגים אלה – חוסר הבחנה שבו לוקים העוסקים בטראומה, היסטוריונים וחוקרי מתחומים אחרים – גורם לעיוות ולעתים לרדוקציה: תאורטיקנים מסוימים רואים באירועים טראומטיים היסטוריים אך ורק גילום של טראומה מבנית שלדידם מציגה את המציאות האנושית; היסטוריונים, לעומתם, עלולים להתעלם מן היסוד המבני, הא-היסטורי, של הטראומה.

מתוך כך גוזר לה קפרה הבחנה עקרונית נוספת בין היעדר (absence) לבין אובדן (loss). ההיעדר מתייחס אל ה"יֶתֶר" – שורש הטראומה המבנית; לה קפרה ממקם אותו ברמה הטרנס-היסטורית. את האובדן, מנגד, הוא ממקם ברמה ההיסטורית. ההבדל בין ההיעדר לאובדן נעלם לעתים קרובות והשניים מתמזגים זה בזה. "כשהיעדר מומר באובדן, גוברים הסיכויים לנוסטלגיה שלא במקומה או לפוליטיקה אוטופיסטית שתחתור ליצירתה של טוטליות חדשה או של קהילה מלוכדת לחלוטין. עם זאת, כשהאובדן מומר בהיעדר […] התוצאה היא מבוי סתום של מלנכוליה נצחית, של אבל בלתי אפשרי ושל אָפוריה חסרת גבולות, החוסמים או קוטעים באיבו כל תהליך של עיבוד העבר ואובדניו ההיסטוריים" (לה קפרה, 2006: 76). ההתעלמות מן ההיעדר הטראומטי, המבני, שחומק מכל תיאור או המשגה, באה לידי ביטוי "בנרטיבים היסטוריים המבקשים לתת תחושה שהאירוע הוא בר-הבנה ומיצוי מלא באמצעות ייצוג היבטיו הפוזיטיביים" (גולדברג, 2006: 22). נרטיבים אלה אינם נותנים ביטוי לריבוי הפנים של האירוע ולחוסר היציבות של המושגים המשמשים לתיאורו. אנשי התאוריה שעניינם הטראומה מתמקדים מטבע הדברים בטראומה המבנית, כלומר בתופעה שאינה ניתנת לעיבוד. הם עסוקים "בפיזור וערעור מתמיד על זהויות ובניסוח חוסר היציבות של הטקסט". ה'אין' וה'היעדר' עומדים במוקד עניינם. היסטוריונים, לעומתם, נוטים להתעסק ב'יש' – באובייקטים בני זיהוי – בעובדות, במסמכים, בתהליכים […] בירי המוני […] שוכחים שמשהו יסודי חומק מכל אלה, משהו שאינו יכול לעבור רדוקציה לאובייקטים ומשום כך אינו מאפשר לעבד את האסון עד תום" (גולדברג, 2006: 23).

ב.מיסוד הטראומה

את ראשית העניין המדעי בטראומה ניתן למקם באנגליה, בשנות השישים של המאה ה-19. הרכבת, שהיתה עדיין המצאה חדשה יחסית, יצרה צורך במערך תחבורתי צפוף של מסילות ברזל. אחת ההשלכות של המצב היה ריבוי תאונות הדרכים. אצל חלק מן הנפגעים, שלא נפצעו באופן פיזי, אובחנו תסמינים מסוג חדש: חרדות, רגשות אשם, סיוטים. תסמינים אלה הופיעו בהשהיה של כמה שבועות. התסמינים המושהים כונו בשם "טראומות". השיבה הביתה, עם תום מלחמת העולם הראשונה, עוררה שוב עניין בטראומה. חלק מבוגרי המלחמה לא שבו לתפקד באופן נורמלי והטיפול הנפשי בהם עודד מחקר חדש בתחום. ואולם העובדה כי הטראומה הנפשית אינה מתבטאת באופן חיצוני הובילה אחדים מן המטפלים לראות בקורבנות מתחלים. לדידם, האסטרטגיות הראויות לטיפול היו ענישה, איומים והלבנת פנים. מנגד, היו שהחזיקו בגישה הומנית יותר: אומץ לב ואחוות לוחמים נתפסו כמרכזיים במאמץ ההתגברות על הפחד. עקרונות אלו היו עקרונות מנחים למלחמה הבאה. במלחמת העולם השנייה כונתה ההפרעה בשם "הלם פגזים" (Shell Shock). אולם התברר כי הפרעות נפשיות היו גם מנת חלקם של חיילים שלא היו נתונים לשום טראומה גופנית. גם כעת היו מי שראו בחיילים הלוקים בתסמונת "בעלי נכות מוסרית", והיו אף שסברו שאינם ראויים להיקרא חולים ועל כן יש להעמידם לדין או לסלקם מהצבא בבושת פנים. המלחמה, גרס קרדינר (Kardiner), יוצרת מצב פסיכולוגי מיוחד. אם התגובה האנושית הרגילה לנוכח איום היא מן הסוג של "מאבק או בריחה" (Fight or Flight), הרי במלחמה, פעמים רבות, לא מתאפשרת תגובה זו. חוסר האונים בשל היעדר אפשרויות בחירה מייצר את הטראומה ומותיר אחריו נזק נפשי לאורך זמן. כל מצב עתידי המזכיר את המצב הראשוני מחזיר את האדם למצב הדחק הראשוני. הניצוֹל, המנסה להקטין את ההסתברות להתקלות בגירויים המזכירים את האירוע המאיים, משקיע מאמץ להתרחק ממקומות, מאנשים,  משיחות וממחשבות על האירוע. אחרים מנסים להקהות את מודעותם למצוקה הרגשית על-ידי צריכת אלכוהול או סמים או על-ידי הפעלת מנגנוני ניתוק פסיכולוגיים (Kardiner, 1941).

בעקבות מלחמת וייטנאם הוכרה התסמונת הפוסט-טראומטית על-ידי הממסד הרפואי האמריקאי והפכה לסמל ולמאפיין של תקופה. שישים שנה ויותר לאחר השואה אנו עדים לעיסוק אינטנסיבי בשאלות הקשורות אליה: תיעוד וחקירה, טיפול בניצולים, דיון בייצוגיה התרבותיים. דיון זה מעמיד מושגים של טראומה ופוסט-טראומה במרכז השיח התרבותי וקושר אותם לשאלות כלליות בתחום ההיסטוריה, הזהות, העדות והזיכרון. האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה מגדירה הפרעה פוסט-טראומטית, PTSD) Post-Traumatic Stress Disorder), כתגובה לאירוע הנמצא "מחוץ לטווח הניסיון האנושי הרגיל" (Caruth, 1995). התגובה לאירוע או לסדרת אירועים מאיימים אלה מושהית על-פי רוב. היא באה לידי ביטוי בחזרה כפייתית של האירוע הטראומטי בחלומות ובסיוטים, בהפרעות שינה ובהזיות שווא, בהתפתחותם של רגשות אשם, מחשבות או התנהגויות שונות הנובעות מתוך האירוע. סימפטומים מוכרים נוספים הם אדישות שחלה בזמן או לאחר האירוע או הגברת העוררות (ולעתים דווקא ההתעלמות) אל מול גירויים המזכירים אותו ועוד. ההכרה בתסמונת הפוסט-טראומטית הביאה ליצירת טווח רחב של אבחנות: נוסף על תגובות למצבי קרב התסמונת מתארת גם תגובות לאירועים אלימים אחרים כגון אונס, התעללות בילדים, תגובות להפרעות חברתיות, אסונות טבע ועוד.

גרסת 1980 של ה-DSM) Diagnostic Statistical Manual of Mental Disorder), אלפון המחלות של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית, הרחיבה את גבולות ההגדרה וכללה בה לא רק תגובות של הקורבנות, אלא גם של המקרבנים (victimizers), מחוללי התוקפנות, העשויים גם הם להיחשב לסובלים מהפרעה פוסט-טראומטית. בגרסת ה-DSM משנת 1987 (DSM III R) שוב הורחב המעגל וכלל גם תגובה לטראומות משניות שחוו אנשים שנמצאו במעגל הקרוב לנפגעים – אלה שלא חוו את הטראומה על בשרם, אלא שמעו עליה מקרובים וחברים וזו השפיעה עליהם. מעבר להרחבה משמעותית של שיעור הלוקים בטראומה, הרי בגרסה זו קיימת גם התייחסות חדשה לביטויי טראומה אצל ילדים ואצל קורבנות של אלימות בתוך המשפחה או של כתות ייחודיות דוגמת כת השטן. עליית מדרגה נוספת ניתן למצוא ב-IV DSM, משנת 1994. נוסף על ההגדרה האובייקטיבית של האירוע קיימת במהדורה זו התייחסות גם לתגובה הסובייקטיבית של הנפגע. תגובה פנימית זו הופכת לקריטריון מרכזי בהגדרת הטראומה. ההגדרה מורחבת אל מעבר למעגל הקורבנות הישירים וקרוביהם. משמעות הדבר היא כי גם העדים לאירוע טראומטי (אפילו קהל הצופים באירוע בטלוויזיה) עשויים להיות מוכרים כנפגעי טראומה.

ג. הטראומה בפסיכואנליזה

כאשר אנו דנים במבנה הנפשי של האדם הטראומטי, ראוי לחזור אל הפסיכואנליזה המוקדמת של פרויד, בשלב שיתוף הפעולה שהתקיים בינו לבין יוזף ברויר (Breuer). על-פי גישתם, הלא-מודע עמוס בזיכרונות טראומטיים ממשיים או כאלה שאירעו רק בפנטזיה. אלה אינם זוכים לייצוג, אלא מומרים לסימפטומים נוירוטיים החוזרים ונשנים אצל המטופל (Freud & Breuer, 1895). לאחר שפרויד זונח את תאוריית הפיתוי ועובר לתאוריית הדחפים, מנוסחת מחדש סוגיית הטראומה: התאוריה החדשה מבליטה את הרצון להתנתק (ליצור דיסוציאציה) מן הדימוי החורג בסיפור שאנו מספרים לעצמנו על עצמנו. כך, לדוגמה, כדי לנטרל את משמעותה של חוויית גילוי עריות נדחקת התמונה עד שהיא שבה ומתעוררת ברגע גורלי אחד (שובו של המודחק). בתפיסה זו, הטראומה נאגרת כסצנה והיא מופיעה כהבזק של זיכרון צילומי. מנגנון הניתוק, שתואר באופנים שונים על-ידי פרויד (Freud, 1894) ועל-ידי בן דורו ויריבו פייר ז'נה (Janet, 1907), נשען על פיצול והפרדה בין אירועים וחוויות שבדרך כלל מתחברים ומשולבים בתודעה. מנגנון הגנה זה נותן ביטוי להתנסות פוסט-טראומטית, תוך עקיפת ה"פצע" ופירוק החומרים הנפשיים שהביאו לכינונו (זומר, 2004).

במאמרו "היזכרות, חזרה ועיבוד" עוסק פרויד בטראומה ובאופני ההתמודדות עמה (פרויד, [1914] 2002). הכלל הנוהג: המטופל הטראומטי ממיר את ההיזכרות בחזרה. את החזרה מכנה פרויד בשם Acting Out (הֶפְגֵּן, "פעולה החוצה"). זהו מצב כפייתי המעורר התנגדות. ניתן להתגבר על ההתנגדות באמצעות תהליך מיוחד של עיבוד – Working Through. הסיטואציה הטיפולית רואה בהענקת משמעות, ביצירת מובנות, את התכונה המייחדת את עבודתו של האנליסט. בדומה לכך, ה-Working Through הוא תהליך פרשני ביקורתי, המאפשר לסובייקט להכיר בקיומם של היסודות המודחקים ולשחרר עצמו מן הסבל הכרוך במכניזם של החזרה. אף על פי שמדובר כאן  בנקודת מפנה בטיפול הפסיכואנליטי – זהו פרק זמן שבו חלים שינויים גדולים אצל המטופל – אין הוא מספק פתרון מלא, הארה או שחרור ממוראות העבר. העיסוק המתמיד בהם עשוי להביא עם זאת לעייפות, ואחר-כך להתגברות על ההתנגדות (ע"ע אקט).

הפתולוגיה של הטראומה אינה ניתנת להגדרה באמצעות האירוע עצמו, היכול להיות – אך גם יכול שלא להיות – קטסטרופלי, ואשר השפעתו הטראומטית שונה מאדם לאדם. הפתולוגיה נשענת כמעט באופן בלבדי על המבנה של החוויה או על אופן התקבלותה: האירוע אינו נחווה במלואו בזמנו, אלא בזמן מאוחר יותר, בצורת תגובה מושהית המשתלטת על האדם. הטראומה היא אפוא סיפור האירוע, הדחקתו, ואחר-כך שובו של המודחק בתורו. פרויד הצביע על פרק זמן לטנטי, שבו האפקטים של האירוע אינם נוכחים עדיין, כזמן המשמעותי ביותר להבנת החוויה. כוחה ההיסטורי של הטראומה לא בא לידי ביטוי רק בחזרתה אחרי השכחתה, אלא גם באופן חזרתה בתוך ובאמצעות השִכחה; השִכחה עצמה היא אפוא חלק בלתי נפרד מן הטראומה. היא זו שמסבירה באופן פרדוקסלי את המבנה המוזר, הזמני, המושהה והדחוי של הטראומה כחוויה היסטורית: האירוע הטראומטי לא נחווה עם הופעתו, משום שהוא מתברר רק בהקשר של מקום וזמן אחרים. מקור הפתולוגיה והסימפטום הטראומטי נעוץ בחוויה ממשית שאינה מבוססת על אשליה או על עיוות המציאות. אין מדובר כאן בהתקת המשמעות או בהשאלתה מהתחום הלא-מודע אל המודע; לא מדובר גם בהדחקתו של מה שהיה פעם נחשק. פוסט-טראומה עשויה להיות תסמונת של הלא-מודע, אך היא יכולה להיות גם תסמונת של ההיסטוריה: קורבן הטראומה נושא בתוכו היסטוריה בלתי אפשרית, או שהוא עצמו נעשה לסימפטום של היסטוריה שאותה אין הוא יכול עוד להכיל. הרושם של האירוע הטראומטי טמון בהשתהות שלו, בסירובו להיות ממוקם, בהופעתו העקשנית מחוץ לגבולות מוחשיים של זמן ומקום, בקושי ליצור ייצוגים שלו.

כנגד הגישה הפסיכואנליטית המסורתית, מתעצם בשנים האחרונות קולה של עמדה פוסט-פרוידיאנית השוללת את קיומם של זיכרונות מודחקים. גישה זו קוראת תיגר על תפיסת הזיכרון האישי כדבר מקודש וחסין; היא שוללת למעשה את עצם קיומו של זיכרון מודחק. כך לדוגמה, החוקרת האמריקאית אליזבט לופטוס  (Loftus and Kitchum, 1994 ; Loftus, 1996), מדגישה את הבנייתו של הזיכרון באמצעות מידע שנרכש לאחר האירוע. לשיטתה, דווקא זיכרונות של אירועים שנתפסו בעת התרחשותם כאירועים קשים – יישלפו  בעת הצורך ביתר קלות.

This doesn't seem to be a valid youtube video id: PB2OegI6wvI

כיתוב: אליזבט לופטוס, זיכרון כפיקציה

ד. משבר הטראומה בתרבות

חוקרת הספרות שושנה פלמן (Felman, 1995) טוענת כי אי-ודאות ביחס לטראומה מייצרת משבר גדול יותר, יסודי יותר, הנוגע למושג האמת. זהו משבר אפיסטמולוגי החורג מעבר לטיפול בפרט, והוא מצביע על שאלת הקושי בנגישות שלנו לחוויה ההיסטורית. פתרון המשבר, הכרוך בהליך שבו הסוד ההיסטורי האמיתי "נבגד" על-ידי הטראומה, מהווה לדעתה את האתגר הגדול ביותר של הפסיכואנליזה. גם הפסיכואנליטיקאי דורי לאוב (לאוב ופלמן, [1992] 2008; Laub, 1995) עוסק במשבר הטראומה בתרבות. הוא קושר את המשבר לשאלת העד והעדות. לדעתו, השואה הביאה ל"התמוטטות העדות", שהרי ההיסטוריה של השואה התרחשה כביכול "ללא עדים". נסיבותיה האיומות לא אפשרו להיות "בתוך האירוע" וגם לשרוד; לא ניתן היה לממש את הציווי ההיסטורי ו"להיות עֵד". בעולם של שואה, גם ה"אחר" היה בלתי אפשרי: לא היה "אחר" שאליו ניתן היה לפנות בתקווה להישמע, בתקווה להיות מוכר כסובייקט ראוי לתשובה. לאוב מצביע על האופן שבו הפכה השואה למצב פילוסופי המחסל את אפשרות הבקשה והפנייה לאחר, כמו גם את יכולתנו לפנות אל עצמנו או להעיד על עצמנו. אובדן הכשירות להעיד מבפנים, מתוך האירוע עצמו, נושא בחובו את המשמעות האמיתית של ההשמדה, שהרי ביטול ההיסטוריה הוא למעשה ביטול הזהות של הקורבן.

הטראומה איננה רק סבל חוזר שמקורו באירוע, אלא גם עזיבה מתמשכת של אתר האירוע. ההתנסות המחודשת בטראומה נושאת בחובה את התמוטטות העדות – זו אי-היכולת לדעת שכוננה את הטראומה מלכתחילה. גם עזיבת אתר האירוע עלולה ליצור משבר. המודעות לטראומה, האפשרות של ידיעה מחוץ לאירוע עצמו, מחוץ למרחב הטראומטי המקורי, מעמידה בפנינו אתגר וסוג חדש של הקשבה: הקשבה לעדות על הבלתי אפשרי. ההיסטוריה כהיסטוריה של הטראומה הנה עדות על השיעור שבו אין היא נקלטת במלואה עם התרחשותה; שהרי את ההיסטוריה ניתן לתפוס רק בממד הבלתי מושג של התרחשותה. "מה שהטראומה מספרת לנו – האמת האישית וההיסטורית שהיא נושאת בחובה – מסובכת בתוך סירובה לגבולות היסטוריים" (Caruth, 1995).

בעייתיות זו, הבוחנת את ההיסטוריה והזיכרון מנקודת מבט פוסט-טראומטית, עולה בספרו של ההיסטוריון דומיניק לה-קפרה היסטוריה וזיכרון לאחר אושוויץ (LaCapra, 1998). לה-קפרה מתאר את השואה כאירוע טראומטי וכזיכרון פוסט-טראומטי, שאותו חווים הקורבנות, העדים והרוצחים. הטראומה שעברו הקורבנות זכתה תמיד להתייחסות נרחבת, ואולם המגמה הטרנסגרסיבית, המאוימת (uncanny) של הרוצחים, קרנבל האימה הפרוורטי שהשתתפו בו, הגעגועים העזים שביטאו למעגל של קורבניות – היטהרות – אלימות, כל אלה הוזנחו באופן יחסי. לה קפרה מבקש לתאר את מודעותם של הרוצחים לחציית הגבולות הטראומטית שבה היו מעורבים, תוך ניסיון "להתגבר" על "אנושיותם הקטנה" באמצעות מה שהוא מכנה "הנשגב השלילי" (Negative Sublime): הניסיון להתגבר על ההדחקה הטראומטית באמצעות המרתה בהתלהבות אקסטטית משחררת וטרנסצנדנטלית, או בהליך של צחוק קרנבלסקי וגרוטסקי שנועד לעטוף ו"לצעף" את הרצח, להפוך אותו לאפשרי.

במקום השיטה הרגילה של היחלצות מטראומה – הפרדה בין הזיכרון הטראומטי לבין המהלך התקין של הזמן ההיסטורי – נוצר כאן מהלך מהופך; זוהי "היחלצות לפנים", חיבור אקסטטי בין זיכרון (טראומטי) להיסטוריה; הסירוב להכיר ברגע האובדן והאבל מתבטא במגמה של "ביטול הפצע" (undoing ברמת הפנטזיה). נאומו הידוע של הימלר לפני אנשי אס-אס בכירים בפוזנן (1943) חושף מנגנון זה בבירור: הרוצחים מתוארים כקורבנות שנאלצו לוותר על הומניזם אזרחי לטובת מטרה קדושה, מטהרת ומשחררת: לרצוח כדי להתעלות לדרגת הנשגב, לנסוק אל הבלתי ניתן לשיעור ולתיאור. כך הוסטה הטראומה הממשית לטובת האדרה מלאכותית המהללת את "הזיכרון הטראומטי" של קהל הרוצחים שזה עתה נולד: קציני האס-אס מתוארים כיחידי סגולה שנבחרו לביצוע משימה הכרוכה באימה בלתי ניתנת לתיאור אך גם בהתעלות שאין לה שיעור. אין כאן ניסיון להימלט מן הטראומה, אלא דווקא תשוקה להגבירה לאין קץ, ליצור מצב שבו האימה המוגזמת הופכת לטקס מעבר מאגי שמביא בכנפיו גאולה סהרורית (ע"ע לימינליות).

ה. טראומה בתקשורת ובתרבות הפופולרית

ראוי לדון באופן "קליטתה" של התבנית הפוסט-טראומטית בתרבות הפופולרית של ההווה. תחילה יש לציין את מקומה ברוח העידן. חוויה פוסט-טראומטית נחווית לצד חוויה פוסטמודרנית, פוסט-קולוניאלית, פוסט-פמיניסטית וכן הלאה: רוח ה"פוסט" מושלת כאן בכיפה. יסודה בחוויה של השתהות, הדחקה ואחר-כך התפרצות מאוחרת של הסימפטומים שלא זכו לעיבוד ולייצוג בשלבים היסטוריים קודמים. העידן הפוסטמודרני שלאחר מלחמת העולם השנייה אכן מציין היענות מאוחרת אל הבלתי נסבל והבלתי נסלח: מלחמת העולם, השואה, פצצת האטום. אנו חווים מאורעות אלה כהתנסות פוסט-טראומטית המתרחשת בחשיבה הפילוסופית ובאמנות. זהו העולם שלאחר הנפילה. שוב עולה באוזנינו קול זעקתה של האישה הקופצת אל מותה בהנפילה של קאמי ([1956] 1975); שוב אנו מתעמתים עם אוזלת ידינו כקהילייה של עדים; מתברר כי אין אנו מוכנים לקפוץ אחרי המתאבדת כדי להניאה ממעשיה, או כפי שאומר קאמי בסרקזם, "המים קרים כל כך…". אי-היכולת לנקוט פעולה מוביל אל המצב הפוסט-טראומטי שאותו חווה הגיבור ז'ן באטיסט קלמנס, בן דמותו של "שופט אסיר חרטה", הגולה ממקור הטראומה. הוא מנסה להתנחם בקריירה של ליצן תיאטרלי, המתוודה על חטאים שלא חטא. "וידויו" הוא גילוי מובהק של מצב פוסט-טראומטי שבו החולה מתחייב לחיות את הטראומה שוב ושוב, אף כי המחיר הנפשי והפילוסופי של כל "סיבוב" הולך ומאמיר עם השנים: הטראומה שבצלה אנו חיים מחסלת את זרימת הזמן ההיסטורי ומגדירה מחדש את "המצב האנושי".

בשנים האחרונות הפך המושג למרכזי בדיון המתעצם על מקומם של סוכני הזיכרון בהבניית הזיכרון הקולקטיבי. השאלה שחזרה ונשאלה היתה האם יש לאמנות ולאמצעי התקשורת תפקיד מיוחד בייצוגן של טראומות לאורך המאה ה-20. דוגמה מובהקת לכך היתה אסופת הסרטים האמריקאיים שעסקו במלחמת וייטנאם. סרטים רבים בקבוצה זו הציגו את המלחמה כטראומה לאומית ואת החברה האמריקאית כחברה פוסט-טראומטית. בהקשר זה נטען כי הזיכרון הטראומטי הקולקטיבי מעוות את תפיסת המרחב/זמן של החברה והתוצאה המתקבלת הנה של חברה הנמצאת על גבול הטירוף (ע"ע שִׁחזור). התבוננות דומה ניתן להחיל גם על סרטים ישראלים כגון חיוך הגדי (שמעון דותן, 1985), גמר גביע (ערן ריקליס, 1991), עונת הדובדבנים (חיים בוזגלו, 1991), ואלס עם באשיר (ארי פולמן, 2008) ועוד. ביצירה האחרונה ננקטות טכניקות של דיסוציאציה (ניתוק, הפרדה) בין החוויה התמימה של הסרט המצויר לבין הטראומה של מלחמת לבנון הראשונה. הגיבור נידון לחיות מחדש את הטראומה שביקש לשכוח, וזו מגיחה בצורה מבהילה בצילום הריאליסטי של גופות הנטבחים במחנות סברה ושתילה בסיום היצירה (ע"ע דוקומנטרי).

This doesn't seem to be a valid youtube video id: NZqKwgAGA0U

כיתוב: ואלס עם באשיר, ארי פולמן 2008, דקות הסיום.

פוסט-טראומה היא אפוא תופעה אישית, אך גם תודעה חברתית שמאפיינת את השיח העכשווי. ברמה התרבותית מדובר בפרקטיקות שעוסקות במוקצן, בחריג, במה שלא ניתן לתיאור או לייצוג בשפה האנושית "הרגילה"; השיח הפוסט-טראומטי נוגע אפוא תמיד בעולמות טרנסגרסיביים: הוא עוסק באופן כפייתי בבדיקת הגבולות של הבלתי אפשרי. במובן זה המצב הפוסט-טראומטי הוא גם מצב "פוסט-אנושי" המרחיק לכת מעבר להומניזם הרציונלי המוצהר של המערב שספג מכה קשה בעקבות מאורעות ה-11 בספטמבר 2001. החריגה נוגעת במחוזות אחרים – מחוזות שז'ן פרנסואה ליוטאר (Lyotard) מתארם כמחוזות הנשגב. חוויית הנשגב היא תמיד חוויה החורגת מן הניסיון האנושי, ולכן מובילה אל המופע הטראומטי. ה"לגיטימציה" של הטראומה והפופולריזציה שלה באמצעי התקשורת הופכת לנקודת מוצא לכל דיון ביקורתי בתרבות העכשווית. היא מציינת חוויה גבולית שבה היכולת לריגוש ולזעזוע הופכת לתשוקה מגונה (ע"ע אפוקליפסה).

לסיכום ניתן לשאול מהן מגבלותיה של תרבות המתמכרת לפולחן הטראומה של היחיד ושל הכלל; האם תרבותנו כלל יכולה להתגבר על צימאונה לחוויית הסטרס, לטראומות ולאסונות רעננים המהבהבים אליה מן המרקע? האם אנו יכולים להרחיק אל מעבר למודל ה"דמוני" של הטראומה שאותו הגה זיגמונד פרויד, אשר על-פיו הטראומה היא מעין אירוע של רוע נחרץ שהעלאתו באוב עשויה להביא מזור לנפש חבולה או לחברה פצועה? האם המודל הבינארי, המצוי ביסוד הטראומה, מבטיח התגברות, שפירושה מציאת הדרך חזרה אל הנורמליות המאושרת שנזנחה מאחור? ייתכן כי בראיית עולם דיכוטומית זו, המבקשת לאתר את הרגע הטראומטי ואחר-כך להתגבר עליו על-ידי "עיבודו", נגזלים מאיתנו כוחות נפשיים שאותם יכולנו להשקיע בהווה, ללא התחשבות בדטרמיניזם הדמוני שכובל אותנו אל עבר חמקמק ועתיד מעורפל.

ייתכן כי הרטוריקה של הטראומה, שכה הורגלנו אליה בתרבות האקסהיביציוניסטית של ההווה, נוטעת בנו אשליות מסוכנות כי השיח של הטראומה יביא לנו גאולה ושלווה. כך נראה כי הדיבור על טראומה משמש עבור ישראלים רבים תחליף לפעולה של תיקון היסטורי. ייתכן כי דווקא האינפלציה של השימוש במושג (טראומת השואה, הטראומה של הפלסטינים [הנכבה]) באה לכסות על מצב אין אונים ועל חוסר הרצון לנקוט במהלכים פוליטיים ממשיים שיביאו לסליחה ולפיוס.

נראה כי בתרבות שלא מאמינה ב"עיבוד" הטראומה אלא בהצגתה החוזרת, אין אפשרות גם להתגברות ולנורמליזציה. ייתכן כי הטיפול בטראומה לא יכול להתרחש ללא נסיון נועז לשנות מן הנוהגים הפוליטיים והרגשיים שלנו ביחס לאחר. קבלתו של האחרון, בין אם הוא בתוכנו או בין אם הוא שכננו, עשויה להוביל תהליך של הבראה ושחרור. ייתכן גם, כפי שהציעו אלון ועומר (2005), כי דווקא התמכרות לרטוריקה זו מביאה אותנו להזנחת ה"בינוניות" של ההווה, ובכך מונעת מאיתנו את ההשלמה עם מידה זו או אחרת של סבל טרגי בחיינו. דומה כי אף שהתשובה לדילמות אלה אינה מובנת מאליה, יש עניין מיוחד להציג את השאלות. ואולם כאן אנו מפליגים אל סוגיות מטא-טראומטיות, שבהן יש לדון במקום אחר.

רצח רבין, ציור קיר בשכונת פלורנטין מאת יגאל שתיים. (ברשות האמן)