מיידיות, מהירות
Immediacy
"המהירות היא צורת אקסטאזה שהמהפכה הטכנולוגית העניקה לאדם במתנה".
מילן קונדרה, ההנאה שבאטיות, עמ' 8.מאפייניו של האדם החדש, תוצר טכנולוגיות התקשורת המודרנית. אימוץ רדיקלי של ערכי המיידיות והמהירות מביא לחוויית חלל-זמן חדשה השואפת להכחיש את הייצוג הלינארי של המציאות (תחושת ההתרחשות של דברים הבאים בזה אחר זה) לטובת פנטזיה של סימולטניות "מאגית"; הווה נצחי המחסל את הזמן המסורתי וממליך תחתיו תבנית חדשה של מרחב-זמן מחובר, המשכי ומדומה, המאפיין את דופק התרבות בימינו.
המהפכה התעשייתית של המאה ה-18, ובעיקר פיתוח אמצעי התעבורה והתקשורת, הפכו את המהירות והמיידיות מנתונים מספריים יחסיים לערכים מוחלטים המגלמים יחס שיפוטי למציאות. המהירות לא רק היתה גורם במשוואת התנועה אלא הפכה למחוז של קסם ותשוקה. הקסם שבמהירות, ההגעה המהירה למחוזות החפץ, מעוררים את אשליית "קיצור המרחקים". הוא הדין במיידיות – המקרה הפרטי של המהירות: הדרישה ל"כאן ועכשיו" – הצורך בסיפוק מהיר, במזון מהיר, התשוקה לזמן אמת והפנטזיה להיות תמיד און ליין.
המיידיות, שהיא בעת ובעונה אחת גם עמדה פילוסופית וגם צורך פסיכולוגי, קשורה קשר הדוק לטכנולוגיות של התקשורת הגלובלית. אמצעי התקשורת השולטים – הטלוויזיה והאינטרנט – יוצרים אדם מסוג חדש, שחוקרת התקשורת כריסטין נייסטרום מכנה בשם "האדם המיידי": "אני בוחרת באדם המיידי ככינוי לאישיות העולה ומופיעה בתקופתנו מפני שההתערות בהווה הוא מה שמאפיין אותה" (Nystrom, 1977). המדיום הטלוויזיוני, כך נטען, מחזיר את החברה האנושית לעידן כמו-אוראלי. תקשורת זו "מעודדת חשיבה קונקרטית, גישה סובייקטיבית לנושאים השונים, מעורבות רגשית ושאיפה לסיפוק מיידי" (בן-אליעזר, 1990).
המונח "אדם מיידי" בולט באסכולת הדטרמיניזם הטכנולוגי. זו רואה בטכנולוגיית התקשורת את היסוד המכונן של המשמעות. הספר נתפס כבעל מסר קווי, מקוטע ובעל אופי נדבכי. הטלוויזיה, לעומתו, היא תבניתית, סימולטנית ורב גירויית. היא פועלת על הרגש ומבליעה את ההיגיון. לפיכך, המעבר מן הספר לטלוויזיה הוא המעבר מתרבות המבוססת על חינוך לדחיית סיפוקים לתרבות מיידית, שנשלטת על-ידי טכנולוגיה הכופה סיפוקים אלה. תוצרהּ של זו הוא האדם המיידי – גיבורה של הכלכלה הליבידינלית, כלכלת התשוקות: אדם קצר רוח, עצבני, בלתי סובלני, וולגרי וילדותי, המונע על-ידי הצורך בסיפוקים מיידיים.
הכמיהה למיידיות מופיעה בשטחים שונים: הצורך להיות זמין כל העת באמצעות הדואר האלקטרוני או באמצעות תקשורת סלולרית; הרצון לפתרונות מהירים בנושאים אישיים ואינטימיים (פרסומות בנוסח "כבר אחרי הטלפון הראשון תרגיש שינוי משמעותי"), ההשתקעות ברוחניות קדחתנית נוסח העידן החדש במטרה למצוא במהירות "משמעות לחיים", הצפה של טלוונגליזם ב"זמן אמת" ובכינון ישיר אל רגשותיהם של מיליוני צופים, כינונה של פוליטיקה טלוויזיונית (ע"ע טלפוליטיקה ; סאונדבייט) ודיפלומטיה מיידית הכרוכה בה – כל אלה הן תופעות שעל אף שונותן ממחישות היטב את הפופולריות הגואה של המיידיות בחיינו.
פן מרכזי של התופעה קשור לפופולריות של האינטרנט. בריאיון משנת 1997 טענה נייסטרום כי האינטרנט דומה לטלוויזיה במובנים מסוימים ואף קיצוני ממנה בהקשר לשאלת המיידיות (פדבה, 1997). עודף האינפורמציה באינטרנט ורעיון הרשת החברתית הגלום בו משמשים תחליף לנקיטת פעולה ממשית. הפסיביות, מחד גיסא, והמצב האינטראקטיבי, מאידך גיסא, מסמנים התעצמות נוספת של המיידיות. המיידיות היא כעת מילת קסם נפוצה המביעה התמכרות לפטישיזם טכנולוגי המבוסס בחלקו הגדול על תחפושת: הפנטזיה על אודות אינטימיות וירטואלית, האשלייה בדבר קישוריות רוויה הנוגעת באופן בו-זמני בכולם. המיידיות והמהירות קשורות קשר אמיץ לתהליכים של גלובליזציה. באמצעות רשתות תקשורת מסועפות נוצרת תחושה של בו-זמניות וקישוריות גלובלית (Virilio, [1977] 1986).
דומה כי החוויה הישראלית, גם ללא ההקשר הגלובלי, מעוגנת היטב בתוך השיח של המהירות והמיידיות. האיטיות מזוהה עם הצד הנחות, הצד שכנגד, ואילו המיידיות מזוהה עם ה"נכון". מלחמה ושלום, כך דומה, נעשים כאן בחופזה, בשאיפה לפתרון מיידי. בתקופת ה"המתנה" טעונת החרדות, שקדמה למלחמת ששת הימים, הבטיח סגן הרמטכ"ל דאז חיים בר-לב כי הערבים יוכו "חזק, מהר ובאופן אלגנטי" (מן, 1998: 199). תוצאות "מלחמת הבזק", הצדיקו לכאורה אמירה זו, ואולם מלחמת התשה ממושכת ובעיקר מלחמת יום כיפור שבאו אחריה, חשפו את הרהב, את הכוחנות ואת קוצר הראות שמאחורי האמירה. פעמי השלום שנשמעו בסוף שנות השבעים, על רקע ביקורו של נשיא מצריים סאדאת בירושלים, נשאו בחובם את הקריאה הדחופה ל"שלום עכשיו". באוקטובר 2001, עם פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא, הואר המיתוס מחדש באור אירוני: חודשים ארוכים של לחימה וקורבנות רבים משני הצדדים יצרו מציאות של קונפליקט ב"עצימות נמוכה" שנמשך לאורך חודשים רבים. גם את ה"התנתקות" – פינוי שטחי רצועת עזה והריסת היישובים הישראלים בקיץ 2005 – ניתן לראות כניסיון לפתור באבחה אחת, מיידית ככל שניתן וללא הסכם, בעיית עומק. שנה מאוחר יותר פרצה מלחמת לבנון השנייה כמבצע לחילוץ חיילים שנחטפו. זו התגלגלה למלחמה ארוכה שגבתה קורבנות רבים והסתיימה ללא ניצחון ברור. היה זה ניגוד מוחלט לאורח החשיבה הישראלי המסורתי המבוסס על הכרעה זריזה: ביטוי טרגי לקוצר ידה של תפיסת המהירות והמיידיות במציאות הישראלית.
מכאן לאן?
מקורות
בן-אליעזר, י' 1990: הממלכה השביעית, תל אביב: ספרית המינהל.
גליק, ג' 2001: מהר יותר, ההאצה של הכל, פחות או יותר, תרגום: א' תגרי, אור יהודה: ספרית מעריב.
מן, ר' 1998: לא יעלה על הדעת, ציטוטים ביטויים כינויים ומטבעות לשון, תל אביב: הד ארצי.
פדבה, ג' 1997: ראיון עם כריסטין נייסטרום, בתוך: התקשורת (אוגוסט), עמ' 36.
קונדרה, מ' 1995: ההנאה שבאטיות, תרגום: ד' בת-עדה, תל אביב: זמורה-ביתן.
Nystrom, C. L. 1977: "Immediate Man: The Symbolic Environment of Fanaticism", et cetera: A Review of General Semantics, 34, pp. 19-34.
Virilio, P. [1977] 1986: Speed and Politics, New York: Semiotext(e).
תאור / מקור התמונה:
(Photo: Mikel (cc
https://www.photographymad.com/pages/view/shutter-speed-a-beginners-guide