ריטואל

על-פי הסוציולוג אמיל דורקהיים (Durkheim, 1968), הריטואל הוא אירוע של חציית גבול בתרבות, המתרחש במעבר בין המקודש לרגיל ולמחולן. האנתרופולוג ארנולד ון גנפ (Van Gennep, [1909] 1960) ממקד את דיונו בטקסי מעבר ובטקסים פוסט-לימינליות. טקסי מעבר, טקסים לימינליים, הם אירועים המסמנים שינויים בחיי אינדיווידואלים וקבוצות, כגון נישואים וימי הולדת, שינויים בסטטוס וביחסי שארה, שינויים במצב החברתי או החוקי. טקסים לימינליים אלה מסמלים את ההכרה התרבותית במעבר ומייצגים הבדלים בין תרבויות שונות ובין זמנים שונים (שם). הריטואלים מחזקים תחושה של זהות אישית וקולקטיבית ומושתתים על חילופים מחזוריים של תבניות היסטוריות ותרבותיות. נוסף על סימונו של מעבר בזמן ישנם ריטואלים המבקשים גם להבטיח הצלחה, ביטחון או תחושת רווחה לפרט ולקבוצה. ריטואלים אלה משולבים בהתערבות סמלית, לעתים על-טבעית, שמטרתה להשיג מטרות מוגדרות. מחקרים מגלים כי ריטואלים מסוג זה מתרבים ככל שגוברת תחושה של איום חיצוני על החברה או ככל שתחושת הנורמליות פוחתת. על-פי הגדרתו של ון גנפ, אלה הם טקסים פוסט-לימינליים, המעבירים את המתנסה אל מצבי אינטגרציה ויצירה.

הריטואל הוא רכיב מרכזי של התודעה וכלי חשוב בבניית חברה (MacAloon, 1984). בימינו נעשה ניסיון להרחיב את תחולת המונח מעבר לאנתרופולוגיה ולדת ולעשות בו שימוש כללי וחילוני יותר. כעת הוא מצביע על סדרה של פעולות מחזוריות המייצרות משמעויות סמליות בעבור הפרט או בעבור קבוצה חברתית. לעתים המונח מוחל על מגוון רחב של תופעות עד כי דומה שהוא כולל הכול, וקשה אז להצביע על פעולות שאינן ריטואליות בצורה כלשהי. במצב זה, המונח מאבד מייחודו ומעוצמתו והופך למילת קוד מקובלת אך מרוקנת מתוכן, בעיקר במדיה (Turner, 1969). יש אפוא לבחון באופן ביקורתי מה חלקם של אמצעי תקשורת ההמונים באווירה הריטואלית העכשווית. דוגמה מובהקת לכך היא הטלוויזיה. ברגיל, זהו מכשיר המייצר תחושות של לכידות, ריאליזם, שוויון ומשפחתיות. חוקרי התקשורת דניאל דיין ואליהוא כ"ץ טוענים כי משדרים המסכמים מערכות בחירות ואירועי מדיה יוצרים אווירה של אירוע לאומי ולעתים בינלאומי (Dayan and Katz, 1992). הם מצביעים על היווצרותה של פוליטיקה טקסית וריטואלית, פוליטיקה המבטאת כלפי חוץ איחוד, מיזוג והסכמה. לדידם,  קיים חשש המלווה את אירועי המדיה הכרוך בהפיכתם מפסק זמן חיובי לריטואל מחזורי המשמש תחליף ריק מתוכן לפוליטיקה במובנה הרגיל.

הריטואל – החזרה הבלתי פוסקת על כללים "קדושים" המוכתבים מראש ומסמנים את הרגע המיוחד – בא לידי ביטוי פרדוקסלי דווקא בחדשות, תבנית המתיימרת להצביע על השונה, על החדש ועל החריג. למעשה נוצרת כאן תבנית אסתטית ופוליטית קבועה, המשמשת להרגעה וליצירת אשליה של שליטה במצב (ע"ע פניקה מוסרית). הארגון הקבוע של האולפן (תפאורה כוחנית וחזות של שליטה גלובלית), הצגת המגיש כדמות סמכותית, המבנה הנרטיבי המוקפד של האייטימים במהדורה – כל אלה נועדו לעורר תחושות של מחזוריות, יציבות ולכידות, מעֶבֶר לתוכן הספציפי של החדשות. מתכונת ריטואלית דומה מופעלת בשעת אסון ובשעת פיגוע: "מפת הפיגוע", עדי ראייה ראשונים, ריאיון עם מפקד המשטרה, כתבים הפרושים בבתי החולים, הרחובות שנוקו, "החיים שחזרו למסלולם".

נוכחותו של הריטואל כטקס חברתי, פוליטי ותקשורתי ממוחזרת בפוליטיקה הטלוויזיונית של ימינו (ע"ע טלפוליטיקה). גם החזרה של החברה לדפוסי פעולה רגשיים וחזותיים מחזקת את נוכחותו של הריטואל בטקסים סימבוליים ובחיי היומיום. אווירת הפולחן החילוני, שהיא מרכזית לחברת הראווה והצריכה של ימינו, מציבה את הריטואל כטקס מעבר שבטי וכסוכן מרכזי של תקשורת בין יחידים ובין קבוצות. אולם לא תמיד הטקס משיג את מטרתו: לעתים קרובות הוא מצטייר כמוסד קונבנציונלי וחסר השפעה. במקרים אלה הריטואל הטלוויזיוני הופך מחוויה סמלית עמוקה ומחוללת שינוי, לביטוי מובהק לפסיביות של הצופה, המשלים כהרגלו עם המובן מאליו.

מקור: youtube