פוליטיקה של זהויות

פוליטיקה של זהויות מדגישה עיקרון מרכזי אחד: עקרון השוני והריבוי. היא מעלה על נס את זכותו של הפרט או הקולקטיב לנקוט פרקטיקות שונות בתחום הקהילה, הדת, החינוך, המגדר, המיניות וכן הלאה – פרקטיקות העשויות להיבדל מאלה של קבוצת הרוב. הפוליטיקה של הזהות נלחמת אפוא כדי ליצור הכרה ולגיטימציה לשוני ולאחרות. במובן זה היא יוצרת "תרגום" תרבותי וחברתי מתרבות אחת לאחרת (גרוזברד, 2007). מילת המפתח החדשה היא אפוא תרבות; רק באמצעות הבדלים תרבותיים, הנתונים לשינויים היסטוריים מתמידים, ניתן להתנסות באופני קיום כה שונים זה מזה. התוצאה היא הגדרה פלורליסטית של היחיד והקולקטיב במונחים רב-תרבותיים חדשים. אלה מרחיקים אותנו ממודל האדם האוטונומי, האוניברסלי, ששלט בכיפה במודרניזם.

פוליטיקה של זהויות מדגישה אפוא את זכויותיהם הלגיטימיות של המיעוטים לשמר את ייחודם ואת שונותם. ניתן אמנם לבקר עמדה זו ולטעון כי יש בה משום פגיעה בעקרונות האוניברסליים של הנאורות; ואולם מנגד טוענים חסידי הרב-תרבותיות כי הפילוסופיה של הנאורות נגועה במהותנות, כלומר היא מניחה פוליטיקה ישירה המבוססת על עקרונות אוניברסליים ואינה מתווכת על-ידי ניסיון קולקטיבי שונה. פרקטיקות אופייניות המתקשרות לפוליטיקה של זהויות הנן פמיניזם ופוסט-פמיניזם, תיאוריית הקוויר, תיאוריות פוסט-קולוניאליות ועוד. פרקטיקות אלה מאתגרות את ההנחה כי זהות יציבה היא ערך שאליו יש לחתור ולהשתוקק.

נסכם: בבסיס המונח עומדת ההנחה כי סוגיית הזהות חורגת מן המסורת הליברלית ואינה מתייחסת לעולמו האוטונומי של הפרט. סוגיה זו נבחנת עתה על רקע שייכות היחיד לקולקטיב. הזהות הקולקטיבית נבנית באמצעות ההבדל שהיא מקיימת מול קבוצת זהות אחרת (Rutherford, 1990). פוליטיקה של זהויות היא אפוא פוליטיקה של שינוי והבדלים, כאשר קבוצות מיעוט אתניות, מיניות או אחרות תובעות לעצמן את הזכות לאוטונומיה תרבותית מול קבוצת הרוב בחברה (ע"ע תת-תרבות).