נאורות

שורשי הנאורות נעוצים ברוח הזמן של המאה ה-18, שהייתה מאה מהפכנית במובנים רבים. במאה זו הועלה על נס האדם האוטונומי, המנווט את חייו בעזרת תבונתו. על-פי הפילוסופיה של הנאורות, ריבונות התבונה מגנה על האדם מפני מנגנוני דיכוי מסורתיים כגון הכנסייה והמדינה, ומאפשרת לו לקבל החלטות אמיצות בשאלות עקרוניות כגון חשיבה חופשית, פוליטיקה משחררת והשליחות האסתטית של המין האנושי (שילר, 1986; Cassirer, [1932] 1951; Gay, 1967).

מילת המפתח – שחרור – בולטת בטקסט של עמנואל קאנט (Kant), "תשובה לשאלה הנאורות מהי" (1997). הנאורות, כך גרס קאנט, היא היכולת להשתחרר מצִלם המעיק של גורמי סמכות למיניהם – אב, מורה, כומר, רופא – המכתיבים לפרט מה עליו לחשוב וכיצד עליו להרגיש. האדם הנאור אמור להשתית את חייו על התבונה האוניברסלית, שהיא אובייקטיבית, חסרת פניות ונתונה לביקורת עצמית ולרפלקסיה מתמדת. השחרור טמון ביכולתה של האנושות לחולל מהפך באופן התבוננותה בעולם: לעבור ממצב של "קטינות" למצב של בגרות ביקורתית המופעלת בידי התבונה, לזנוח את עידן חוסר הסובלנות שזוהה עם הרפורמציה של המאה ה-16 ולתת אמון מחודש ברוח האדם.

פרויקט השחרור ניכר במגוון תחומים: בתחום המדעי (במאות ה-17 וה-18 צמחו תיאוריות מדעיות מהפכניות), בתחום המוסרי (הבלטת השליחות המוסרית האוניברסלית של המין האנושי) ובתחום האסתטי (פריחתן הגדולה של האמנויות) (Roberts, 1991). רעיון החופש התפתח בקרב שורה של הוגים ופילוסופים, ביניהם וולטר, דידרו, יום, בנתהם, סמית, מונטסקיה וקאנט. הנאורות זכתה לשיא השפעתה ההיסטורית ב-1789, אז היתרגם רעיון החופש לשינוי פוליטי בדמותה של המהפכה הצרפתית ששינתה את חיי ההמונים. על-פי רעיונותיה של המהפכה הצרפתית, האינדיווידואל החופשי בעל הזכויות הוא נקודת מוצא לארגון המרחב הציבורי והמרחב הפרטי. סיסמאותיה של המהפכה הצרפתית – חופש, שוויון ואחווה – הפכו לקריאות הקרב של האידאולוגיות הגדולות בנות המאה ה-19 – הקפיטליזם הליברלי הדוגל בחופש והמרקסיזם הדוגל בשוויון ובאחווה.

במאה ה-20 הפכה הנאורות למושג שנוי במחלוקת. מצד אחד, העידן הגלובלי מדגיש את עוצמתה של התבונה המופשטת, שנוכחותה דומיננטית ברשתות מסועפות של תקשורת. הסגידה למדעיות, לטכנולוגיה ולשליטה רציונלית בלתי מוגבלת ממשיכה לאפיין את האדם (ע"ע מדעניות). היא מתבטאת הן בניסיון התיאורטי והן בהתנסויותינו היומיומיות. מצד אחר, מלחמת העולם השנייה ואושוויץ הביאו לפיכחון כואב, שאינו מאפשר להתעלם ממחדלי התבונה והנאורות. בהקשר זה הועלו שאלות קשות: אם תבונתה של גרמניה לא עמדה לה בעת פקודה, ואם פילוסופים גדולים כגון מרטין היידגר שיתפו פעולה עם המשטר הנאצי – שמא פרויקט הנאורות כולו היה בבחינת טעות בלתי נסלחת? אם כן, אי-אפשר לבטוח עוד בתבונה האוניברסלית שלא תשתף פעולה עם הרוע בשעת מבחן (ע"ע שואה).

ביקורת זו, שקשרה בין נאורות לבין חשיבה טוטליטרית, נשמעה בחוגי אסכולת פרנקפורט בשנות הארבעים. התיאוריה הביקורתית של אנשיה המשיכה להדהד גם בשנות השישים, כאשר פילוסופים כגון הרברט מרקוזה (Marcuse) חשפו את הממד המאיים והדכאני של האינסטרומנטליזם הרציונלי כרכיב יסודי בקפיטליזם העכשווי. מונחים מרכזיים אחרים, כגון חרושת התרבות (מונח שטבעו תיאודור אדורנו [Adorno] ומקס הורקהיימר [Horkheimer]) הבליטו אף הם את הנאיביות ואת חוסר התוחלת הטמונים בניסיון "לחנך באופן אסתטי" את המין האנושי. בעידן של תרבות ההמונים, כך נטען, המנגנונים הליברליים הקפיטליסטיים (מונְחי התבונה) מטמיעים בתוכם את קולות הביקורת ומצרפים אותם למקהלה הרעשנית של הסופרמרקט התקשורתי הכללי (ע"ע אדם חד-ממדי).

ביקורת אחרת ביקשה להתמודד עם הממד האוטופי של הנאורות. תיאורטיקנים מרכזיים כגון יורגן הברמאס המשיכו לטעון בלהט כי הנאורות לא כשלה. נהפוך הוא: זהו פרויקט שטרם נשלם (Habermas, 1985). במרכז טיעונו של הברמאס עומדת ההנחה בדבר מרכזיותה של הקומוניקציה האנושית ותפקידה המסדיר בחייהם של בני האדם. התקשורת, גורס הברמאס, מבוססת על הסכם רציונלי בלתי כתוב בין הצדדים. מכוח ההסכם מתאפשרת פעולה קומוניקטיבית המיועדת להבנה ביניהם. תפיסה זו מניחה שקיימת מערכת אוניברסלית "שקופה", המאפשרת תקשורת ובכך מקדמת את הרעיונות הקלאסיים של הנאורות – סובלנות, הבנה הדדית ושיתוף פעולה (Habermas, 1987). מבקריו של הברמאס, הבאים מחוגים פוסט-סטרוקטורליסטיים  ופוסטמודרניסטיים, טוענים שאי-אפשר להתעלם מן ההבדלים ההופכים את ההתנסות הלשונית להתנסות לא בטוחה מעיקרה. אם השפה היא מנגנון עמום, המבוסס על תהליכים בלתי פוסקים של פרשנות, כיצד נוכל לסמוך עליה שתשמש סוכן אובייקטיבי היוצר הבנה הדדית? ביקורת נוספת, מבית מדרשו של מישל פוקו (1997), חושפת את הממד הדכאני של הנאורות, המשרטטת דגם מהותני של אדם המנותק מן ההיסטוריה וממערכת ההבדלים התרבותיים שהיא יוצרת. מודל האדם של הנאורות מחזק, למשל, את מעמדו של הגבר הלבן ההטרוסקסואל (Kelly, 1991).

האסכולה הרב-תרבותית מתחה אף היא ביקורת על פרויקט הנאורות. היא ערערה על עצם אפשרות קיומו של אינדיווידואל אוטונומי בעל חירות. לטענתה, הנאורות מציירת דמות של אדם כללי ומופשט, החי מחוץ למסגרות היסטוריות של תרבויות ממשיות. אדם כזה אינו קיים אלא בחלומם האוטופי של הוגי הנאורות. במעגל החיים המעשי, האדם אינו יכול להתעלם מקיומו הסובייקטיבי, שאותו הוא חווה במסגרת התנסויות היסטוריות נתונות. הפרט קשור למורשת קולקטיבית ולקהילות מדומיינות שונות הטוות את זהותו. גם הפוליטיקה של הזהויות אינה יכולה להסכים עם דגם מהותני המגדיר מיהו האדם האידאלי: ראשית, משום שאדם כזה אינו קיים במציאות, ושנית, משום שגם אם הוא קיים, הריהו תואם את אורח החשיבה המופשט, הרציונלי והאינסטרומנטלי של המערב ואינו עולה בקנה אחד עם דגמים אחרים של אנושיות, המופיעים למשל בעולם השלישי.

הפולמוס על הנאורות נמשך גם בראשית המאה ה-21. הדגם הרציונלי עדיין מושל בתרבות המערב, אולם נשמעת מולו גם התנגדות, פנימית וחיצונית. לדוגמה, הדקונסטרוקציה והחשיבה הפוסט-קולוניאלית מאתגרות את מסורת הנאורות. זרמים אלה, המעוגנים בפעילות האקדמית הביקורתית במערב, קוראים לחשבון נפש פנימי ומבקשים לפתוח את הדלת בפני האחר התרבותי, שמקומו נפקד מן הדגם האירופוצנטרי של הנאורות. מבחוץ, מותקף פרויקט הנאורות בידי ציוויליזציות ותרבויות נגדיות כגון זן-בודהיזם ופאן-אסלאמיזם. הפאן-אסלאמיזם, שפעילותו הפוליטית זכתה לגילוי מאיים ב-11 בספטמבר 2001, אינו מכיר בעליונותה של התרבות המערבית ששורשיה בנאורות. הפנטזיה האגרסיבית של האסלאם הקיצוני, שלבשה צורה של טרור פוליטי, מצביעה על ויכוח ער בשאלה אם הנאורות היא אכן פרויקט אוניברסלי או שמא מדובר במסורת מערבית מוגבלת המתקיימת תוך כדי דיכויָם והרחקתם של השונה ושל הזר אל מחוץ לשעריה (הנטינגטון, [1996] 2003).

מחלוקות אלה מקרינות על תחומי תרבות שונים ונוגעות בסוגיות יסוד כגון מרכז (מערב) ופריפריה (עולם שלישי), גבריות ונשיות (הנאורות כפרויקט מובהק של רציונליזם גברי), צדק ומשפט. לדוגמה, האם לנגד עיניה של המערכת המשפטית עדיין עומד "האדם הסביר" – בא כוחו של "האדם הנאור" – או שהיא רואה לנגד עיניה קולות הטרוגניים רבים, הנשמעים במעגלים רחבים של התרבות? סוגיית הלגיטימציה של הנאורות עתידה להמשיך ולהציב אתגר לדיון הפוליטי, החברתי והפילוסופי. השאלה המרכזית שתישאל היא: האם גם בעידן הפוסט-קולוניאלי שלאחר מלחמת העולם השנייה – עידן שבו התודעה האירופאית נחשפה אל האחרים שלה – עדיין אפשר להיעזר בדגם הפרוגרסיבי של הנאורות כדי להצעיד את הפסיפס האנושי קדימה? הוויכוח על הנאורות הוא אפוא גם ויכוח על עתידה של המודרניות ועל מיתוס הקדמה המצוי בבסיסה (Blumenberg, 1985).

"שיוויון, חירות ואחווה" בקרן רחוב בפריז