איווי/חֶסֶר

לשיטתו של לאקאן, האיווי הבלתי מודע ( בצרפתית: Désir) הוא ביטוי של שאיפה מצדו של הילד הרך (מגיל 6 חודשים עד גיל 18 חודשים) לקשר סימביוטי וטוטלי עם האם. קשר זה בא לידי ביטוי בשלב המראה (Mirror Stage): הילד מזהה את האם כעין מראה המשקפת לו את אידאל האני שלו. שלב זה מכונן את "הסדר של המדומה" (The Order of Imaginary), שבו חווה האני את עצמו באמצעות המבט הנרקיסיסטי המוחזר אליו מן המראה.

לאחר שלב המראה מנסה האני להיקלט בתוך המבנים החברתיים המסומנים על-ידי השפה והתרבות. במילים אחרות, הוא מבקש להיכנס אל תוך הסדר הסימבולי, השייך לרשות האב. ואולם התשוקה אל הסדר הסימבולי כרוכה בוויתור כאוב על האיווי הסימביוטי לאם (זהו מקור התסביך האדיפלי). אובייקט התשוקה הנרקיסיסטית הראשונית (a) מוחלף באובייקט תשוקה אחר (á). ההשתוקקות אל הסדר הסימבולי נתפסת על כן כהכחשה של התשוקה המקורית (ע"ע אובייקט a קטנה). זהו מצב של חסר ושל פיצול בתוך האני: האני מתעצב כתוצאה של ניסיון בלתי אפשרי להמיר את המציאות האינסופית והנצחית של האיווי הראשוני באובייקטים תחליפיים וזמניים. או אז הופכת ה-Mother ל-M)other), כלומר לרשות שמסמנת את האחר. האני גולש באופן מתמשך לעבר אובייקט האיווי, גלישה הנחווית כחֶסֶר מתמיד. פעולה זו מתוארת על-ידי לאקאן כגלישה בתוך שרשרת המסמנים. בניסיונו להגדיר את עצמו בנפרד מאובייקט האיווי הראשוני שלו חוֹוה האני את החסר בשלושה מובנים:

• כניסיון לסתום את הפרצה, למצוא תחליף לאובדן הנרקיסיסטי; לשקם את המלאות שאבדה.
• כניסיון לחיות את ה"נוכחות" של האיווי החדש. זהו שלב של אי-יציבות ודחייה של ערכי ההווה. שלב זה מתאפיין ברצון לאחדות סימביוטית עם אובייקט האיווי הראשוני – האם.
• כתנועה מעגלית מתמדת, שבה האיווי אחוז בזנב עצמו ונחווה תמיד בממד המפוצל שלו: בשלב זה האני מכונן את עצמו בתוך השרשרת המטונימית של תחליפי האיוויים (זוהי שרשרת הגלישה של המסמנים). בשלב זה מגשש האיווי את דרכו אל האב (ע"ע אחר גדול).

התנועה המתמדת של האני בין המדומה לבין הסימבולי זהה מבחינת הסטרוקטורה שלה למעבר מן המודע אל הלא-מודע. ראוי להזכיר כי על-פי לאקאן הלא-מודע מובנה כשפה, ולכן ניתן לפענוח. ואולם הפענוח לא יהיה לעולם "סופי". שרשרת האיווי אינה יכולה לספק את מה שלאקאן קורא לו "הביקוש" (בצרפתית: demande). ביקושים וסיפוקים יתרחשו אפוא במקביל: במישור הלשוני ובמישור הפסיכואנליטי המשתקף בשפה. היות שהלא-מודע לובש צורה של שיח לשוני, הרי שגלישת המסמנים משקפת את הדחייה המתמדת של המסומן הסופי, מושא האיווי הראשוני שמתבטא ברצון למלאות. שרשרת המסמנים משקפת את הפרצה במשמעות הקבועה של הנאמר, את הנזילות המהותית של המשמעות, את הגעגוע שאינו נרגע אל מלאות מקורית שנחווית רק ברמת החסר שלה. השיח של האיווי מנוגד אפוא לשיח של הצורך. צורך ניתן לספק, איווי – לא. "'האיווי אינו הצורך בסיפוק או התביעה לאהבה, אלא ההחסרה של האחד (צורך) מהשני (תביעה)". בניסוח זה מוגדר האיווי כרצון שנותר לאחר שכל הרצונות האפשריים למימוש סופקו" (אפרתי וישראלי, 2007: 56).

המודל הבלשני של השיח משקף אפוא את יחסי ההעברה (Transference) של המסמנים ובמקביל את יחסי ההעברה שנוצרים בין הבלשנות לפסיכואנליזה. בשני המודלים האיווי אל המסומן עתיד להסתיים באכזבה, כלומר באישור ה"פרצה". הטוטליות והאחדות שוב אינן אפשריות והן מתחלפות בחלקיות המטונימית של הסדר הסימבולי, המזין את עצמו על-ידי שרשרת של גלישות/דחיות, שאינן אלא תחליפים חלקיים לסדר הקמאי שקרס (סדר זה הוא בעל אופי מטאפורי). המשמעות הקבועה מתחלפת עתה במשמעות נזילה, לא בטוחה, צפה. משמעות נזילה זו מבליטה את שליטתם של המסמנים ביצירת השיח, ובמקביל את שליטתם של המסמנים הצפים בסימון המפוצל, הלא-בטוח של הסובייקט. השפה והאני אינם ניתנים אפוא למיצוי. לשון אחרת: הם אינם יוצרים ייצוג של העולם או של החוויה. האיווי ללשון שמייצגת נאמנה את משמעויותיה אינו ניתן להגשמה. הכניסה לעולם (סימבולי) של מחויבויות חברתיות פירושה השלמה עם המעמד הגולה של השפה. הרצון לשליטה במשמעות ובידע הופך להכרה אירונית בעובדה שהשפה אינה סופה של הדרך אלא רק תחילתה.

לסיכום: האיווי אצל לאקאן הוא תנועה של שינוי המכוונת אל האחר (Lacan, [1964] 1977). תנועה זו מצויה בדחייה מתמדת של יעדיה. בניגוד למבנה "צורך-ביקוש", המוביל לסיפוק – האיווי אינו חֶסֶר שניתן למלא. משום כך אפשר לומר כי התנועה אינה קשורה לאובייקט כלשהו, אלא לתבנית הדחייה עצמה. כלומר, הקשר שלה עם האובייקט הוא קשר של היעדר (lack). המושג "אחר", בהקשר לאיווי, מגדיר נוכחות מורכבת ופרדוקסלית זו. מילון המונחים הלאקניאניים של דילן אוונס ([1996] 2005: 44-40)  מציע חמש פרשנויות של הזיקה ביניהם.

• האיווי הוא תמיד איווי לאחר במובן זה שאנו מתאווים להתחבר לאובייקט תשוקתו של האחר ובו בזמן להפוך בעצמנו אובייקט לתשוקתו, כלומר לזכות בהכרה מצדו. לאקאן מושפע בכך מעמדתו ההגליאנית של קוז'ב (Kojéve 1947: 6): איווי זה לְאובייקט האיווי של האחר בולט בשלב האדיפלי, כשהסובייקט משתוקק להיות פאלוס בעבור אמו.
• האחר הוא מדיום מתווך שרק באמצעותו חווה האני את האיווי שלו. רק התחברות לאובייקט התשוקה של האחר מאפשרת את תשוקתי שלי.
• האיווי לאחר הוא האיווי לאחר הראשוני, כלומר האיווי הסימביוטי לאם, הכרוך בחוויית גילוי העריות (Lacan, 1992: 67).
• האיווי לאחר אינו רק איווי לסובייקט אחר, אלא גם למשהו אחר; אנו תמיד משתוקקים למה שאינו ברשותנו (Lacan, [1966] 1977: 175).
• האיווי, הנחווה במישור הלא מודע, מתקיים בשדה של האחר. אף-על-פי שהאיווי מתקיים במישור הלא מודע, הוא תמיד תוצר מובהק של יחסים חברתיים. האיווי אינו "ערך פרטי" אלא תוצאה של התחברות לאיווייהם של סובייקטים אחרים. ממד זה קושר בין האיווי לבין הסדר החברתי. רק בשעה שאובייקט האיווי הראשוני, האם, מוחלף על-ידי האב, המייצג את השפה ואת החוק, הופך האיווי להתנסות לשונית-חברתית. התנסות זו מופיעה כ"דיבור". רק בדיבור ניתן להכיר בתנועת הגלישה והדחייה של האיווי, משום שהדיבור נותן לו קיום (לאקאן, 1992). השרשרת המטונימית של המסמנים הלשוניים מגלה את האיווי תוך כדי התרחשות, כלומר בעצם התנועה שלו לזכות בהכרה מצד האחר. משום כך עיקר תפקידו של הטיפול הפסיכואנליטי הוא לקרוא לאיווי בשם (Lacan, 1988).

עם זאת, הדיבור כדיבור אינו יכול למצות את האיווי מעצם קיומה של התנועה המתמדת בין המסמנים השונים (האחרים) שלה. משום כך הדיבור מגלה ומכסה (בעת ובעונה אחת) את האיווי. האיווי מגלה את מה שניתן לומר עליו. לכן הוא מגלה/מכסה גם את מה שחורג מן הדיבור, את מה שאינו מוכל בתוכו: "אני תמיד דובר אמת. לא כל האמת, כי אין דרך לבטאה בשלמות. לבטאה בשלמות אי-אפשר באופן מילולי: המילים חסרות. אבל עדין מבעד לאי-אפשרות זו עצמה – האמת גובלת בממשי" (לאקאן, [1974] 1992: 7) (ע"ע אלף).

לסיום, ראוי להתבונן בפרקטיקות החברתיות של האיווי-התשוקה בתרבות הפופולרית, למשל בשטחי האופנה והפרסומת. הפרסומת מייצרת ביקושי איווי שאין להם היצע; היא יוצרת געגועים למציאות (יופי, סגנון חיים, קלילות) ומעודדת יחסים נרקיסיסטיים הסוגדים לאידאל האגו. ואולם מלאות זו נתפסת מלכתחילה בממד החסר שלה: סיפוקו של איווי אחד הוא שלב מעבר בדרך לצריכתו של מושא איווי אחר. במובן אחר, הפרסומת יוצרת תמיד חיבור לאיוויו-תשוקתו של האחר. בשעה שהאני מתחבר לתשוקתו של האחר (התשוקה המוקרנת באמצעות גופו של הדוגמן או הדוגמנית (ע"ע דוגמנות) הוא זוכה להכרה – קיומו מקבל ממד של תקשורת חברתית. ואולם משמעות זו, כפי שהראה לאקאן, אינה נחווית כמצב סטטי אלא כ"רעב" מתמיד לאיווי אחר שאינו ניתן לסיפוק. האיווי מעודד אפוא את ההזדקקות לאובייקטים חדשים (למסמנים חדשים), למוצרי תשוקה חדשים, כדי "למלא" (ללא הצלחה) את החור הנצחי בשק האשליות של הסובייקט.

Jacques Lacan