נוודות חדשה, ניידות
Contemporary Nomadism
"לַכֹּל זְמַן, וּלְכָל נְדֹד קָצֶה וְשָׂפָה, אַךְ אֵין לְנוּדִי קֵץ וְקֵצֶה עַד אֲסִיפָה".
ר' שמואל הנגיד, "דיואן נג'", עמ' 171."כהים, צנומים ושריריים חילחלו השבטים המדבריים בדרכי העפר, וצאנם הסחופות עמם. עיקר מסלולם נתמשך בערוצים הנסתרים מעיניהם של יושבי בית".
עמוס עוז, "נוודים וצפע", עמ' 85."ומי שאין לו מדינה – על-פי הטבע, לא על-פי המקרה – הריהו או פחות או יותר מאדם. הוא כאותו חסר שבט, חסר חוק, חסר בית, שמגנה אותו הומרוס, כי בהיותו חסר מדינה על-פי הטבע הוא גם אוהב מלחמה".
אריסטו, פוליטיקה, עמ' 13.הנוודות החדשה היא אורח חיים וצורת מחשבה המבוססים על ארעיות, על שבירת רצפים ואחדויות ועל טשטוש – אלים לעתים – של גבולות טריטוריאליים וסמליים. חלופה המנוגדת לאורח החיים הקבוע והביתי של התרבות הרשמית. בניגוד לנוודות הישנה, שמוקמה במחוזות רומנטיים של צוענים, בדווים או אנשי קרקס, הנוודות החדשה מופיעה כהלך רוח בתוך התרבות המערבית העכשווית. הנוודות החדשה יוצרת בסיס חדש להתארגנות חברתית; היא בולטת בפרקטיקות מרכזיות של החשיבה הפילוסופית, הפוליטית והאמנותית בת זמננו. גם הניידות היא פרקטיקה של תנועה ושבירת רצפים, אך במגמה שונה לחלוטין: היא מעניקה תחושת חירות וחופש מדומים לאדם המבויית שאינו עוזב למעשה את ביתו הסמלי. זוהי חוויותו של התייר הנצחי. הפרקטיקה באה לידי ביטוי מרכזי בטכנולוגיה, בתקשורת ובכלכלה הגלובלית.
מסעות בתרבות
ההיסטוריה של הנוודות מספרת לנו סוד עתיק: מתח מתמיד שורר בין יושב הקבע, הנטוע בביתו, באדמתו ובשפתו, לבין הנווד חסר הבית, הזר והפולש, שחייו הם רצף בלתי פוסק של תנועות ומעברים. זהו הניגוד הבסיסי שבין קין, הנווד ורועה הצאן חסר השורשים, לבין הבל, עובד האדמה שחייו מוקדשים לטריטוריה, למקום ולסדירות רציונלית קבועה (בראשית, פרק ד). אף-על-פי שהתבנית ההיסטורית מצביעה לכאורה על התקדמות מהארעי, העמום והמקוטע אל הקבוע, הבהיר והשלם (Clastres, 1989), ניכרת גם מגמת נגד המתחזקת בימינו, שעיקרה חזרה אל המיתוס הנוודי וביקור מחודש במחוזות ה"פרימיטיביים" שמהם ביקשה התרבות המערבית להיחלץ רק תמול שלשום.
תהליכים אלה, המתרחשים ברמה הגלובלית, ניכרים גם ברמה המקומית: הזהות הישראלית נמצאת בתהליכי מעבר מהשאיפה לריכוזיות הומוגנית, שזכתה לכינוי "כור היתוך", אל עבר הָצֶּבֶר הרב-תרבותי, המדגיש את חוויית המהגר והנווד. כאן משתקף דיוקנה של החברה הישראלית כחברת מהגרים ממשית וסמלית, המתרחקת וגולה מלב הישראליות. לפנינו חברה רב-שבטית חדשה המורכבת ממזרחים, מאשכנזים, מרוסים, מערבים, מתל-אביבים החיים "בבועה", מחרדים, מאנשי ש"ס ועוד – חברה שגבולותיה עומדים כל העת למבחן.
נתבונן בהקשרים הפילוסופיים של התופעה ונבחן עד כמה אפשר לראות בנוודות החדשה תרבות אלטרנטיבית. בניגוד למודל הקדמה, הרואה בנוודות שלב פרימיטיבי קדום בדרך לישיבת קבע ולמדינת חוק, המודל האנטי-ליניארי מסמן אפשרות אחרת, שעיקרה תנועת התפשטות הטרוגנית, מקומית ובלתי צפויה בתוך המרחב. מודל זה מתאר קרב הישרדות מול מנגנוני החוק והמדינה, המנסים לבלום תנועה זו או לצמצמה. הנוודות הופכת כך למטאפורה של "מכונת מלחמה": מכונה ארעית, נודדת, הנאלצת בעל כורחה להתנגש עם מכונת המלחמה הקבועה והמאורגנת של החוק ושל המדינה, הכוללת משטרה, ביורוקרטיה, חברת הפיקוח, ניתוב, תצפית, אכיפה ו"טרור מוניציפלי". על-פי תיאור זה, החוויה הנוודית כרוכה בהפעלת אלימות נגד המנגנון הכפייתי של הנומוס, של החוק הפורמלי, המנכס את מכונת המלחמה למבנה הביורוקרטי שלו ומנהל משם קרב חסר פשרות מול ה"פולשים" (Deleuze and Guattari, 1986).
כאן נחשף הקוד המוסרי הכפול של התרבות ביחסה לנוודות: רומנטיזציה של הליבידו הנוודי והערצתו לצד חרדה מפני הפולש הזר, מפני הליבידו חסר הבית ומפני הערכים הפראיים והאלימים שהוא מייצג. הנימות הניאו-רומנטיות מופיעות הן במעוזי הסדר הקפיטליסטי (בקרב אנשי העסקים, אנשי ההיי-טק) והן בקרב חסרי הבית, המתייצבים מול הגוף הטריטוריאלי, הפונקציונלי והארגוני המקובל. התייצבותם הכופרת מתממשת ברמה הסוציולוגית של חיי היומיום ובמסגרת הכלכלה הסמלית של האדם חסר הבית, בתוך ה-Homeless Mind. מגמות אלה זוכות לייצוג אמנותי, למשל בסרטים כגון: ל'אטלנט (ז'ן ויגו, 1934), הנאהבים מפריז (ליאו קראקס, 1991), פישר קינג (טרי גיליאם, 1991), ושוקולד (לאסה הלסטרום, 2000). פילוסופיית הנדודים היא סימן היכר של תרבות ההווה; היא זוכה לחיזוק מצד התופעות הבאות:
תיירות גלובלית: מעברים תכופים ממקום למקום והתנסויות ייחודיות במהלך הנסיעה. יש להבחין בין "נוודות בורגנית", היא התיירות, לבין צורות רדיקליות של ארעיות ושל נסיעה.
תנועת הנדודים של ההון הרב-לאומי: ההון תר אחר שווקים חדשים; כוח העבודה הנייד עובר לבעלותן של חברות כוח אדם. אלה שוללות מן העובדים תחושה של זהות וזכויות סוציאליות מוכרות (ע"ע חברת הסיכון).
ניידות של אמצעי תקשורת: האינטרנט מאפשר קישוריות בו-זמנית לכל המשתמשים; הטלפון הסלולרי עובר תהליך של מזעור ובולע לתוכו פונקציות רבות של תקשורת ובידור (ניווט לווייני, אייפון).
שגרת יום חדשה: יותר אנשים גומאים מרחקים ומנהלים אורח חיים של נדודים לצורכי עבודתם; בשגרת יומם, הנוודים החדשים "מדפדפים" במקומות גיאוגרפיים, מבקרים במוזיאונים וירטואליים באינטרנט, משוטטים בין אתרים ומשלטטים בין ערוצים. .
תרבות של "חציית גבולות": ריבוי מעברי גבול, מחסומים ומסופי שדות תעופה; יצירת פסיכולוגיה של נדודים. המרחב נתפס כסדרה של מעברים מדומיינים בין "מקומות": כניסות ויציאות לקניון, לכביש המהיר.
עלייה ביוקרה הפילוסופית של הנווד: עליית קרנו של "היהודי הנודד", למשל, כסמל להומניות ולפתיחות. בכתביהם של ז'ק דרידה (Derrida), של עמנואל לוינס (Lévinas) ושל ג'ורג' סטיינר (Steiner), מופיע היהודי הנודד כאלטרנטיבה רוחנית וכדוגמת מופת לאנושות כולה (ע"ע גלות).
נוודות כריבוי
כדי לדון בצורותיה השונות של הנוודות, יש להקדים ולדון באופיו של הנווד. הנווד הוא נוסע העוסק בתנועה ובמעברים, ובכך הוא משמש מודל נגדי לאדם הביתי, יושב הקבע הנטוע במקומו. אפשר להבחין בטיפוסים שונים של נוודים: אין דינו של חסר הבית ושל הנווד כדין התייר, כשם שאין דין הצליין כדין הטַייל (traveler). שונים זה מזה גם הנווד הרומנטי נוסח גיבורו של יעקב שבתאי בסוף דבר (1984), הגיבור הפיקרסקי החצוף נוסח ירח הדבש והזהב של דוד שחר (1976) והמשוטט העירוני, הפלאנר הבודלרייני (גורביץ', 1999). האחרון הוא מתבונן חד עין, שתחומי המחיה הטבעיים שלו הם אתריה הקדושים והמענגים של הבורגנות: בתי קפה, קניונים, חנויות וסחורות. הוא ניזון מן הפיתוי החזותי והאינטלקטואלי. המשוטט מתבונן בעיר כבמעשה אמנות ומפיק ממנה ערך אסתטי, שעשוי היה להיות חתרני אלמלא נטמע במערכת הערכים של התרבות השבעה: תרבות זו מפגינה בוז כלפי המורדים בה דווקא על-ידי הצגת סובלנות יתרה לחריגותם ולמוזרותם. הנווד העירוני, לעומת זאת, אינו פועל באמצעות ייצוגי מציאות אלא במישרין, בעצם חריגותו הגופנית האלימה.
שתי נשמות לו לנווד: הנשמה השבעה והנשמה הרעבה. הנשמה השבעה היא נשמתו העסקית והתיירותית. היא נקשרת למונחים כגון קפיטליזם רב-לאומי וגלובליזציה. הנוודים השבעים מצוידים במחשבים נישאים ובאמצעי טלקומוניקציה מתוחכמים, מרבים לבלות בטיסות טרנס-יבשתיות, מרחפים אל יעדי כוח ותשוקה. הבילוי בשומקומות אלה – שדות תעופה, כבישים מהירים, חדרי ישיבות, בתי מלון ומרכזי עסקים – מסמן את החוויה הנוודית כפנטזיה טכנוקרטית בעלת חוקים משלה (Harvey, 1989; Tomlinson, 1999). גיבור מעין זה מופיע בספרו של מאכס פריש הומו פאבר (1982). נוצר אף מעמד אופנתי של אנשי עסקים, אנשי היי-טק בינלאומיים, ספורטאים וכוכבי אמנות ומוזיקה, המשלבים בין אינסטרומנטליות קרה לבין התשוקה לחיות בבועה כוחנית ארוטית ואומניפוטנטית, כפי שכותב ישראל בר-כוכב בשירו "מפץ גדול" (1996):
"צְעִירִים בְּגִילוֹ מַמְרִיאִים בַּחֲלִיפוֹת
בִּמְטוֹסִים, מַפְלִיגִים בִּמְכוֹנִיּוֹת מְמֻזָּגוֹת
בִּתְנוּעוּת יְבוּא-יְצוּא אֶל מִשְׂרָדִים
נַעֲרֵי מִסְחָר מַדִּיפִים דֵּיאוֹדוֹרַנְטִים".
הנשמה הרעבה, לעומת זאת, היא חלק מן ההוויה ההומלסית: הנוודים חסרי הבית מציפים את הערים הגדולות והופכים לחלק בלתי נפרד מרחובות סן פרנסיסקו, ברצלונה, ניו יורק ותל אביב. בדרך כלל ההומלס הוא נווד בעל כורחו: חסר אמצעים, חסר בית וחסר תעסוקה, הוא מיטלטל אנה ואנה על-פי תנועות הרחוב. אולם לעתים הוא מתואר כנווד מתוך בחירה, אדם שירד מנכסיו אך יש לו פוטנציאל תעסוקתי או אינטלקטואלי, ואף-על-פי כן הוא בוחר ברחוב כזירה של פעולה. הוא בוחר לעבור על החוק, להחליף פְּנים בחוץ, ציבורי בפרטי. חסר הבית הופך את שיטוטיו להתרסה חזותית ולמחאה חברתית נגד חוקי התכנון והתברואה ונגד מסלולי הקישור הלגיטימיים של העיר. הנווד נע בנוף העירוני אך אינו רוצה להתערות בו. דרכו רצופה בשבילים ארעיים, סיטואציוניים ומטאפוריים, המציבים אלטרנטיבה לשפה האורבנית המקובלת ולאידאולוגיה הפוליטית התומכת בה. לכלוך, הזנחה, עירוב היברידי של מקומות ופונקציות, קישוריות פרטית – כל אלה מאיימים על הסדר הציבורי, על המרחב הציבורי ועל שפתו, ולכן הם נדחים ומתוארים כבלתי לגיטימיים, כשקופים או כמכשולים בפני ארגון רציונלי של התנועה ושל האנשים בכרך (de Certeau, 1991: 122-145) (ע"ע מרחב ציבורי (באדריכלות)). פן אחר של הנשמה ההומלסית הוא מהגרי העבודה המציפים את רחובותיהן של ערי עולם. עובדים אלה מופקרים לעריצותם של המעסיקים, נתונים למעקב וצפויים לגירוש – אם יוגדרו כ"שוהים בלתי חוקיים".
כתיבה נוודית
הממד החתרני הגלום בפילוסופיה של הנווד נקלט היטב בכתיבה הנוודית באמנות, בספרות ובקולנוע. כתיבה זו יוצרת תנועה מתמדת ופתוחה בתוך התחביר והדקדוק של השפה (ז'אבס, 1991). היא חותרת לז'אנרים "לא גמורים" כגון האפוריזם, הקטלוג הפרוע (כמו ברבים מסיפוריו של חורחה לואיס בורחס), הציטוט הלמדני הממוחזר והמובאה המקרית. כתיבה נוודית מופיעה למשל בספר השאלות של אדמונד ז'אבס (1987), בספריו של איטאלו קאלווינו, הערים הסמויות מעין (1984) ומר פלומר (1993), באפוריזמים של פרנץ קפקא ובמילון הכוזרים של מילוראד פאביץ' (1990). לכתוב כתיבה נוודית פירושו "לדעת שיש לנו רק שפה אחת, אך לעולם לא נהיה בה בני בית" (Derrida, 1998). הכתיבה הנוודית עוברת באזורים המחוקים, הלא מיושבים והלא מוגדרים מבחינה טופוגרפית ופונקציונלית. אלה הם ה-Zones (ע"ע זון) של הנווד הפיזי ושל הנווד המילולי. בתוכם נקרא המרחב קריאה אלטרנטיבית, ההופכת לעתים לפעולה של קריעה (שפירא, 1991) (ע"ע מיעוט, ספרות מיעוט).
המקום האולטימטיבי של הנווד הוא המדבר – "מקום שבו אי-אפשר להפריד דבר מדבר", כדברי הפסיכואנליטיקאית ברכה ליכטנברג-אטינגר (בתוך ז'אבס, 1991: 15); מקום שאי-אפשר לשרטט בו מתארים וגבולות, מקום שאפשר ליפול בו קורבן למלכודת הנוף הפתוח לאין-סוף. המדבר, כפי שתיאר אותו בורחס, הוא המבוך האולטימטיבי, "המבוך של מלך מצרים". מדבר מסוג אחר, שנראה לכאורה פתוח ורציונלי, הוא המדבר האורבני. "עיר הזכוכית" ניו יורק בנויה על גריד (סריג) המחלק את הרחובות חלוקה גיאומטרית קפדנית. אולם העיר משתקפת בתוך עצמה עד שהיא הופכת – בלשונו של האדריכל רם קולהאס (Koolhaas) – לניו יורק הזויה ומטורפת: מדבר אינסופי של נתונים, המתעתע בנווד אך גם מספק בסיס להווייתו (קולהאס, [1978] 2010).
המדבר האורבני יוצר דה-טריטוריאליזציה מתמדת של רצפים אורגניים, אחדותיים וסופיים (Deleuze and Guattari, [1980] 1988), אם כי הוא עדיין משקף את השפה הרציונלית של הקפיטליזם. הקפיטליזם מעוניין לשלוט במקום ולהגדיר את חוקי השימוש בו. הנווד, הנוטה אל הארעי ואל המקוטע, מסמן התנגדות למגמה זו וחושף את הממד הבזוי והאי-רציונלי שלה. הנווד אינו מעוניין ב"התחלה" וב"סוף" – שני הממדים המרכזיים של המבנה הרציונלי-קפיטליסטי. עניינו הוא ה"אמצע" – מקום שאי-אפשר לאתרו, מקום שבו הדברים מקצינים ותופסים תאוצה. הנומדולוגיה – תורת הנוודות – טוען ז'יל דלז, היא מנגנון של "שטח": זהו הדימוי של "אלף מישורים" החותר לפרגמטיזם ולשכחה, בניגוד להיסטוריה שהיא מנגנון של קבע ועומק (משמעות, שפה), החותר לרצף ליניארי ולזיכרון. הנווד מוחה אפוא נגד הממד הקפוא של ההיסטוריה בשם חופש יצירתי הבנוי ממקטעים ומצירופים אישיים (ע"ע ריבוי).
סיטואציה זו זוכה לעיצוב מעניין בספריו של פול אוסטר, הטרילוגיה הניו-יורקית (1990) והמצאת הבדידות (1995). בנובלה "עיר הזכוכית" (מתוך הטרילוגיה הניו-יורקית) מופיע האב-הנווד בתפקיד אודיסיאוס בן ימינו, ומולו הבלש, הבן, בתפקיד טלמכוס הנצחי. בין השניים מתנהלים יחסי השתקפות, כמו גורדי השחקים המשתקפים אלה באלה. הסובייקטים תרים את עצמם ואת זולתם כשהם מחפשים נושא ראוי לסיפורם, שהוא "סיפורה הנומדולוגי" של ניו יורק, העיר השטוחה, בעלת אלף המישורים. העיר היא ערימת גרוטאות והרחובות הם מקור בלתי נדלה לחומר, מאגר אינסופי של דברים שבורים (Auster, 1985).
בימינו הפכה המטאפוריקה הנווודית לחלק מן הדיאלוג הסמוי עם הרומנטיקה, אך גם לעדות חדשה לשבירותם של ערכים. שבירות זו מתגלמת באייקון של הנווד – המזוודה שבה מקופלים חייו. המזוודה היא מעטפת הסוגרת על ה"פְּנים", שהוא גם "חוץ" הנישא ברשות הרבים. מוטיב המזוודה מופיע אצל מרסל דושאן (המזוודה הירוקה, 1935-1939), אצל דילר+סקופידיו (מקרי מבחן במזוודות, 1991), במזוודות המטאפוריות של סינדי שרמן (בסדרת צילומי הסטילס הקולנועיים שלה מסוף שנות השבעים), בקופסאות הפח של כריסטיאן בולטנסקי, הנושאות את תכולת הזיכרון של הקורבנות (ומרמזות אולי למזוודותיהם של הפליטים היהודים), בהילד חולם של חנוך לוין (לוין, 1991) ובציוריו של מאיר פיצ'חדזה. המזוודה היא הגבול האחרון של הנווד, סימן לחולשתו, להישרדותו ולעוצמתו.
נוודות ומסעות קולנועיים
סרטי הנוודות הם ז'אנר קולנועי בעל תווי היכר ייחודיים (שוורץ ורותם, 1987). העלילה יכולה להתרחש בנוף פתוח – למשל בסרטים אורגה: מקום לאוהבים (ניקיטה מיכאלקוב, 1990), אפוקליפסה עכשיו (פרנסיס פורד קופולה, 1979) ואוונטי פופולו (רפי בוקאי, 1988) – או בנוף עירוני סגור – כמו בסרטים קאובוי של חצות (ג'ון שלזינגר, 1969), נהג מונית (מרטין סקורסיזה, 1976) ושיגעון של לילה (סקורסיזה, 1985). סרטים אלה מתמקדים בהתנגשות אלימה בין האינדיווידואל הבודד או הקהילה לבין מכונת המלחמה של הממסד, של החוק או של האידאולוגיה השלטת (נאמן, 2001; Dumezil, 1983; Cohan and Hark, 1997).
יש המבחינים בין סרטי נוודות לסרטי מסע. סרטי הנוודות עוסקים בקהילה לוחמת, ואילו סרטי המסע עוסקים ביחיד או במעטים המתנסים בעימות או במלחמה במטרה להגיע לידי גילוי אידאולוגי או נפשי (נאמן, 2001; Virilio, 1989; Virilio and Lotringer, 1997). במובן זה, סרטים כגון אפוקליפסה עכשיו ומסע השחקנים (תיאו אנגלופולוס, 1975) שייכים לז'אנר סרטי הנוודות, ואילו סרטים כגון אדם בעקבות גורלו (דניס הופר, 1969), במהלך הזמן (וים ונדרס, 1976) ונוף בערפל (תיאו אנגלופולוס, 1988) שייכים לז'אנר סרטי המסע. לפי הבחנה נוספת, בסרטי המסע הנדודים נועדו להוביל למטרה כלשהי, ועל כן סיום הסרט מבשר על סגירת מעגל מנחמת או אירונית; בסרטי הנוודות, לעומת זאת, התנועה כאוטית יותר ואינה מתוכננת, והנדודים הם מטרה בפני עצמה. חלק מסרטי המסע הם למעשה תת-ז'אנר של השפה הנומדית, שהיא חוויה של התנסות בשפה אחרת – שפת הארעיות, המעברים והצירופים המפתיעים.
ברבים מסרטי הנוודות חוזרות שתי מטאפורות מרכזיות: המדבר והג'ונגל. הנוף הגיאוגרפי של המדבר האמריקאי מופיע בסרטים רבים: למשל בשבילי זעם (טרנס מאליק, 1973), בבוני וקלייד (ארתור פן, 1967), בפריז טקסס (וים ונדרס, 1984) וכמובן בז'אנר המערבון. בסרטו של ברנרדו ברטולוצ'י, שמים מגִנים מעל (1990), זהו מדבר סהרה, ובסרטו של רפי בוקאי, אוונטי פופולו – סִינַי המדברית. המדבר עשוי להופיע גם כמטאפורה אירונית, המייצגת צירוף פרדוקסלי של קדושה, כליה ומוות. מטאפורה דומה היא הג'ונגל: הג'ונגל שואב את ההלך בפיתוי המוות. בסרט אפוקליפסה עכשיו, הג'ונגל מושך אליו את הסוכן החשאי שירצח את קולונל קורץ. בפילם נואר הג'ונגל בולע את קורבנותיו, למשל בסרטו של ג'ון יוסטון ג'ונגל האספלט (1950). נופים מיתיים אלה מייצגים את התמוטטות שפת הסימנים הרציונלית; בעקבות הקריסה נפער חלל: הגיבורים מתנסים בחוסר התמצאות, בחרדה ובטרור.
סרטו של וים ונדרס, פריז טקסס (1984), הוא סרט נוודות המשלב יסודות של סרט מסע. העלילה מתרחשת במדבר טקסס המיתולוגי. גם הסיטואציה היא מיתית: הגיבור, הנפלט מ"כבלי השכחה" של המדבר, מנסה לאתר את אשתו ואת בנו שאבדו ולאחד מחדש את משפחתו הקטנה. חיפושיו הם ניסיון נוסטלגי לשחזר את העבר שאבד ולשוב הביתה. אולם הנווד, בגילומו של השחקן הארי דין סטנטון, יוכל לשבת בביתו רק לפרק זמן מוגבל. סופו שיצא שוב אל המדבר, שממנו צץ בתחילת הסרט. נדודיו של אודיסיאוס העכשווי ביער הכבישים המהירים של טקסס מוליכים אותו אל עיר הבירה יוסטון, ומשימת החיפוש הופכת לאירוע טראומטי. הוא מאתר את אשתו בבית זונות, ולכן אינו יכול להגשים את החלום האמריקאי ולהתחיל מבראשית. בסיום הסרט אנו נותרים עם פתרון לא ברור, במדבר האורבני של יוסטון. שפת הסימנים נותרת אניגמטית כמו שתיקתו של המדבר. התקשורת עם אשתו בעבר מתבצעת דרך מראה חד-כיוונית: הרעיה מגשימה פנטזיות פורנוגרפיות לעיניו החרדות של הבעל. במציאות, שהיא ספק שחזור של סיפור האודיסיאה (אודיסיאוס חוזר לפנלופה ופוגש את בנו טלמכוס), ספק פרודיה אפלה על ז'אנר המערבונים, נותר הנווד בחדרו במלון, רחוק מן הבית שקיווה למצוא וקרוב לאלטרנטיבה של קין: הדרך.
נוודות כמהלך ביקורתי בשיח הישראלי
במהלך ההיסטוריה מופיעה התבנית הנוודית כ"ישות במעבר". תבנית זו משקפת היטב את קיומו הלא יציב של הסובייקט חסר הבית בעידן הפוסטמודרני. האחרון מכונן את עצמו כמכונת מלחמה, הן של האליטות הטכנולוגיות והן של אנשי השוליים, בכרך או במדבר. ברמה הפילוסופית, נוודות פירושה תבנית חשיבה אלטרנטיבית הקוראת תיגר על המושגים בית, קביעות, עומק ומשמעות. הנומדולוגיה פירושה מרד של המילה במשמעות, מרד של המסַמן במסומן, מרד של התהליך בתוצאה. בעוד מטרתה של המשמעות היא לקבע (to fix), הנומדיות היא אתיקה החותרת למוטט את המשמעות ה"עמוקה" של הקיום, כשהיא מציבה את פני השטח ואת הריבוי כמטאפורות חלופיות ראויות. בתרבות בת זמננו, יסודות של כאוס, מורכבות, הימור ואלתור גוברים על ערכים כגון יציבות וקביעות, וכך הנומדיזם הופך לצורת חשיבה ולפרקטיקה מרכזית בחיי היומיום ובאמנות, למשל בציוריו של אנסלם קיפר, העוסקים בכוחה הדמוני והרומנטי של האמנות.
השפעותיה של מציאות גלובלית זו ניכרות גם בספרות הישראלית. בתחילת שנות השישים זכה הנווד לייצוג אמביוולנטי שכלל משיכה וארוטיקה, סכנה ואלימות, זרות וסקרנות. כזו היא דמותו ביצירות כגון "נוודים וצפע" (עוז, 1974). הנווד מוצב על קו הגבול, או על קו האור, של ההוויה הישראלית הציונית, שמאחוריה עולם חשוך, יצרי, פרימיטיבי ומלא שנאה. לעתים, בעצם תנועתו הנאיבית, יוצר הנווד את רגש האשמה של הקולקטיב הישראלי הלוחם, למשל בסיפוריו של ס' יזהר "השבוי" ו"חרבת חזעה" (1989).
תפיסה זו עברה שינויים מפליגים בשלושים השנים האחרונות, שבמהלכן התמקמו הנווד, הפולש והזר בלב הישראליות. בתרבות זו, על גילוייה הסוציולוגיים והאמנותיים, מתמתן המודל הבינארי של "אנחנו" ו"הם", אנשי הקבע מול הנוודים, הישראלים מול האחרים (ערבים, מזרחים, חרדים). האחר הנוודי מגיח עתה לביקורים סדירים באזור המרכז; ביקוריו מובילים להתפתחותן של מלחמות גבול, שתוצאותיהן עדיין אינן ברורות. ברור רק שהמשא ומתן על הגבולות החיצוניים (בין הישראלים לפלסטינים) ועל הסכמי השלום הפנימיים (בין השבטים הישראליים לבין עצמם) עתיד לעצב מציאות שונה במהותה ממצב הביניים הנוכחי.
מכאן לאן?
מקורות
אוסטר, פ' 1990: הטרילוגיה הניו–יורקית, תרגום: מ' זינגר, ירושלים: כתר.
— 1995: המצאת הבדידות, תרגום: מ' רון, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
אריסטו, 1990: פוליטיקה, ספרים א' ב', תרגום: ח"י רות, ירושלים: מאגנס.
בר–כוכב, י' 1996: "מפץ גדול", בתוך: מעוף הנזיר, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 13.
גורביץ', ד' 1999: "הצליין החילוני: היבטים מודרניים ופוסטמודרניים", בתוך: פסיפס, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
דילר + סקופידיו, 1994: "מקרי מבחן במזוודות: ייצורו של עבר של עבר לאומי", תרגום: ד' רז, סטודיו, מס' 58, עמ' 54-48.
ז'אבס, א' 1987: ספר השאלות, תרגום: א' ברק, ירושלים: שוקן.
— 1991: "ראיון עם ברכה ליכטנברג–אטינגר", בתוך: שפירא, ש', מסלולי נדודים, הגירה, מסעות ומעברים באמנות הישראלית העכשווית, ירושלים: מוזיאון ישראל.
יזהר, ס' 1989: סיפור חרבת חזעה ועוד שלושה סיפורי מלחמה, תל אביב: זמורה–ביתן.
לוין, ח' 1991: "הילד חולם", בתוך: מלאכת החיים ואחרים – מחזות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 261-331.
נאמן, ג' 2001: "מכונת המלחמה המטלורגית: על נוודות בסרט רשימת שינדלר", תיאוריה וביקורת, 18, עמ' 76-47.
עוז, ע' 1974: "נוודים וצפע", בתוך: אנשים אחרים – מבחר, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
פאביץ' מ' 1990: מילון הכוזרים, תרגום: ד' קטן בן–ציון, תל אביב: ספרית מעריב.
פריש, מ' 1982: הומו פאבר, תל אביב: ספרית פועלים.
קאלווינו, א' 1984: הערים הסמויות מעין, תרגום: ג' שילוני, תל אביב: ספרית פועלים.
— 1993: מר פלומר, תרגום: ג' שילוני, תל אביב: ספרית פועלים.
קולהאס, ר' [1978] 2010: הזיית ניו יורק, תרגום: א' אלכסנדרוביץ', תל אביב: בבל.
קיגן, ג' 1996: תולדות הלחימה, תרגום: מ' ברקאי, תל אביב: דביר.
שבתאי, י' 1984: סוף דבר, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
שוורץ, א', ורותם א' 1987: "סימני דרך", סרטים (אפריל), עמ' 3.
שחר, ד' 1976: ירח הדבש והזהב, תל אביב: הדר.
שמואל הנגיד 1967: "דיוואן נג", בתוך: דיוואן שמואל הנגיד, תרגום: ד' ירדן, ירושלים: היברו יוניון קולג' פרס, עמ' 171.
שפירא, ש' 1991: מסלול נדודים: הגירה, מסעות ומעברים באמנות הישראלית העכשווית, ירושלים: מוזיאון ישראל.
Auster, P. 1985: "Book of the Dead: An Interview with Edmond Jabès", in: Gould, E. (ed.), The Sin of the Book: Edmond Jabès, Lincoln and London: Nerbraska University Press.
Clastres, P. 1989: "Of Torture in Primitive Societies", in: Society against the State, trans. R. Hurley, New York: Zone Books.
Cohan, S. and Hark, I. R. (eds.), 1997: The Road Movie Book, London and New York: Routledge.
de Certeau, M. 1991: "Practice of Space", in: Blonsky, M. (ed.), On Signs, Baltimore, MD: The Johns Hopkins University Press.
Deleuze, G. and Guattari, F. 1986: Nomadology: The War Machine, trans. B. Massumi, Minneapolis: Minnesota University Press.
— [1980] 1988: A Thousand Plateaus: Capitalism and Schizophrenia, trans: B. Massumi, Minneapolis: Minnesota University Press
Derrida, J. 1998: Monolingualism of the Other: Or, The Prosthesis of Origin, trans. P. Mensah, Stanford: Stanford University Press.
Dumezil, G. 1983: The Stake of the Warrior, Berkeley: California University Press.
Harvey, D. 1989: The Conditions of Postmodernity, Oxford: Basil Blackwell.
Koolhaas, R. 1994: Delirious New York, New York: Monacelli Press.
Malinowski, B. and Goethals, G. W. 1968: War, Studies from Psychology, Sociology, Anthropology, New York and London: Basic Books.
Tomlinson, J. 1999: Globalization and Culture, Cambridge: Polity Press.
Virilio, P. 1989: War and Cinema, London: Verso.
Virilio, P. and Lotringer, S. 1997: Pure War, New York: Semiotext(e.(
תאור / מקור התמונה:
גף ברידג'ס בתפקיד ג'פרי לבובסקי, המכונה "The Dude" בסרטם של האחים כהן "ביג ליבובסקי"