בחירה

הסיסמה "freedom to choose" – "החופש לבחור" – הפכה בימינו למנטרה הנישאת בפי כול. פרסומות מבליטות את זכותנו לבחור במוצר האולטימטיבי מבין שורה ארוכה של מוצרים. פסיכולוגיה וסוציולוגיה עממיות מבטיחות את זכותנו לאושר: הבחירה בתרופות משככות דיכאון כגון פרוזק (ע"ע סמים) מוצגת כזכותו של הפרט להחליט כיצד לנהל את גופו, את בריאותו, את סגנון חייו. הזכות או הצורך לבחור מבין סדרה של מצבים נדרשים כמעט בכל פעולה בחיי היומיום, החל מבחירת הנתיב הנכון בכביש המהיר וכלה בבחירה במקצוע, בסגנון מגורים ובבן/בת זוג. תמונת העולם המצטיירת כאן היא אופטימית. הכול נתון בידינו: נרצה – נבחר באפשרות א', נרצה – נבחר באפשרות ב'. האני נתפס כפּוֹעֲלוּת (סוכנות-agency) אוטונומית שבוחרת את גורלה; החלטתו עשויה לשנות את מבנה השדה שבו מתקבלת הבחירה.

גישה אופטימית ורציונלית זו מבליטה את עוצמתו ואת חירותו של האני כחלק בלתי נפרד ממערכת האמונות של הקפיטליזם הליברלי (Oakeshott, 1975; Sandel, 1982; Scruton, 1984; Rorty, 1991). מנקודת מבטו, כל הבחירות הן לגיטימיות, תורמות לזרימת המוצרים מן המדף אל הצרכן, ובלבד שבחירות אלה אינן פוגעות בזכות הבחירה של הזולת (ע"ע ליברליזם). אולם התבוננות נוספת תגלה את קיומם של מנגנונים דטרמיניסטיים המצמצמים את כושר הבחירה: מעמד נחות (עוני), גזע, צבע עור, מוצא אתני, זהות מגדרית ומינית, טראומות אישיות וקולקטיביות וכן הלאה. משתנים אלה מצמצמים בפועל את האפשרויות המעשיות העומדות בפני הבוחרים והופכים את בחירתם למערכת עגומה של אילוצים, פשרות, כאבים וויתורים.

הקפיטליזם עושה כל מאמץ כדי לטשטש את המתח המובנה בין האוטונומיה של הפרט וכוח הבחירה שלו לבין המבנה הסגור של השטח. המבנה החברתי מגלה נטייה להגבלה ולפיקוח: חסמים כלכליים, חברתיים ופסיכולוגיים מונעים מעבר חופשי של סחורות או בחירה פתוחה בין אפשרויות. אולם האידאולוגיה הקפיטליסטית משתדלת ליצור מצג אופטימי לאין שיעור ולטעון: הכול פתוח, הכול עוד אפשרי. אלא שהפתיחות האינסופית של המבנה החברתי היא לעתים קרובות בבחינת אשליה. מנגנונים עמוקים של הפרדה  ודיכוי הופכים את שוויון ההזדמנויות המוצהר לסיסמה ריקה מכל תוכן במקרים רבים. האם בפני האישה אכן פתוחות אותן אפשרויות והזדמנויות הבחירה הפתוחות בפני הגבר? האם השתייכות למיעוט מגזרי אינה מגבילה את כושר הפעולה/הבחירה של חבריו? דומה כי התשובות מובנות מאליהן.

נשאלת אפוא השאלה, מדוע טורח הקפיטליזם להפיץ ברבים, בכל דרך אפשרית, את האידאולוגיה של הבחירה החופשית (free choice)? דומה כי התשובה לכך פשוטה: הקפיטליזם הוא שיטה כלכלית המייצרת ומפיצה סחורות למטרות רווח. מירוב האפשרויות מלווה בהרחבה ובגיוון של פס הייצור באמצעות מוצרים חדשים. בשעה שהפרט בוחר את בחירתו ומניח כי בחירה זו תשפר את איכות חייו, הוא משחק לידיה של השיטה המבקשת לטעת בו את התקווה כי כל בחירה (כלומר קנייה של מוצר נבחר) עשויה להיות משמעותית בעבורו. הנוסחה פשוטה: יותר בחירה – יותר מוצרים (חומריים או סמליים) על המדף. יוצא אפוא כי הנדיבות ה"דמוקרטית" משתלמת בקופה. היא מאפשרת לפרט לא להתמודד עם התודעה הכוזבת שלו, פרי האידאולוגיה של הפונדמנטליזם הליברלי.

ההנחה הליברלית והדמוקרטית כי האדם משפיע הן על המישור הפרטי והן על המישור הציבורי שבהם מתנהלים חייו משקפת את אשליית השינוי: יש מעבר מבחירות "מוטעות" או "בזבזניות" לבחירות "יעילות" שתכליתן למרב את הזדמנויות החיים של האדם (ע"ע ייעוץ, אימון אישי). בחסות אשליה אופטימית זו מצליח הקפיטליזם הליברלי לחזק את אחיזתו בתודעתם של נתיניו המאושרים. הוא מצליח להחניף להם כשהוא טוען לטעמם המעולה, לכושר השיפוט הדק שלהם וכדומה. אולם מאחורי ההתלהבות מהוד מעלתו הצרכן מבצבץ פרצופו של הציניקן הקפיטליסט: אשליית ההכרעה הטמונה בבחירה היא הדרך הקצרה ביותר למַסֵּך את תודעת ההמונים, להעניק משמעות לחייהם, לטפח את האגו שלהם ולהשכיח מהם את מצבם הממשי. הדיכוי החברתי העמוק, הבורא לו את נתיניו הצייתניים, משתמש אפוא במנגנון הבחירה כנשק אסטרטגי המרחיק את הצרכן מכל עמדה ביקורתית, ומטפח את אגדת ההשפעה שנודעת לבחירותיו הציבוריות והאישיות (ע"ע בידול ; אסכולת פרנקפורט ; תיאוריה ביקורתית).

אפשר לומר כי הסיסמה "אני בוחר משמע אני קיים" יוצאת מנקודת מבט המקדשת את האוטונומיה של הפרט במשטר ליברלי-תועלתני הפועל על-פי עקרונות התבונה. אולם ספק אם פרט אוטונומי זה עומד לו כוחו לבצע בחירות של ממש באקלים הנפשי שיוצרים תקשורת ההמונים ועולם הפרסום. "דעותיו" של הפרט ו"העדפותיו" (לרבות אלה הפוליטיות) הן לעתים קרובות פרי עבודתם היעילה של פרסומאים, אנשי יחסי ציבור, יועצים פוליטיים וכלכליים ומובילי תרבות, המקדמים באופן אגרסיבי את המותגים של שולחיהם. בקצרה: הבחירה האישית מעוצבת לעתים קרובות על-ידי מתווכים רבי כוח שהם סוכני הקפיטליזם, אדוני הכלכלה והתרבות האמיתיים.

זאת ועוד, היקף הבחירה המשמעותית של הפרט עשוי להצטמצם משום שהכול שותפים מרצון או מאונס לתרבות הגלובליזציה השואפת להאחדה של מוצרים, טעמים, סגנונות חיים וקודים תרבותיים. בתרבות זו, שעברה תהליך "מקדונלדיזציה" הן בתחום החומרי והן בתחום התרבותי, הבחירה האישית היא תמיד חלק בלתי נפרד מרפרטואר הטרנדים הגלובליים, כגון מוזיקת עולם, ניו אייג', הודו או רכב ארבע על ארבע. אובייקטים נחשקים אלה מתערבבים זה בזה ויוצרים מארז משכנע שהופך את בעליו למאושר. האושר, אין צורך לומר, הנו משועתק, ואינו נובע מעיון מעמיק שעורך הפרט במשמעות חייו (רם, 2004).

לבסוף, יש לבחון את סוגיית הבחירה על רקע עלייתה של החברה הרב-תרבותית. הסובייקט הבוחר שוב איננו האינדיווידואל בעל הזכויות והחובות, כמצוות הליברליזם השמרני. עתה מדובר בחברה של זהויות – חברה שבה, פעמים רבות, הבחירה של הפרט נובעת מן ההעדפה השבטית. כך, למשל, בני השבט ה"צפוני" ייטו לבחור סגנון חיים על-פי הטרנדים של השבט הצפוני, ואילו בני השבט ה"דרומי" ייטו לבחור את בחירותיהם על-פי סגנון החיים המקובל בשבט האחר. בקצרה, ההנחה הליברלית כי לכל פרט יש מעין חירות קיומית להגדיר את חייו באמצעות הבחירות שהוא מבצע, אינה עומדת תמיד במבחן המציאות. בשוך גלי ההתלהבות מן המגוון העצום של האפשרויות, אנו נותרים מבוישים ובידינו רק "שירת הסטיקר".

FR123-14034604 – road sign