טוק שואו
Talk Show
תוכנית אירוח. מפגש טלוויזיוני בין מנחה למרואיינים במסגרת תוכנית ייעודית, המצטלמת בדרך כלל באולפן. סוגה ותיקה ופופולרית, הנחשבת גורם מרכזי בכינון המרחב הציבורי החדש. ישנם שני סוגים עיקריים של טוק שואו: האחד עוסק בדיון ציבורי ופוליטי והאחר מתמקד בבידור ובחשיפה ציבורית של תחום הפרט. יש המייחסים לטוק שואו תפקיד מפתח ברידוד השיח הפוליטי ובטישטוש הגבול שבין אקטואליה ובידור. עם זאת, לצד הסוגה הרווחת, קיימות בשוליים גם תוכניות אירוח הנוטות לרפלקטיביות ולאירוניה עצמית ביקורתית.
כבר מראשית דרכו בטלוויזיה האמריקאית של שנות החמישים ספג הטוק שואו ביקורת. היו שראו בו סוג של רדיו מצולם: תוכניות העוסקות בתיעוד זול להפקה ופשטני של "ראשים מדברים", תוכניות שאין בהן כמעט כל ממד חזותי ונופך דרמטי – שהם מיסודותיו של המדיום הטלוויזיוני. כיום, לעומת זאת, נוטים להתמקד בהיבטיו החברתיים של הז'אנר ולהדגיש את הדרמה הפנימית הנוצרת באולפן בין קבוצות ליחידים.
השקפה רווחת רואה בטוק שואו תחליף למרחב הציבורי האבוד או ייצוג שלו. ניתן להבחין כאן בין שתי גישות. הגישה הראשונה אוהדת את הטוק שואו וסבורה כי הז'אנר תורם ליצירת מרחב ציבורי חדש ואיכותי. הגישה השנייה היא ביקורתית, ורואה בטוק שואו פסידו מרחב ציבורי. גישה ביקורתית זו נשענת על ההנחה שהטלוויזיה מביאה את צופיה לפסיביות. הדיון הציבורי, שהתנהל בעבר במוסדות חברתיים שונים, מתנהל עתה בטלוויזיה. הוא הופך לתוצר טלוויזיוני, המנהל עם הצופים יחסים של מוכר וצרכן. חוקרת התקשורת תמר ליבס (1997) טוענת שהממסד שולט בדימוי שלו בתקשורת – למשל בתוכניות כמו פופוליטיקה. בעקבות יורגן הברמאס (Habermas, [1962] 1989) ניתן לומר כי המרחב הציבורי מתפקד כהצגה מבוימת של יחסי ציבור, שמטרתה להסיח את דעתם של ההדיוטות מפעולה פוליטית. הטלוויזיה והטוק שואו משחקים תפקידי מפתח בהצגה זו.
הגישה המצדדת בטוק שואו רואה בהצלחתו ביטוי להתקבלותם של ערכים כגון פלורליזם ורב-תרבותיות. על-פי גישה זו, במסגרת הטוק שואו זוכה הציבור לתפקיד אקטיבי ולעתים אף אופוזיציוני: "סגנונות השיח לא חייבים להתאים את עצמם למוסכמות של נימוס […] [המשתתפים] יכולים להביע את עצמם כמי שהם: פרטיקולריסטיים, לוקאליים, חד צדדיים, ולפיכך הם גם שומרים על חיוניות פוליטית" (Camprignano, et al., 1990, אצל ליבס, 1997: 147). הטוק שואו נתפס, אם כן, כמכשיר חִבְרוּת ראשון במעלה, היוצר סוג מסוים של תרבות ויכוח. עם זאת, נשאלת השאלה: האם תרבות זו, המתעצבת נוכח אילוצים טלוויזיוניים של תמצות, דרמה, ריגוש וסיפוק מיידי, תורמת לאותו שיח חברתי? האם הטוק שואו אכן יכול ליצור דרמה חברתית מזוקקת?
הטוק שואו מסמן ואף מגביר את מגמת האינפוטיינמנט (צירוף של חדשות ובידור). הדבר בולט בתוכניות אירוח אמריקאיות דוגמת אלו של ג'יי לנו ואופרה וינפרי. יש הטוענים כי באווירה שבה הייצוג וההופעה חשובים מן התוכן, ולעתים הם התוכן עצמו (ע"ע טלגניות ; פרפורמנס), מוחרף היחס הציני כלפי התחום הציבורי, וכפועל יוצא מכך הקהל נרתע משותפות פעילה ומנטילת אחריות פוליטית. אחרים טוענים בזכות עירוב התחומים בין "גבוה" ל"נמוך". הטוק שואו מפגיש בין הציבור לנבחריו: כשפוליטיקאים שרים או מבשלים, לדוגמה, הם מופיעים בפני הציבור כבני אדם בשר ודם. תוכנית האירוח של דן שילון (בשידור חי), ששודרה בערוץ 2 ב-2000-1991, יכולה לשמש דוגמה מוצלחת בתחום זה. התוכנית שילבה בין דמויות פוליטיות, אמנים וסיפורי חיים של אנשים מן השוליים. התוצאה נעה בין הביזארי לאנושי ולחנפני: חנופה פופוליסטית לקהל הרחב, ההבטחה כי כל אחד זכאי ל-15 דקות של תהילה וכל אחד יכול לשבת עם ידוענים"בטלוויזיה".
עלות ההפקה של הטוק שואו זולה מזו של כל ז'אנר טלוויזיוני אחר. גורם כלכלי זה, בשילוב עם נסיבות פוליטיות, הפך בשנות התשעים את הטוק שואו לז'אנר מרכזי המגדיר הצלחה ולגורם משמעותי בעיצוב סדר היום. בה בעת הוא הפך לשדה פעולה ראשון במעלה של שיווק פוליטי, בידורי ואישי (ע"ע טלפוליטיקה). ואכן, מגישי הז'אנר מרבים לראיין את עצמם, כלומר לראיין מגישים-כוכבים של תוכניות אירוח מקבילות. בכך הם תורמים להעצמתם הנרקיסיסטית ולביצורו של סדר יום שנקבע מראש.
על אף נטייתו של הז'אנר למתכונת קונפורמיסטית, קיימות בשוליים גם תוכניות אירוח אלטרנטיביות. תוכניות אלה מתבססות על גישה רפלקטיבית המאירה באופן אירוני וביקורתי את עצם המוסד שעליו הן מבוססות. בתוכניות מעין אלה עשוי המראיין לעטות על עצמו "פרסונה" מסויימת, ולעתים הוא עשוי אף לבקש מן המרואיין לשחק תפקיד השונה מאישיותו התקשורתית המוכרת. התוצאה עשויה להיות לא רק מבדרת, אלא גם יצירתית, בלתי צפויה ופרובוקטיבית. באופן זה הז'אנר מופיע בגירסה רעננה וביקורתית העומדת בניגוד לנוסחה המסורתית.
מכאן לאן?
מקורות
ליבס, ת' 1997: "Talk Show: המרחב הציבורי החדש", בתוך: כספי, ד' (עורך), תקשורת ודמוקרטיה בישראל, ירושלים: מכון ון ליר בירושלים והקיבוץ המאוחד, עמ' 152-141.
קליין, א' 1998: מפטפטים עצמם לדעת", הארץ, 18.12.1998.
Carpignano, P. et al. 1990: "Chatter in the Age of Electronic Reproduction: Talk Television and the 'Public Mind'", Social Text, 25 (6), pp. 33-55.
Habermas, J. [1962] 1989: The Structural Transformation of the Public Sphere: An Inquiry into a Category of Bourgeois Society (Studies in Contemporary German Social Thought), trans: T. Burger, Cambridge, MA: The MIT Press.
תאור / מקור התמונה:
https://ecologic.eu/3966
-מתוך שידורי ה
ZDF