סימן

sign

מקור לא ידוע

מונח מרכזי בתחום השפה והתקשורת. סימן יכול להיות טבעי או תוצר של הסכמה חברתית. במובנו הטבעי, הסימן הוא דבר או תופעה הגורמים לנו לזהות דבר אחר. לדוגמה, שמים אפורים מסמנים גשם מתקרב. ניתן לתאר את הסימן הטבעי גם כסימפטום, כחלק בלתי נפרד מן האובייקט המציאותי. כאן נוצר יחס של ייצוג ישיר והכרחי של התופעה: חום הוא סימן למחלה, אך הוא גם הייצוג הממשי של המחלה. סימן הוא גם אות (סיגנל) שנוצר במכוון כדי לייצג משהו. האדם שאליו מכוון הסימן אמור לדעת מה הוא מסמן. הסימן במובן זה הוא רצוני, מוסכם וברור. לדוגמה, אור אדום ברמזור. הסימן המוסכם יכול להיות גרפי (מילה כתובה למשל), קולי או חזותי. הסימן יכול להיות סמל, בדרך כלל חזותי, לרעיון כלשהו (למשל, מאזניים = צדק). על-פי הבלשן פרדינן דה סוסיר (de Saussure), הסימן-סמל איננו לחלוטין שרירותי, בעוד הסימן הלשוני, הסימן-האות, הוא לחלוטין שרירותי. ניתן להבחין בין סימנים ורבליים (מילוליים) לבין סימנים שאינם ורבליים. הדגל, למשל, אינו רק מילה אלא גם אובייקט; סימני הדרך נקראים כתבנית גרפית. הסימנים (המילוליים והלא-מילוליים) הם חלק ממערכת כוללת – השפה. משמעותם של הסימנים נוצרת בתוך מערכת עקבית של הבדלים, מתוך יחס אל סימנים אחרים בשפה. לדוגמה, דגל מסוים אינו מובן אלא רק בתוך שיטת סימון העוסקת בדגלים – סימנים אחרים.

אוגוסטינוס הגדיר את הסימן כדבר הגורם לנו לחשוב על משהו שהוא מעבר לרושם שהדבר מטביע בחושינו. דומה כי הגדרה זו קולעת לאינטואיציה שלנו על אודות הסימן: סימן הוא תמיד תחליף למשהו אחר. הסימן הטבעי הוא אפוא ישות פיזית נוכחת המציינת מהות מופשטת נעדרת. הסימן הוא ישות בינארית אשר לה שתי פנים: מסמן ומסומן. המסמן (Signifier) ניתן לתפיסה. זהו הצד החומרי-הפיזי, הגרפי, החזותי, האקוסטי (הצלילי) של הסימן. המסומן (Signified) הוא הממד הקונספטואלי של הסימן. היחס ביניהם קרוי סימון (Signification). לדוגמה, הסימן "תפוז" מורכב מיחס קבוע בין המסמן תפוז (צבעו הכתום, צורתו, ריחו האופייני) לבין המסומן – רעיון התפוז, התפוז כפרי הדר.

הסימן שאינו טבעי הוא בעל אופי חברתי-מוסדי: הוא קיים אך ורק ביחס לקבוצה מוגדרת של משתמשים. אין לו קיום מחוץ לחברה, אף אם זו מצומצמת. כפי שהראה דה סוסיר בהרצאותיו (דה סוסיר, [1916] 2005), הסימן מקיים יחס קבוע, שרירותי, מוסכם, בין המסמן למסומן, בין צליל לבין רעיון. המסומן אינו קיים אלא ביחסו למסמן. בלעדיו הוא בלתי נתפס. גם המסמן מסמן אך ורק את האופי החומרי של האובייקט ביחס למהותו הקונספטואלית כמסומן. היחס בין המסמן למסומן אינו מבוסס על הומוגניות, אלא על פער, פער שנסגר על-ידי זיקה קבועה ושרירותית בלבד (יאקובסון, 1986).

אוסף של מסמנים ומסומנים יוצר שיטה של סימנים. שיטה זו, מטעים דה סוסיר, היא פורמלית בלבד. היא מבוססת על הבדלים. כל סימן מורה, בראש ובראשונה, על "מה שהאחרים אינם מורים". סימן מציין אפוא את ההבדל ביחס לסימנים אחרים בשיטת סימון נתונה. ניתן להבחין בין סימנים טבעיים לבין סימנים-אותות. בלשנים אמריקאיים מן האסכולה של ליאונרד בלומפילד (Bloomfield) נטו לראות את הסימן כסיגנל (אות) (Bloomfield, 1984 ; Prieto, 1966): האות מעורר תגובה נתונה, אך אינו מבוסס על יחסים יוצרי משמעות. לדוגמה: החיות יוצרות תקשורת שאינה מבוססת על סימנים, אלא על סיגנלים בלבד. בשפה האנושית יכולה צורת הציווי לתפקד לכאורה כסיגנל בלבד. אולם גם פקודה כגון "סגור את הדלת" ניתן להבין במישור המשמעות וללא קשר לביצוע. במצב כזה המדובר בסימן, ולא בסיגנל.

סונדרס פירס, אבי הסמיוטיקה המודרנית (Peirce, [1931] 1958-1966), ממיין את הסימנים על-פי אופן המשמוע הנוצר בין המסמן למסומן. הוא מונה ארבעה סוגים של סימנים: אינדקסים, אייקונים, סימבולים וסיגנלים (אותות). אלה מתמיינים על-פי היחסים הנוצרים בין מוען לנמען, על-פי אופי הסימון ועל-פי קריטריונים של טבעיות, קונבנציונליות או שרירותיות (Barthes, 1968).

קיים שוני בין סימנים ורבליים לבין סימנים לא ורבליים: שפה ורבלית מניחה מראש את קיומו של תהליך משמוע, במובן הצר וההדוק שנקבע על-ידי חוקי השפה, הדקדוק התחביר וכן הלאה. חוקרי הספרות והלשון אוסוולד דוקרו וצווטן טודורוב (Ducrot and Todorov, 1979) טוענים כי לשפה הוורבלית יש תכונות שהנן ייחודיות לה בלבד:

  • ניתן להשתמש במילים כדי לכונן את השפה או כדי להגדיר שיטות אחרות של סימנים (כלומר שפות אחרות) (ע"ע מטא שפה).
  • ניתן לייצר סימנים (או מערכות של סימנים, משפטים) היוצרים התנגדות לתהליך של ייצוג, כגון דוגמאות, שקרים, פרפראזות, חזרה על משפטים קודמים וכן הלאה.
  • ניתן להשתמש במילים באופן שונה מן המוסכם על הקהילה הלשונית. במקרה כזה אנו מחלצים את המובן באמצעות ההקשר או גוזרים אותו באמצעות יצירת מטאפורות מקוריות משלנו.

מערכת הסימנים הנה, אם כן, מערכת שיטתית שנבנית באמצעות הזהות או השוני בין הסימנים הבודדים. אפשר לראות כיצד סימן מכיל בתוכו סימן אחר, מוציא מכלל התייחסות סימן אחר, רומז על סימן אחר או מניח מראש את קיומו של סימן אחר. פירס מתאר את מערכת הסימנים הוורבליים כמערכת פרדיגמטית. מערכת זו מאפשרת פרשנות ולכן, כפי שגורס דה סוסיר, מייצרת ערכים. בעקבות בנבניסט (Benveniste, 1971) נוכל לומר כי הסימן טעון בתכונה מרכזית אחת: היכולת הפרשנית המצויה בו. תכונה זו תשמש בסיס לפולמוס הסטרוקטורליסטיפוסט-סטרוקטורליסטי שיעסוק בהרחבה בנקודה זו.

פולמוס זה מגיע לידי התגבשות ביקורתית בפילוסופיה של ז'ק דרידה (Derrida, [1972] 1981). האחרון יוצא למתקפה רבתי על מושג הסימן כישות אחדותית ואוטונומית. באמצעות מושגים כמו אפוריה, עקבה (trace) או הבדל (דיפראנס) (Differance) מראה דרידה כי הסימן מתפרק מיציבותו, כי בתוכו "מתרוצצות" אפשרויות הדוחות משמעות סופית. בסימן יש הן יסוד של הבדלה (Differing) והן יסוד של דחייה (Deferring). שני היסודות מקיימים ביניהם משחק חופשי שאינו מאפשר להגדיר ולקבע את הסימן. הוא מותיר את הסימן כמשחק אינסופי של מסמנים, תוך דחיית המסומן (דחיית המשמעות הסופית). מה שנותר מאחור הוא חלל חופשי שבו הקורא יכול לאתר עקבות של נוכחות/היעדרות. אלה רומזות על קיומו הנזיל של הסימן. "אנטי-סימן" זה איבד זה מכבר את מקורו, כמו גם את מקוריותו. על-פי הדקונסטרוקציה לא נותר לנו אלא להשלים עם אופיו הליבידינלי, החמקמק והמהמר של ה"סימן" החדש (Derrida, [1972] 1981).

מקורות

דה סוסיר, פ' [1916] 2005: קורס בבלשנות כללית, תרגום: א' להב, תל אביב: רסלינג.

יאקובסון, ר' 1986: סמיוטיקה, בלשנות, פואטיקה – מבחר מאמרים, עורכים: א' אבן זוהר וג' טורי, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ': 88-15, 166-138.

 

 

Barthes, R. [1964] 1968: Elements of Semiology, trans A. Lavers and C. Smith, New York: Hill and Lang

Beneviste, E. 1971: Problems in General Linguistics, trans. M. Meek, Coral Gables: University of Miami Press.

Bloomfield, L. 1984: Language, Chicago: University of Chicago Press.

Derrida, J. [1972] 1981: Positions, trans. A. Bass, Chicago: Chicago University Press.

Ducrot, O. and Todorov, Z. 1979: Encyclopedic Dictionary of the Science of Language, trans. C. Porter, Baltimore and London: The Johns Hopkins University Press.

Mukarovsky, J. 1977: The Word and Verbal Art: Selected Essays, trans. and eds. J. Burbank and P. Steiner, New Haven and London: Yale University Press.

Peirce, C. S [1931] 1958-1966: Collected Papers, 8 vols., eds. Hartsthorne, C. and Prieto, J. L. 1966: Messages et Signaux, Paris: PUF.

Weiss, P., Cambridge, MA: Harvard University Press.

 

 

תאור / מקור התמונה:

מקור לא ידוע

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×