אני/אחר

Self/Other

Taxi Driver

"בהליכה לקראת האחר, אני כביכול מדביק את עצמי וניטע באדמה, שמכאן ואילך היא מולדתי, ואני פרוק מכל כובד זהותי. ארץ מולדת שאינה חבה דבר להשתרשות, אינה חבה דבר לכיבוש הראשון: ארץ שאינה חבה דבר ללידה".

עמנואל לוינס, "פאול צלאן, מן ההיות אל האחר", עמ' 84.

מַשֶּׁהוּ
אֵיזֶה צְלִיל
מִישֶׁהוּ מֵהָעֲנָנִים שֶׁשָּׁר
אַיְם סִינְגִינְג אִין דֶּה רֵין
אוֹ אַרְמִינָדָה קַנְטָרוֹס
הַמְנַגֶּנֶת טַנְגוֹ בִּפְסַנְתֵּר יָשָׁן
מִתּוֹךְ קָסֶטָה
הִזְכִּירוּ לִי
שֶׁאוֹתִי
אוֹתִי אֲנִי שָׁכַחְתִּי

זוֹ שֶׁמִּתַּחַת לָעוֹרְבִים
לְיַד הַוֶּרֶד הַצָּהֹב

אגי משעול, "משהו", מבחר וחדשים, עמ' 192.

בתבנית הניגודית אני/אחר, האני מהווה מרכז, שביחס אליו כל השאר מוגדר כשולי, כפריפריאלי. האחר מופיע כשלילה טהורה: כל מה שהאני איננו; כל מה שאינו תואם את הסכמה הפילוסופית, הפסיכולוגית, האסתטית, המוכרת לי. האחר הוא כעין צל או עקבה דהויה וקדומה של האני (Arche-Trace), שאיבדה את המקור ואת הסיבה לקיומה. לאחר אין נוכחות, הוא "שקוף". אין לו שם פרטי; אין לו ייצוג בשפה, בפוליטיקה, בתרבות. ההמשגה של האחר מופיעה בתיאוריות ביקורתיות של התרבות כגון בדיאלקטיקה ההגליאנית, בדקונסטרוקציה, בפסיכואנליזה, בפמיניזם, בפוסט-סטרוקטורליזם ובפוסט-קולוניאליזם. תיאוריות אלה חוקרות את "אזורי ההשתקה", במגמה לאפשר למיעוטים פוליטיים או סימבוליים לדבר.

תהליך החשיפה של האחר מלווה באי-נחת ובכאב. דבר זה נכון הן לגבי האחר כנגזרת נפשית או פילוסופית של האני (זהו האחר הפנימי שבתוכי) והן לגבי האחר כאדם שונה, המצוי מחוץ לאני. אשר לאחר הפנימי, הוא מצוי באזורים המוכחשים של הוויית האני. האחר מופיע בתוך השלילה של עצמו, ולכן אינו יכול להיות נוכח מחדש (re-present). האני המוכחש ניתן לביטוי באמצעות תהליך פרדוקסלי שמאשר ומוחק אותו כאחד. לתהליך זה קורא ז'ק דרידה בשם כתיבה. ארוע זה עשוי להופיע כתהליך של ריפוי מוסרי: הורדת מפלס ההומוגניות האלימה, פרי התביעה לאחדות, שהביאה להשתקתו של האחר. דווקא הממד הכאוטי, המפורק, של הלשון עשוי לגלות פרצות ורווחים, שוני והבדלים, שבהם מתגלה האחר (Derrida, 1978: 196-277). חשיפתו של האחר מעלה מעל לפני השטח את ההדחקה הטראומה, פרי ההתעלמות מן היסודות הזרים שבתוך האני, ומאפשרת משא ומתן על אופן קיומה. הדקונסטרוקציה (הפירוק) של האני, שאותה מציע דרידה, אינה אפוא הסתגרות בלא כלום – כי אם היפתחות כלפי האחר.

"האתיקה של האחר" מרכזית בפילוסופיה של עמנואל לוינס (Lévinas). לוינס רואה בדיאלוג שבין האני לבין הזר והאחר תנאי הכרחי לכינונו של סובייקט מוסרי המחויב לזולת כלשהו. "אני תופס את האחריות כאחריות כלפי האחר, הווה אומר, אחריות כלפי מה שאינו שלי או אפילו אינו נוגע לי; או שמא כלפי מה שאכן נוגע לי, היינו, מה שניצב לנגדי כפָּנים" (לוינס, [1982] 1986: 72). מחויבות  מעין זו מאפשרת לי לראות את זולתי לא רק באמצעות מערכת המושגים המוכרת לי, אלא גם באמצעות מערכת זרה לי לחלוטין: ההכרה בקיומה מכוננת אותי כסובייקט ביחס לאחר (כפי שהראה הגל בשיטתו הדיאלקטית) ומייצרת אווירה חדשה של פלורליזם ופתיחות (ע"ע פוסטמודרניזם (אתיקה) ; אלוהים).

נוכל להצביע על ארבעה מעגלים העוסקים בהגדרת האחר בתרבות:

  • א. האחר בפוסט-סטרוקטורליזם;
  • ב. האחר בפמיניזם;
  • ג. האחר בפסיכואנליזה;
  • ד. האחר בלימודים פוסט-קולוניאליים.

א. מנקודת מבט פוסט-סטרוקטורליסטית, הופעתו של האחר היא תוצאה בלתי נמנעת של פירוק הסובייקט: הסובייקט אינו נתפס כאני בעל מרכז פסיכולוגי או סוציולוגי יציב; הוא מתפרק לאוסף של טקסטים או קודים הטרוגניים שאינם מאפשרים את אחדותו.

ב. מנקודת מבט פמיניסטית, האחר מופיע כחלק מאסטרטגיה של ביקורת, גם מצד השוליים הנשיים כלפי המרכז הגברי, אך גם כמרכיב משחרר המבליט את ההבדל (דיפראנס) בתוך הסובייקט הנשי עצמו. האישה מוגדרת באמצעות הנגטיביות הגברית כאחרות טהורה (Hegel, 1977). בתפיסה הפמיניסטית הקלאסית (דה בובואר, [1949] 2001) מופיעה האישה בעמדת נחיתות מול הגבר. באמצעות מבטו השולט, הסובייקט הגברי מכונן אותה כאובייקט, כשלילה טהורה של עצמיותו, כמושא של תשוקה או ידיעה.

תפיסה זו, שאומצה על-ידי הפמיניזם האנגלו-סקסי, מצביעה על האחרוּת כחוויה מגבילה ודכאנית (Millett, 1971). שונה ממנה היא התפיסה של הפמיניזם הצרפתי, הרואה במושג האחרות עיקרון בעל פוטנציאל של שחרור. כך, למשל, ז'וליה קריסטבה (Kristeva) רואה באישה את נושאת דגל המחאה מול הסדר הפטריארכלי והסימבולי הקפוא של הגבר. האישה הנוטלת על עצמה מרצון את תפקיד האחר ממקמת עצמה בתוך הספֵרה של המשחק והאינטואיציה. ספרה זו, שקריסטבה מכנה אותה בשם "הסמיוטי" (הכוללת בתוכה את הדחף הפואטי והאמהי), נתפסת כשפה שלפני המשמעות: לפני שהילד מתחיל לדבר, לפני שהוא נקלט בתוך הסדר הסימבולי של השפה המזוהה עם העמדה הגברית. תפיסה זו רואה באחרות סוג של עוצמה (Kristeva, 1980) (ע"ע כורה (בפילוסופיה)).

פירוק הסובייקט והופעתו כאחרות בתוך מערכת ההבדלים של השפה מציבים את האישה בעמדה המזדהה עם התהליך, והרואה בעצם קיומו מעין פמיניזציה של התרבות (גורביץ', 1997: 160-131). התרבות הופכת "נשית" משום שהפרויקט הנשי מזדהה עם העמדה האנטי-מהותנית והאנטי-רציונלית, בעוד המהותנות והרציונליזם נתפסים כחלק מן המודל הגברי המדכא. הנשיות, המופיעה בממד הכאוטי והמוקצן שלה, תזוהה עם אופן חדש של קריאת המציאות. העולם הנשי מופיע כהיפרטקסט, גדוש, אנטי-ליניארי, אנטי-היררכי. ההיפרטקסטואליות מופיעה כקבלה מרצון של עולם ההבדלים, המכונן את האחרות כעמדה המייצגת עוצמה.

ג. גם הדיון הפסיכואנליטי מעמיד את האחר במרכז עניינו. הדבר בולט במיוחד בפסיכואנליזה של ז'ק לאקאן (Lacan, 1988). על-פי לאקאן, בשלב המראה מגלה הסובייקט את עצמו כאחר מדומה. זהו האחר המשתקף במראה או על המסך. זהותו מובנית תוך הזדהות בדויה עם התשוקה הנרקיסיסטית אל האחר (זהו "האחר הקטן", המופיע כדימוי בדוי במראה; ע"ע אובייקט a קטנה). בשלב האדיפלי מתוודע האני לסדר שאותו מייצג האב; בשלב זה מופיע האב (הממשי), "הגדול", העומד בינו לבין מושא תשוקתו – האם. האחר הגדול מפרק את האני מאחדותו הקמאית עם האם (שמייצגת את התשוקה הנרקיסיסטית בשלב המראה), ובמחיר ויתור על האיווי הוא מכניסו לתוך הסדר הסימבולי. עצם הכניסה לעולם של מחויבויות רציונליות ומוסריות, שאותן מייצגת השפה, כרוך במודעות לחֶסֶר (Lack). חסר זה, המזוהה עם האחר הגדול, מכונן את הסובייקט מחד גיסא, ומאידך גיסא מגדיר את קיומו כאחרות מתמדת, כסוג של היעדר. הדיבור והשפה אינם נובעים אפוא מן האגו, אלא מתוך הזדהות עם הלא-מודע: הלא-מודע הוא השיח של האחר הגדול (אוונס, [1996] 2005: 39-38).

ד. מנקודת מבט פוסט-קולוניאלית, האחרות היא פרי המפגש בין תרבויות מוכפפות וכבושות לבין כובשיהן הקולוניאליים (ע"ע מיעוט). האירופאי הכובש רואה בכל מה שאינו מזוהה עם תרבותו האירופאית הוויה זרה, מושכת אך גם מסוכנת, המייצגת את הצד האחר של הקִדמה. העולם השלישי מוגדר אפוא כעולם אחר, שהוא מעין שלילה מוחלטת של הרציונליזם המערבי. מרחב ההתבוננות של המערב באחר הוליד תחום דעת חדש – האוריינטליזם. תחום זה, כפי שהראה אדוארד סעיד (Said), נוטה להמשיך את הכיבוש התרבותי גם לאחר נסיגתו של הכיבוש הצבאי והמדיני (סעיד, [1978] 2000). מעשה הכיבוש התרבותי אף העמיק את ההבחנה בין האני (האירופאי) לבין האחר (הלא-אירופאי), שזרותו הובלטה ברמה המינית, הגזעית, הלאומית, המעמדית וכיוצא באלה. תיאוריות כגון פוסט-קולוניאליזם, פמיניזם, מרקסיזם ועוד יצרו שיח פוליטי שהתמודד עם מנגנוני ההדרה שכוונו כלפי האחר. שיח ביקורתי זה התעצם במיוחד לאחר מאורעות ה-11 בספטמבר 2001. שאלת האחרוּת, שהוצבה לפתחו של המערב, הפכה לסוגיה מוסרית ופוליטית מרכזית התובעת מענה דחוף (ע"ע טרור).

מקורות

אוונס, ד' [1996] 2005: מילון מבואי לפסיכואנליזה לאקאניאנית, תרגום: ד' אילון, תל אביב: רסלינג.

גורביץ', ד' 1997: "מה רוצה האישה: פמיניזם ופוסטמודרניזם", בתוך: פוסטמודרניזם – תרבות וספרות בסוף המאה ה-20, תל אביב: דביר, עמ' 160-131.

דה בובואר, ס' [1949] 2001: המין השני, תרגום: ש' פרמינגר, תל אביב: בבל.

לוי, ז' 1997: האחר והאחריות: עיונים בפילוסופיה של עמנואל לוינס, ירושלים: מאגנס.

לוינס, ע' [1982] 1986: אתיקה והאינסופי, שיחות עם פיליפ נמו, תרגום: א' מאיר בשיתוף עם ש' ראם, ירושלים: מאגנס, עמ' 77-72.

— 1998: "פאול צלאן, מן ההיות אל האחר", המעורר, מס' 3, עמ' 86-82.

משעול, א', 2006: "משהו", מבחר וחדשים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 192.

סעיד, א' [1978] 2000: אוריינטליזם, תרגום: ע' זילבר, תל אביב: עם עובד, ספרית אופקים.

Derrida, J. 1978: Writing and Difference, Chicago: The University of Chicago Press, pp.196-277.

Hegel, G. W. F. 1977: The Phenomenology of Spirit, trans. A. V. Miller, Oxford: Clarendon Press.

Kristeva, J. 1980: Desire in Language, A Semiotic Reproach to Litrature and Art, New York: Columbia University Press.

Lacan, J. 1988: Seminar Book II, The Ego in Freud's Theory and the Technique of Psychoanalysis 1954-55, Ch. 19, trans. S. Tomaselli, New York: Norton, Cambridge: Cambridge University Press.

 Millett, K. 1971: Sexual Politics, New York: Avon Books.

תאור / מקור התמונה:

Taxi Driver

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×