ייצוג

Representation

תהליך של יצירת זיקה בין הדבר הנעדר (שאותו אנו מייצגים) לבין הדבר הנוכח. הסימן המייצג עומד במקום הדבר האמיתי, הדבר המיוצג. הייצוג הוא כלי שבאמצעותו אנו הופכים את רצוננו לגלוי ולידוע. תהליך זה מתקיים כאשר אנחנו משתמשים בסימנים לשוניים במקום בדבר עצמו. שאלת הייצוג הופכת לסוגיה מרכזית בכל דיון בגבולות השפה, ככלי המשקף את המציאות או מבנה אותה.

בספרו פואטיקה אריסטו מצביע על הדחף האנושי לרפרזנטציה, לייצוג המציאות: בשונה מחיות אחרות, האדם נוקט יוזמה ולומד מניסיונו הישיר על-ידי ייצוגו הקבוע בשפה. ייצוג זה יכול להיות מילולי, חזותי או מוזיקלי. בכל המקרים, הניסיון הישיר מתורגם למערכת של סימנים המייצגים אותו. האדם הוא Homo Symbolicus: הוא עוסק בייצור סימנים שתפקידם "לעמוד במקום משהו אחר", לייצג משהו או מישהו אחר (אוארבך, 1969).

כבר בעת העתיקה הופיע הייצוג כמונח מרכזי בתחום האסתטיקה והסמיוטיקה (המדע הכללי של הסימנים). ב-300 השנים האחרונות (התקופה המודרנית) הפך המונח למקובל בשטחים נוספים, למשל בתאוריות על ייצוג פוליטי, בתאוריות משפטיות ובהגדרת היחס בין היחיד למדינה. כיום מקובל לדבר על ממשלה ייצוגית – המייצגת את העם – אך גם על הופעה ייצוגית – המייצגת ערכים כגון יופי, מכובדות או מקצועיות. מדובר אפוא בתופעה מרכזית במגוון רחב של פרקטיקות ומבנים פוליטיים, חברתיים ואסתטיים. בולט במיוחד הקשר בין הספֵרה הסמיוטית של הייצוג (דברים [מילים] העומדים במקום דברים אחרים) לבין הספרה הפוליטית שלו (אנשים הפועלים במקום אנשים אחרים). שתי הספרות נפגשות בתאטרון. מצד אחד, התאטרון הוא מקום שבו בני אדם (השחקנים) מייצגים דמויות, שגם הן ייצוגים. דמויות אלה מייצגות בעיני הצופה אנשים שונים במציאות שמחוץ לבימת התאטרון. מצד אחר, התאטרון הוא מוסד פוליטי. הוא עוסק בייצוגים אפשריים של דיאלוג חברתי – בין השחקנים לקהל ובין השחקנים לבין עצמם. דיאלוג זה יכול להתקיים גם מחוץ לבמה כריטואל חברתי או כמפגש פוליטי בין ההמון לבין ה"שחקנים" שעל הבמה (ע"ע פרפורמנס).

בתרבות הטלוויזיונית של ההווה בולט ביתר שאת הקשר בין ייצוג ברמה הפוליטית לייצוג ברמה האסתטית. המנהיגים הפוליטיים המצליחים במדיום זה (ע"ע טלפוליטיקה ; טלגניות) הם אלה המצליחים להפגיש שלושה מישורים של ייצוג: (א) הם מייצגים היטב את הממד הרגשי והנרטיבי של חייהם ומופיעים כמי שמייצגים נאמנה את רגשותיהם האמיתיים; (ב) הם מצליחים לייצג את הכוח ואת הסמכות של השלטון; (ג) שני הייצוגים הראשונים מתואמים עם ייצוג שלישי: הם יודעים לתרגם את הייצוג הפוליטי והאסתטי-נרטיבי לשפת המדיום, כלומר לייצג את שני מעגלי הייצוג האחרים במסגרת השפה הטלוויזיונית – הפריים, הקלוז אפ המוקצן, תנועות הגוף, קצב הדיבור ועוד. דוגמה מאלפת בהקשר זה היא הנשיא האמריקאי רונלד רייגן, שגייס לטובת מחוותיו הנשיאותיות והפוליטיות ייצוגים אסתטיים קודמים מהתנסותו כשחקן הוליוודי. שתי מערכות הייצוג יצרו יחד תחושה חזקה של נוכחות ואמינות. רייגן הנשיא השתמש ברייגן השחקן כדי לייצג את הכוח הנשיאותי הממשי ולהופיע כנציגו האותנטי של העם.

משראינו את הזיקה ההדוקה בין המישור הפוליטי של הייצוג לבין המישור האסתטי שלו, נשאלת השאלה האם יש מבנה כללי משותף לשני מישורי ייצוג אלה? מיטשל (Mitchell, 1990) מדגים סכמה של ייצוג באמצעות משולש בעל שלושה מוקדים: המוען, ציר הייצוג והנמען. אולם קיים גם יסוד רביעי: קו החיתוך, אותו מחסום בלתי נראה הניצב בין המוען לבין הנמען בסיטואציה של תקשורת. תהליך הייצוג אינו תהליך פשוט, משום שהוא כולל בתוכו מערך מורכב של ייצוגים שעצם קבלתם המוסכמת מאפשרת לתהליך להצליח וליצור תקשורת.

המורכבות של תהליך הייצוג נובעת מן העובדה שהסימן העומד במקום משהו או מישהו אחר אינו מופיע בבידודו, אלא הוא מובן רק כחלק ממכלול רחב יותר של סימנים במסגרת השפה; הסימן הבודד הוא חלק ממערכת של סימנים בעלת חוקיות נתונה. רק הבנת המכלול, כלומר הסכמה על המערכת כולה, תיצור את האפקט הייצוגי הנכון. לכל סימן צמוד קוד (צופן) הממקם ומפרש את הסימן במסגרת מערכת רחבה יותר שכבר הפכה לקונצנזוס ולכן למוסכמה. הדובר מייצג את האובייקט שלו באמצעות מערכת קודמת של ייצוג – המוסכמה האסתטית (למשל הסוגה או הסגנון) הפרושה בינו לבין הנמען, שהוא מושא הייצוג. לדוגמה, צליל מסוים עובר תהליך של ייצוג במסגרת שפה כללית המקדדת אותו והקרויה טונליות. המילה "עץ" מקבלת את ערך הייצוג שלה רק אם מבינים את מערכת ההסכמות הקרויה לשון (למשל הקשר השרירותי המתקיים בתוך הלשון בין המסמן עץ לבין המסומן, שהוא הגדרה של האובייקט עץ). חלק ניכר מן ההבנות שלנו תלויות ביכולתנו לבחון אותן במסגרת ייצוג קודם: למשל, אנו מבינים את המילה "ורד" המופיעה בשיר לא רק כייצוג של סוג בוטני, אלא גם כייצוג של סוגה או של סגנון, במקרה זה הסגנון הרומנטי.

הקושי בפענוח הייצוג נובע בעיקר מן העובדה שפעמים רבות ייצוגים מתפרשים רק כייצוג של ייצוגים קודמים, כלומר כייצוג של מוסכמות קיימות. כך הופך הייצוג משרשרת פשוטה של חילוף הדבר בדבר אחר (סימן במקום הדבר האמיתי שאותו הוא מייצג) לשרשרת של ייצוגים המתייחסת למערכות סימנים קודמות. עניין זה הופך את הייצוג לתהליך שאינו מצליח לגעת ב"שורה התחתונה", כלומר ב"מציאות" שאותה הוא מייצג. כעת הוא נאלץ להסתפק ב"מציאות אסתטית" (סוגה, סגנון, מוסכמה) כמושא של ייצוג.

בעיה זו מבליטה את המחלוקת בין שיטות ייצוג קלאסיות, מודרניות ופוסטמודרניות. העידן הקלאסי, מימי אריסטו ועד המאה ה-18, ביקש לראות בייצוג מנגנון של חיקוי המתאר את המציאות. לפי אריסטו, החיקוי משתנה בהתאם לשלושה משתנים: אובייקט החיקוי (צליל, מילה, חפץ), הדרך שבה החיקוי מתבצע (manner) ואמצעי החיקוי (שימוש בקוד משותף). אם ישנה התאמה בין שלושת הרכיבים הללו, התוצאה היא חוויה של מימזיס, חיקוי או ייצוג אמין של מציאות.

בתקופה המודרנית אנו ניצבים בפני משבר הייצוג. כבר בזרם האקספרסיוניסטי (למשל באסכולת ניו יורק בציור) נעשו ניסיונות לייצג את הבלתי ניתן לייצוג, את הבלתי ניתן להיאמר, את "שִׁלגי הלא-אמוּר" (בניסוחו של פאול צלאן), כלומר את הקוד הסודי של העולם. תאוריות פורמליסטיות הביאו את משבר הייצוג לשיאו. מה שהודגש עתה לא היה אובייקט החיקוי אלא אמצעי הייצוג, המדיום האמנותי כמשקף את פעילותו שלו. זוהי ההגדרה הידועה של מבקר האמנות קלמנט גרינברג, שראה במודרניזם ביקורת פנימית של המדיום על עצמו (Greenberg, [1961] 1986). הממד הרפלקטיבי המובלע כאן עוסק בייצוג תהליכים פנימיים שאותם חוקרת היצירה באמצעות דיאלוג עם יצירות אחרות. לדוגמה, השיר אינו מייצג את תכניו בלבד אלא את יחסו לשפה. כך הופך הייצוג המודרני למעקב אחרי עקבותיהם של טקסטים או של יצירות שטביעת האצבע שלהם ניכרת בטקסט. תפיסה זו מבליטה את הפער המודרניסטי בין התרבות הגבוהה, העוסקת בייצוג של עולמות פנימיים, לבין "הפואטיקה של ההמונים", העוסקת בייצוג המציאות הישירה.

בעידן הפוסטמודרני (ע"ע פוסטמודרניזם (באמנויות)) מחריף משבר הייצוג שהסתמן כבר במודרניות. כעת אנו עדים לייצוג רווי או להיפר-ייצוג. מצב זה קורה כאשר היצירה הפוסטמודרנית מצטטת ומייצגת ללא סוף מערכות סימנים או סגנונות קודמים. במצב כזה, בניסוחו הקולע של ו' מיטשל, המציאות עצמה נתפסת כרשת אינסופית של ייצוגים קודמים. הרפרזנטציה, בממד הקלאסי שלה, עסקה תמיד בניסיון לייצג מחדש (re-present) את הנוכחות המלאה של ההווה; ואילו בעידן הפוסטמודרני אנו גולשים מעולם של ייצוגים לעולם של הצגות ושל פרזנטציות (presentations). הפרזנטציה אינה מתמקדת באובייקט שאותו מבקשים לסמן, אלא בתהליך הזרימה של תאטרון המסמנים – תאטרון שלעולם אינו מגיע ליעדו, כלומר אל המציאות (המסומן) שאותה ביקש לייצג.

לפנינו פער בסיסי בין המילים לבין העולם. המילים אינם מייצגות באופן בטוח את עולם הדברים. היומרה המטאפיזית להבין את העולם, שבלטה למשל במאמר לוגי פילוסופי של לודוויג ויטגנשטיין (1994: 5.6), מתחלפת בספקנות עמוקה ביחס לכוח הייצוג של המילים. המילים אינן קשורות עוד באופן אוניברסלי אל מושאיהן. על אודות מציאות עגומה זו לומד רקונטן, גיבור הבחילה לז'ן פול סארטר ([1938] 1978). היכולת שלנו להתמצא ביערות הסימנים אינה נובעת מידיעת הדקדוק והתחביר הפנימי שלהם כפי שסברו הסטרוקטורליסטים. עניין זה נוגע למוסדות הפרשנות בתרבות. אלה קובעים את החוקים המעשיים המנהירים את האופן שבו אנו מפענחים (או מייצגים), באמצעות משפטים, את העולם. מוסדות אלה, האמונים על הפענוח השימושי של מבעים לשוניים, מכונים על-ידי ויטגנשטיין "המאוחר" בשם משחקי לשון (ויטגנשטיין, [1953] 1995). לדוגמה, "משחק הלשון" שאותו מגלה רקונטן גיבור הבחילה הוא האבסורד של הקיום: קיום ללא משמעות שפירושו אי-התאמה בין האופי המזדמן, המקרי, של האובייקטים לבין משמעותם בתוך מערכת כוללת הקרויה "הלשון האנושית" (סארטר, [1938] 1978: 143-138; Thiher, 1984: 93-97).

החיים בתוך יערות העד של הסימנים יוצרים מסגור ניאו-בארוקי ומלנכולי לחיים (בנימין, 1996). הפרדיגמה של האמנות אינה מכוונת עוד לנִרְאוּת (visibility) הנעלָה (הציור המופשט, למשל). תקשורת ההמונים, תרבות הצריכה והתרבות הפופולרית הופכות עתה למושא ייצוג מועדף. הייצוג החדש מתייחס למוצר המשוכפל, המחליף שימושים וידיים. "האקסטזה של הקומוניקציה" (Baudrillard, 1985) מוסיפה אף היא קיסם למדורה: היא הופכת את המציאות לדימוי טלוויזיוני (ע"ע סימולקרה ; היפר-ריאליזם) ואחר-כך משתמשת בייצוג הבדוי שכבר עבר תהליכי שעתוק לשם ייצוג נוסף באמצעות האמנות (Baudrillard, [1972] 1981).

מושג הייצוג הוא מושג מפתח בדיון על מציאות פוליטית ואסתטית. הוא מתקיים באמצעות הסכם או מוסכמה תרבותית המציבים סימן במקום הדבר עצמו. סימנים אלה יכולים להופיע בתור אייקונים, סמלים או אינדקסים. האייקון יוצר הסכמה המבוססת על דמיון (resemblance) בין המייצג למיוצג (למשל, אבן מסוימת מייצגת אדם בגלל צורתה האנושית). בסמל, הייצוג מבוסס על הסכמה שרירותית המעוגנת בחוקי השפה. באינדקס הייצוג מתבטא במושגים של סיבה או תוצאה קיומית. למשל, האבן יכולה להיות מציין (אינדקס) של מי שהניח אותה שם או להצביע על העובדה שמישהו עבר שם. האבן היא אינדקס, כלומר מעין עקבה המצביעה על מי שהניח אותה או עבר לידה (Peirce, [1931] 1958-1966; Eco, [1976] 1979).

נסכם: המשבר הרדיקלי של השפה הופך את הייצוג לבעייתי יותר מתמיד. משום כך הסגנון הפוסטמודרני נוטה לעיצוב אייקוני המבליט את הצורך הכפייתי להזדקק לדמיון הגופני בתוך שרשרת הייצוג. מיטשל מסכם: "רפרזנטציה היא האמצעי שבעזרתו אנו הופכים את רצוננו לגלוי ולידוע. בה בעת, זוהי גם הפרקטיקה שבאמצעותה אנו יוצרים ניכור בינינו לבין רצוננו, הן במישור האסתטי והן במישור הפוליטי. פרדוקס זה – אין ממנו מפלט. האדם הוא ברייה מייצגת, ובתור שכזה הוא גם ישרוד כנראה את משברי הייצוג השונים – אלה הקיימים ואלה שבדרך" (Mitchell, 1990: 21).

מקורות

אוארבך, א' 1969: מימזיס: התגלמות המציאות בספרות המערב, תרגום: ב' קרוא, ירושלים: מוסד ביאליק.

בנימין, ו' [1928] 1996: "האלגוריה ומחזה-התוגה", בתוך: מבחר כתבים, כרך ב: הרהורים, תרגום: ד' זינגר, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 31-10.

סארטר, ז"פ [1938] 1978: הבחילה, תרגום: ה' לזר, תל אביב: ספרי סימן קריאה, מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור.

Baudrillard, J. [1972] 1981: A Critique of the Political Economy of the Sign, trans. C. Levin, St. Louis: Telos Press.

— 1985: "The Ecstasy of Communication", in: Foster, H. (ed.), The Anti-Aesthetic, Essays on Postmodern Culture, Port Townsend, Washington: Bay Press, pp. 126-134.

Culler, J. 1983: The Pursuit of Signs, Ithaca, NY: Cornell University Press.

Eco, U. [1976] 1979: A Theory of Semiotics, Bloomington: Indiana University Press.

Goldstein, A. and Jacob, M. J. (eds.) 1989: Forest of Signs: Art in the Crisis of Representation, Exhibition, Los Angeles: The Museum of Contemporary Art, Cambridge and London: The MIT Press.

Greenberg, C. [1961] 1986: The Cultural Essays and Criticism, Chicago: Chicago University Press.

 

Mitchell, W. J. T. 1990: "Representation", in: Lentricchia, F. and McLaughlin, T. (eds.), Critical Terms for Literary Study, Chicago and London: Chicago University Press, pp. 11-22.

Peirce, C. S. [1931] 1958-1966: "The Icon, Index and Symbol", in: Hartsthorne, C. and Weiss, P. (eds.), Collected Papers of C. S. Peirce, 8 vol., Cambridge, MA: Harvard University Press.

Thiher, A. 1984: Words in Reflection: Modern Language Theory and Postmodern Fiction, Chicago: University of Chicago Press.

תאור / מקור התמונה:

bigstock-131933489 Blind person touching book written in braille writing reading it. Blindness aid visual impairment independent life concept.

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×