מטאפיזיקה

Metaphysics

La Persistance de la mémoire. 1931. Salvador Dalí

"מטאפיזיקה היא החקירה מעבר ליש כדי לשוב ולקבלו כמות שהוא, ובכללותו, למען התפיסה המושגית".

מרטין היידגר, מהי מטאפיזיקה, עמ' 59.

מטאפיזיקה היא ענף בפילוסופיה העוסק בחקר המציאות שמעבר לנראה ולניסיוני. המטאפיזיקה עוסקת בממשות של העולם מנקודת מבטה של התבונה, ויש לה שלוש מטרות מרכזיות: (א) לגלות את טבעו האמיתי של העולם; (ב) לברר מהי הסיבה לקיומו; (ג) לבחון מהו מקומו של האדם בתוך העולם. משום שנטיותיה חובקות עולם, המטאפיזיקה מבקשת לבנות שיטות כוללות המסבירות את המציאות ומנסות לרדת לחקרהּ. הנחת היסוד היא כי באמצעות התבונה והאינטלקט ניתן לגלות את טיבו של העולם וכי לצורך כך יש לסמוך על ידע שמקורו בנתוני החושים. כדוגמה לתפיסה מטאפיזית אפשר להביא את שיטתו של פרידריך הגל (Hegel), שלפיה העולם הוא ישות תבונית ששליחותה ההיסטורית נשלמת ככל שהיא מתקרבת לידיעת עצמה. הביקורת על המטאפיזיקה מתחילה כבר בשיטתו הטרנסצנדנטלית של עמנואל קאנט (Kant), שלפיה לא ניתן לדעת באמצעות התבונה את "העולם האמיתי" שמעבר לנראה. ניטשה, שמלעיג על המטאפיזיקה, מזהה בה את המחלה האירופאית בהא הידיעה: מחלת התבונה והקִדמה המדומה. ההתנגדות למטאפיזיקה מאפיינת גם זרמים בפילוסופיה האנליטית (למשל, לודוויג ויטגנשטיין "המאוחר", ריצ'רד רורטי, נלסון גודמן) וזרמים בפילוסופיה הפוסט-מודרניסטית (ז'ן בודריאר, ז'ק דרידה ואחרים).

המטאפיזיקה היא שיטה פילוסופית טוטלית החוקרת את טבע המציאות והמבנים המכוננים אותה. המושג קרוב אצל המושג אונטולוגיה – ענף בפילוסופיה העוסק בישים המאכלסים את העולם. טווח ההתבוננות של המטאפיזיקה רחב מזה של המדע, משום שתחת עינה הפקוחה נבחנות תופעות שאינן תופעות פיזיות, למשל אלוהים. המטאפיזיקה שואלת שאלות שמעבר להישג ידו של המדע, כגון האם לכל מאורע יש סיבה? דווקא משום כך היא נדחתה על-ידי שיטות פוזיטיביסטיות בטענה כי טיעוניה חסרי משמעות מבחינה קוגניטיבית ואינם ניתנים לאישוש או להפרכה אמפירית; יש למתוח ביקורת על המטאפיזיקה, אומרים פילוסופים כגון וו"א קווין (Quine) (קווין, [1953] 2001), משום שרק המדע האמפירי יכול לספק לנו ידע של ממש על העולם.

הסוגיה הנפוצה ביותר במטאפיזיקה מתייחסת לשאלה, האם קיימות בעולם רק ישויות? (במונח "ישות" כוונתנו לכל דבר שנתפס כ"אמיתי"); האם אפשר לדבר רק על ישויות חומריות (ההשקפה המטריאליסטית) או גם על ישויות מנטליות (ההשקפה האידאליסטית)? מכאן שהמטאפיזיקה מתמקדת בטבעו ה"אמיתי" של העולם – בעולם הנגלה (הפיזי), בעולם הנסתר (העולם המנטלי הנתון להתבוננות שכלית בלבד) או בעולם דואלי המכיל את שני העולמות הללו. את התשובות המטאפיזיות אפשר לחלק לשניים: ריאליזם מטאפיזי ואנטי-ריאליזם מטאפיזי. הריאליזם המטאפיזי טוען כי קיימים אובייקטים אמיתיים. קיומם של אלה אינו תלוי בניסיון או בידע שלנו, ולא בשפה המתארת אותם. האנטי-ריאליזם המטאפיזי טוען כי לא ניתן לדבר על אובייקטים אמיתיים המנותקים מן התודעה האנושית החושבת אותם: עמדה זו מייצג עמנואל קאנט בשיטת האידאליזם הטרנסצנדנטלי שלו. קאנט מבחין בין "הדבר כשלעצמו", המצוי ברמה האובייקטיבית של הדברים (הנומנה), לבין הדבר שנתפס על-ידי התודעה האנושית (הפנומנה). האחרון מצוי ברמת התופעה והוא תלוי בשפה האנושית או בשפה המדעית המתארת אותו.

הפער בין המישורים יוצר את המהלך הראשון במהפכה האנטי-ריאליסטית, שעיקרה אי-ההתאמה בין השפה שלנו לבין עולם הדברים ה"אמיתיים". מה שהתודעה האנושית מביאה לעולם הוא מערכת שלמה של קטגוריות כגון חלל (מרחב), זמן, סיבה, תוצאה – שבלעדיהן לא מתאפשר כלל הניסיון. קטגוריות תודעה אלו מאפשרות לברוא את העולם באמצעות השכל. יותר משהן מתארות את מצב הדברים בעולם הן מראות את מצבה של התודעה האנושית כמתבוננת בעולם. השאלה האונטולוגית (שאלת הישות של העולם) עוברת טרנספורמציה והופכת בעיקרה לסוגיה אפיסטמולוגית (הכרתית), שדנה בשאלה כיצד מכיר האדם את העולם ומהם התנאים (האנושיים) המאפשרים את היווצרות הידע. שיטתו הביקורתית של קאנט פילסה את הדרך לשיטה האנטי-ריאליסטית, שלימים באה לידי ביטוי בזרמים כגון הפוזיטיביזם הלוגי, הפילוסופיה האנליטית והפילוסופיה הפוסטמודרנית. שורש האנטי-ריאליזם הוא בהבחנה בין דרכי הייצוג של העולם באמצעות השפה לבין עולם האובייקטים ה"אמיתיים" שהשפה מתייחסת אליהם. כל מה שאנו יודעים על העולם, יטענו האנטי-ריאליסטים, מבוסס על הכשרים התפיסתיים והמושגיים המעוגנים בשפה, ואולם מי לידינו יתקע כי מושגים אלה תואמים את מצב הדברים ה"אמיתי" בעולם? (ע"ע מפנה לשוני).

תהיות אלו מובילות למתקפה רבתי על המטאפיזיקה, מתקפה שהתרחשה בעיקר במאה ה-20 והגיעה מכמה כיוונים. תחילתה בפוזיטיביסטים הלוגיים של תחילת המאה, דוגמת ברטרנד ראסל (Russell, [1924] 1988) ווויטגנשטיין (Wittgenstein) בשלבים הראשונים של עבודתו (ויטגנשטיין, [1921] 1994), שדחו את המטאפיזיקה, שכן טיעוניה לתפיסתם אינם "מדעיים", משום שאינם ניתנים להפרכה או לאישוש. מאוחר יותר הושמעה ביקורת נגד המטאפיזיקה מצד הפילוסופיה האנליטית דוגמת זו של א"ג אייר (Ayer, [1946] 1967), הילרי פוטנם (Putnam, 1981) ותומס ס' קון (קון, [1962] 2005). פילוסופים אלה טענו כי האמת המטאפיזית היא בעייתית ותלויה במנגנוני תיווך מסובכים (אחד מן המנגנונים הללו, לדוגמה, הוא מנגנון הפרדיגמה במשנתו של תומאס קון).

ביקורת אחרת עלתה מקרב האקזיסטנציאליסטים. לגרסתם, חוויית המציאות כרוכה בהתנסות החושית, הסובייקטיבית, ב"כאן ועכשיו", ואין לסמוך עוד על "השכל הגיאומטרי", הקארטזיאני, כבסיס להבנת המציאות. על-פי ניטשה (Nietzsche), התשוקה אל המטאפיזיקה היא סימפטום מרכזי של הרוח האירופאית. המטאפיזיקה, החותרת לגלות את האמת הנסתרת באמצעות התבונה, מסיטה אותנו מדרך חקירה פורייה יותר המתמקדת ברצון, בתשוקה בעוצמה שבבסיס החיים (שופנהאואר, [1819] 2003; ניטשה, 2007). על-פי סארטר(Sartre)  והיידגר, האמת במהותה היא הבחירה בחֵירות ויש להפנותה אל הישויות המשתנות של העולם; היידגר (Heidegger) טוען כי יש צורך בביקורת רדיקלית על עולם המטאפיזיקה שתחום עניינו המרכזי הוא היש. המטאפיזיקה אדישה כלפי "מה שאיננו נתון" (היידגר, 1999: 48); היא אינה רואה באַין ישות בפני עצמה אלא רק את שלילתו הלוגית של היש. היא מתעלמת אפוא מחוסר האונים שלנו בניסיוננו להגדיר את "האימה הגדולה של האין" (שם: 53). המטאפיזיקה פוסחת על מה שאינו מתגבש לכדי אובייקט; היא מתעלמת ממצב הדברים, מן ההיות שם (Dasein) – מצב ההישמטות בתוך העולם, שמתוכו יש לשאול את השאלה על היש והאין. יש לחקור אפוא את גבולותיה של המטאפיזיקה; לעמוד פנים אל פנים מול "המערבולת של חקירה מקורית יותר, הקודמת למתודה הלוגית עצמה" (שם: 58). יש לתהות על "היש שמעבר", לגעת "בגבולות היצירתיים של האימה והאין". כך גוזרת על עצמה המטאפיזיקה, מתוך הגיונה הפנימי, את פירוקה העצמי (שם: 63).

מפעלו של ז'ק דרידה (Derrida), אבי תורת הדקונסטרוקציה, יכול להיחשב בצדק להמשך הפרויקט של ביקורת המטאפיזיקה, שבו פתחו ניטשה והיידגר (Derrida, [1967] 1976). דרידה מבקר את הנוסטלגיה של המערב הרציונלי כלפי המטאפיזיקה של הנוכחות, שהיא הנטייה הרציונליסטית לגלות את האמת האובייקטיבית והנצחית בתוך הטבע הבלתי משתנה של הדברים. לטענתו, שום אמת אינה מובנת אלא במסגרת השיטה הפרשנית שנותנת לה תוקף; במילים אחרות, התשוקה המערבית אל המטאפיזיקה היא פרי החרדה מפני האמת החמקמקה, "הנוזלית", שהיא תמיד אירוע (תנועה של חיוב ושלילה) יותר מאשר תוצאה או נוכחות קפואה מחוץ לזמן (ע"ע ריבוי). אם האמת, בגרסתו של דרידה, היא פועל יוצא של תהליך הטקסטואליות, ברור כי בא הקץ לסדר המטאפיזי של העולם (Kim and Sosa, 1994; Walsh, 1963).

מנקודת ראותו של הפילוסוף הפוסטמודרני ז'ן בודריאר (Baudrillard), הציוויליזציה שלנו חווה את ההרס המוחלט של המטאפיזיקה משום שאינה מעוגנת במקור כלשהו הערב לאמיתותם של הדברים. עולם הסימולקרה הוא עולם שבו הסימנים אינם מתקשרים באמצעות שיטה כוללת אל המציאות שהם מתארים, אלא מתקיימים בינם לבין עצמם; זהו עולם של סימנים המתכתבים עם סימנים אחרים ולא עם העולם הממשי שבחוץ (בודריאר, [1981] 2007).

 

מקורות

בודריאר, ז' [1981] 2007: סימולקרות וסימולציה, תרגום: א' אזולאי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

היידגר, מ' 1999: "מהי מטאפיזיקה", בתוך: מאמרים, הישות בדרך, תרגום ועריכה: א' טננבאום, תל אביב: מפעלים אוניברסיטאים, עמ' 63-45.

ויטגנשטיין, ל' [1921] 1994: מאמר לוגי-פילוסופי, תרגום: ע' צמח, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

ניטשה, פ' 2007: אנושי, אנושי מדי, ספר לחופשיים ברוח, תרגום: י' גוטשלק וא' טננבאום, ירושלים: מאגנס.

קווין, וו"א [1953] 2001: "שתי דוגמות לאמפיריציזם", תרגום: ע' בילצקי וע' מטר,  מטפורה 5, עמ' 55-41.

קון, ת"ס [1962] 2005: המבנה של מהפכות מדעיות, תרגום: י' מלצר, תל אביב: ספרי עליית הגג, ידיעות אחרונות, ספרי חמד.

שופנהאואר, א' [1819] 2003: העולם כרצון וכדימוי, תרגום: י' האובן (נבו), תל אביב: ירון גולן.

 

 

Ayre, A. G. [1946] 1967: Language, Truth and Logic, second edition, London: Victor Gollancz.

Baudrillard, J. 1983: Simulacra and Simulations, New York: Semiotext(e).

Derrida, J. [1967] 1976: Of Grammatology, trans. G. C. Spivak, Baltimore and London: The Johns Hopkins University Press.

Kim, J. and Sosa, E. 1994: A Companion to Metaphysics, Oxford: Blackwell.

Putnam, H. 1981: Reason, Truth and History, Cambridge, Cambridge University Prees.

Russell, B. [1924] 1988: "Logical Atomism", in: March, R. C. (ed.), Logic and Knowledge, London: Hayman.

Walsh W. H. 1963: Metaphysics, London: Hutchinson.

 

 

 

תאור / מקור התמונה:

La Persistance de la mémoire. 1931. Salvador Dalí

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×