לגיטימציה, משבר הלגיטימציה

Legitimization

שכונת הדאחייה, ביירות. מלחמת לבנון השניה.

"אין הכוח יכול להתבטא ככזה, כאלימות ללא משפטים, כשרירותיות שהיא מה שהיא, ללא הצדקה […] שכן השליטה יכולה להיכפות לאורך ימים רק אם היא מצליחה להשיג את ההוקרה, שהיא אי-הכרה בשרירותיות שביסודה"

Pierre Bourdieu, Pascalian Meditations, P. 125 בתוך: ז'יז'ל ספירו, הקדמה להשליטה הגברית, עמ' 10

מנגנון אידאולוגי המייצר ערכים, כוח וסמכות וטוען להצדקתם. תהליך הלגיטימציה ממסד ערכים במערכות ובמוסדות שזכו להכרה. סוגיית הלגיטימציה של תיאוריה או של שיטה פוליטית מעלה את השאלה: מהו הדבר המעניק לה סמכות וכוח? מהו הדבר המביא לכך שהכוח נתפס כדבר טבעי, כיסוד שאינו זקוק להוכחה? מהו המנגנון המביא את הנמענים להכרה ולציות? משבר הלגיטימציה של המודרניות הוא נושא מרכזי בתרבות מאז סוף מלחמת העולם השנייה והוא מעורר פולמוסים ערים בין הוגים כגון הנס בלומנברג (Blumenberg), יורגן הברמאס (Habermas), ז"פ ליוטאר (Lyotard), פייר בורדייה (Bourdieu) ואחרים.

כדי לבחון את שאלת הלגיטימציה, ראוי להתבונן בשיטות הגדולות שתיארו את המנגנון המכונן שלה. המרקסיזם, לדוגמה, גרס כי הלגיטימציה שלו נובעת מתוקפו המדעי ומהיותו "מדע של החברה". הליברליזם טען שהלגיטימציה שלו נובעת מן התפיסה על אודות האינדיווידואל בעל הזכויות הטבעיות (הזכות לשוויון בפני החוק, הזכות לחופש הקניין, הזכות להשתתפות חופשית בשווקים ועוד). הלגיטימציה של דמוקרטיות מערביות עומדת ביחס ישר ליכולתן להגן על חירויות אלה. דוגמה מפורסמת אחרת היא הזיקה שראה הסוציולוג מקס ובר (Weber) בין רוח הקפיטליזם כסדר רציונלי, חברתי וכלכלי לבין האתיקה הפרוטסטנטית, היוצרת לגיטימציה של סדר זה. אם כן, הלגיטימציה אינה רק תיאור אובייקטיבי של מציאות, אלא מנגנון אידאולוגי המייצר ואוכף את ה"טבעי". אכיפה זו מתקבלת בברכה בידי ה"נתינים", המכירים בכוח וברלוונטיות של הערכים הלגיטימיים כאבני דרך המכוננות את המציאות (ע"ע דוקסה ; נטורליזציה).

הכוחות שמכתיבים לנתינים את הערכים הלגיטימיים אינם עושים זאת באמצעים אלימים, אלא נוקטים בשיטות של אלימות סימבולית. לדעת בורדייה (Bourdieu, 2000) האלימות הסמלית כוללת שלושה רכיבים, המופיעים בדרך כלל באופן סימולטני: "אי-הכרה בעקרון השרירותיות שבשליטה, הכרה בשליטה כלגיטימית, והפנמת השליטה על ידי הנשלטים" (ספירו, 2007: 10). ההכרה בלגיטימיות היא תוצאה של תהליך שבו סכמות של חשיבה ומיון הופכות מקובלות בחברה; צורות חשיבה אלה עברו תהליך של נטרוליזציה וחדרו לתודעתם של הנשלטים באמצעות החינוך, האמנות, הדת וכו', וכך הפכו ל"טבעיות", למקובלות, למובנות מאליהן. סכמות פעולה אלה, אותן מכנה בורדייה בשם הביטוס, משותפות לשולטים ולנשלטים. הן מאפשרות את "ההסכמה", כביכול מתוך בחירה, אודות הלגיטימיות של ערכים בחברה.

מקס ובר (1984) הבחין בין שלושה סוגי לגיטימציה: (א) לגיטימציה מסורתית, המבוססת על ההנחה שההווה משכפל את יחסי הכוח שהיו מקובלים בחברה בעבר; (ב) לגיטימציה כריזמטית, המבוססת על ההנחה שמקור הסמכות לביצוע שינויים מצוי בידיהם של יחידים בעלי תכונות נעלות ועל-טבעיות; (ג) לגיטימציה רציונלית, המבוססת על ההנחה שמקור הכוח טמון בידי קבוצות היכולות להבטיח תוצאות מועילות המוסכמות על החברה.

משבר הלגיטימציה נוגע בעיקר לסוג השלישי. מאז שנות השבעים של המאה ה-20 התערער אמון הציבור בנורמות ובמוסדות המקובלים. בנושא זה בולטת תרומתם של הנס בלומנברג (Blumenberg, [1966] 1988), יורגן הברמאס (Habermas, 1975) וז'ן פרנסואה ליוטאר ([1979] (1999). שלושתם דיברו על משבר הלגיטימציה במערב, אך מנקודות מבט שונות מאוד.

מפעלו המונומנטלי של הנס בלומנברג, הלגיטימיות של הזמן המודרני (Blumenberg, [1966] 1988), עוסק בהצדקתה העצמית של המודרניות. בלומנברג אינו צועד בעקבות מסורת היסטוריוגרפית מרכזית המובילה מלסינג, קאנט, הגל ומרקס ועד הברמאס, ועיקרה ההצדקה האופטימית של המודרניות על בסיס ההנחה הקאנטיאנית כי במודרניות רוח התבונה האוניברסלית מגיעה לידי בשלות והיא יכולה כעת ליטול עליה את משימת ניהול החיים בעזרת כליה של התבונה. בלומנברג, לעומת זאת, מנסח את המודרניות במונחים של מפעל משיחי-תיאולוגי, שבו כוחות התבונה תופסים את מקומו של האל. לשיטתו, אין להבין את העולם המודרני כחילון פוליטי של הפרויקט התיאולוגי; יש לדחות את תזת החילון לטובת גישה חלופית שבמרכזה הפרט הבודד: סובייקט אוטונומי ספקן שנותר ללא נחמה, תקווה וסליחה (בעקבות מות "האל הרע", שאין להאמין בו עוד לאחר 1945). בלומנברג מדבר אפוא על "העמידה האיתנה של העצמי" (בצורה שעשויה להזכיר את מרכזיות האני האוטונומי אצל דקארט), ומתאר עצמי זה במונחים מלנכוליים: זהו אני "חלש", שאיבד את ההצדקות הרשמיות התבוניות לקיומו וכעת הוא חייב לברוא עצמו בתוך התרבות. התרבות היא בעבורו "עבודה" מתמשכת על אפשרויות הקיום; בתוכה ובאמצעותה נברא האני החדש לאחר שזנח את האשליות המטאפיזיות הגדולות. אני אוטונומי זה, המכונן את קיומו הבודד מתוך עצמו, יכול להוביל להגדרה אקזיסטנציאלית של המודרניות בנוסח הסארטריאני: הכוח להיות שרוי בעולם ללא ניחומים; הצורך לבחור בחיים ללא המטרייה המגוננת של התבונה האוניברסלית.

באותה עת עצמה, בשנות השישים והשבעים של המאה ה-20, גם הפילוסוף יורגן הברמאס השקיע מאמץ רב בביסוס הלגיטימציה של המודרניות, אולם הוא עשה זאת על בסיס שונה מאוד מזה של בלומנברג. הברמאס ביקש לאמץ מחדש את הרציונליזם האוטופי של הנאורות ולעשות בו שימוש כדי ליצור הצדקה עצמית לרוח המודרנית. הברמאס הכיר במשבר הרציונליות שחל בעולם המודרני, אולם כדי להיחלץ ממנו הציע לשקם את הסמכות הרציונלית האוניברסלית על-ידי הפיכתה לתהליך אינטרסובייקטיבי, שבמרכזו הפעולה הקומוניקטיבית. זו ניזונה לדעתו מן הצורך האוטופי להגיע להבנה משותפת. הברמאס ניסה לבצר את הלגיטימיות של "עולם החיים" (Lebenswelt) ולהעניק לו עוצמה כנגד עולם המחשבה הקונספטואלית הטהורה – עולם השרוי במשבר. זהו ניסיון לחבר בין הממדים הרגשיים, הקוגניטיביים והפוליטיים של עולם החיים, שהופרדו במצוות ההתמחות הרציונליסטית המוקצנת. כך ניסה הברמאס להחזיר עטרה ליושנה, להציל את הלגיטימיות השוקעת של הרציונליות המערבית נוסח הנאורות ולהעמידה על יסודות פרגמטיים חדשים.

הפילוסוף הפוסטמודרני ז'ן פרנסואה ליוטאר מציע ניתוח אחר בשאלת הלגיטימציה – ניתוח השומט את הקרקע תחת רגליהם של בלומנברג ושל הברמאס גם יחד. לדידו, הרציונליות האירופאית – שאת משבר הלגיטימציה שלה ניסה הברמאס לשקם – היא שורש כל רע. משבר הלגיטימציה מצביע על אי-אמון בשיטות המחשבה הגדולות, שפניהן האוטוריטריים והדכאניים התגלו ברבות השנים ובייחוד במלחמת העולם השנייה ובשואה. ליוטאר מציע להסיק מסקנה רדיקלית מחוסר האמון שאנו חשים כלפי סיפורי-העל הגדולים ולנצל את משבר הלגיטימציה כדי ליצור תקשורת חדשה, המבוססת על מיקרו-סיפורים (ע"ע מיקרו-היסטוריה). מעצם טבעם, הסיפורים הקטנים עשויים לעורר התנגדות כלפי המאמצים להקנות לגיטימיות חדשה לסטטוס קוו. הצעותיו של ליוטאר מבוססות על סדר יום פוסטמודרני. הן פורשות תקשורת על בסיס הסכמות מקומיות הנדונות לגופן, ולא על בסיס עקרונות אוניברסליים שמקור הלגיטימיות שלהם אבד. המעבר מידע קונספטואלי לידע נרטיבי, המבוסס על סיפורים מקומיים, מסמן את המפנה הנרטיבי בשאלת משבר הלגיטימציה (ליוטאר, [1979] 1999: 78-72) (ע"ע פוסטמודרניזם (אתיקה) ; ביופוליטיקה).

מקורות

בורדייה, פ' [1998] 2007:  השליטה הגברית, תרגום: א' להב, תל אביב: רסלינג.

ובר, מ' [1920] 1984: האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם, תרגום: ב' מורן, תל אביב: עם עובד.

ליוטאר, ז"פ [1979] 1999: המצב הפוסטמודרני, תרגום: ג' אש, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

ספירו,  ז' 2007: הקדמה להשליטה הגברית, תל אביב: רסלינג.

Blumenberg, H. [1966] 1988: The Legitimacy of Modern Age, trans. R. M. Wallace, Cambridge, MA. and London: The MIT Press.

Bourdieu, P. 2000: Pascalian Meditations, trans. R. Nice, Cambridge: Polity Press.

Habermas, J. 1975: Legitimation Crisis, trans. T. MacCarthy, Cambridge: Polity Press.

תאור / מקור התמונה:

שכונת הדאחייה, ביירות. מלחמת לבנון השניה.

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×