תרבות עממית, פולקלור

Folk Culture

folkculture2

תחום בתרבות העוסק בהתנסות קולקטיבית ואנונימית, בדרך כלל בעל פה, המיוחסת ל"עם" או למְסַפֵּר עממי אלמוני שהוא בא כוחו. התנהגות וסגנון חיים, דיבור, כתיבה וייצוג אמנותי. יצירה שאין לה מקור ואין לה יוצר, ולכן היא מפרקת את הסמכות הסיפורית. התרבות העממית והפולקלור הם השתקפויות עומק בלתי מצונזרות של הלא-מודע הקולקטיבי, הפותח צוהר להתבוננות במאוויים האידאולוגיים הסמויים של התרבות. התרבות העממית כוללת צורות מסוימות של לבוש, מוזיקה, ספרות, בישול, עיצוב ועוד.

התרבות העממית היא תרבותה של הקהילה בעידן הקדם-תעשייתי; התרבות הפופולרית, לעומת זאת, משויכת לעידן התעשייתי והאורבני. לתרבות העממית כמה מאפיינים: דפוס של תקשורת אוראלית, מסירה בעל פה של שירים, סיפורים והיסטוריה; רכישת הסמכות באמצעות מסורת נרטיבית העוברת מדור לדור; שילוב של גוף ונפש, טבע ותרבות; שימוש בריטואלים ובתהליך מתמיד של הפנמת סמלים.

בהיסטוריה של העת החדשה המונח "תרבות עממית" מופיע בהקשרים חברתיים ופוליטיים שונים. תנועות לאומיות באירופה של המאה ה-19 הציגו את התרבות העממית כהשתקפות רוחה האמיתית של האומה, אמונותיה וערכיה. ההתייחסות למסורת העממית היא מרכיב מרכזי בגיבוש הזהות הלאומית. דוגמאות לכך מופיעות בקובץ שירי העם קרן הפלאים אשר לנער בעריכת קלמנס ברנטנו (Brentano and von Arnim, [1805-1808] 1987) ובהלחנתו של גוסטב מאהלר, וכן באוסף האגדות הגרמאניות שפרסמו האחים גרים (Grimm, [1861] 1993). ההתעניינות במסורת העממית, שהחלה גואה ברומנטיקה של המאה ה-19, הצמיחה תחום מחקר אוטונומי המכונֶה "חקר התרבות העממית".

מן הראוי להזכיר כמה ציוני דרך בהיסטוריה של המונח. במחצית השנייה של המאה ה-19 התפתחו מגמות היסטוריות ופילולוגיות, שבמסגרתן החלו חוקרים לבחון טקסטים עממיים. במאה ה-20, הפכה "התרבות העממית" לשדה מחקר סמיוטי-מדעי. ב-1928 פרסם ולדימיר פרופ מחקר פורמליסטי על המעשייה העממית (Propp, [1928] 1977), המורכבת לפי ניתוחו מ-31 פונקציות (ע"ע סטרוקטורליזם). מחקרם של רומן יאקובסון (Jacobson) ופיוטר בוגאטיריוב (Bogatyrev), "הפולקלור כצורה מיוחדת של יצירה", מיקם את חקר הפולקלור במסגרת חקר הלשון הפואטית הכללית (אבן-זהר, 1986 ; יאקובסון, 1986). לימים השתלב חקר הספרות העממית באופני שיח פוסט-סטרוקטורליסטיים. שיתוף הפעולה בין הפוסט-סטרוקטורליזם לחקר התרבות העממית התבסס על ההנחה כי שני תחומי הידע עוסקים בפירוק הסמכות הסיפורית באמצעות פירוק ה"מקור" (origin) של הטקסט; שני התחומים מבליטים את קיומו הרב-קולי של הסיפור העממי, שאין לו "אב" (קול, סמכות, חוק) רשמי אחד.

כיום מתלבט המחקר בין הכיוון הפנים-תחומי לכיוון הבינתחומי, הבוחן את הספרות העממית בהקשרים אידאולוגיים של ביקורת התרבות. ההיבט התרבותי מבקש לבדוק את התרבות העממית במסגרת הדיון הכללי באידאולוגיות תרבותיות. הוא תוהה אם המונח "תרבות עממית" מנוגד למונח תרבות "גבוהה" ובוחן כיצד הוא חורג מן התבנית הבינארית פרטי/פומבי, מסורתי/מתחדש, כתיבה/דיבור, קנוני/לא קנוני, הגמוני/דחוי ומרכז/שוליים (חזן-רוקם, 1997). האם משמעות המונח "תרבות עממית" מתעצבת רק מתוקף היותו האחר של המרכז הבורגני, הממוסד והיציב, או שמא עם השינויים החלים בעידן הפוסטמודרני איבד מטעמו גם הניגוד הבינארי הנוקשה, והתרבות העממית, יחד עם תופעות חתרניות אחרות, חוסה עכשיו בשלווה תחת כנפי הממסד האקדמי?

אפשר להבחין בין תרבות עממית לתרבות פופולרית. התרבות העממית היא פרי רוחו ה"אמיתית" (האנונימית, הבלתי מניפולטיבית והבלתי "מקולקלת") של קולקטיב חברתי. התרבות הפופולרית גם היא פונה אל הרבים, אל ה"עם", אולם היא מתאפיינת בפס ייצור תעשייתי הפועל במסגרת ההיגיון של הקפיטליזם הצרכני ושל חרושת התרבות המאפיינת אותו. "הפולקלור, לעומת התרבות הפופולרית, נוצר בפעולת גומלין שמשתתפים בה כישרונותיהם ותודעותיהם של הזמרים וקהלם כאחד, של המספרים ומאזיניהם – באופן המשמיט את הבסיס לאבחנה ביניהם" (חזן-רוקם, 1997: 12). על-פי תפיסה זו, היצירה העממית משתנה כל העת בהתאם להיסטוריה של ביצועיה ושל מימושיה בידי קהל הנמענים. לעומת זאת, קהל הנמענים של התרבות הפופולרית הוא קהל פסיבי: הוא צורך את מוצריה תוך מעורבות נמוכה בתהליך מְסַפֵּר-קהל; קהל זה אינו נחשף לעונג הספונטני (Jouissance) שמייצרת התרבות העממית.

בשיח הרווח באמצעי התקשורת בישראל, הביטוי "עממי" מזוהה עם הטוב הכללי, אולם זה האחרון משמש לא פעם בסיס לאפליה גלויה או סמויה. לדוגמה, "הטיפוס העממי" מזוהה בדרך כלל כמזרחי, ואילו האשכנזי מוצג כטיפוס אוניברסלי ואליטיסטי. גם המוזיקה העממית הישראלית מזוהה עם המוזיקה המזרחית. כך חוזר שם התואר "עממי" אל הגטו של האחר, שאותו משתדלים להדיר מן המרכז הישראלי. עם זאת, ניתן לאבחן גם מגמת נגד, ההופכת את המילה "עממי" לדימוי שיווקי מקודש. הדבר קורה משעה שהקפיטליזם הופך את העממי לסחורה, לאטרקציה תיירותית, לנכס אלקטורלי או רייטינגי. העממי הופך אז לאריזה המשווקת את האותנטי ואת המקומי, את "צבע המקום". צורות שונות של שירה, ריקוד, לבוש ותוצרים אחרים, המשומרים בדרך מלאכותית בידי המדינה או בידי כל מוסד אחר, נארזים כאקזוטיקה מקומית והופכים למזכרת (souvenir) "אותנטית" מן המסע. התייר המזדמן אינו נתקל בפולקלור, אלא רק ב"חבילות תיירות" המשווקות אותו ומדברות בשמו. כך, באופן אירוני, התרבות העממית סוגרת מעגל. שוב אין היא יכולה לרחוץ בניקיון כפיה או לטעון לעמדת נגד: "תעשיית האמיתי" בולעת גם אותה ומוכרת לקונה הלהוט את התוצאה "הנכונה", "המרגשת".

בהקשר הפוסטמודרני, המונח נדון בתוך מערכת צריכה קפיטליסטית שבה שותפים הכול: צרכני התרבות העממית אך גם חוקריה, הנוטים להתבונן בחלקם שלהם ביצירת הנרטיב של העממי. בשימוש הנוכחי – למשל אצל מישל דה סרטו ([1980] 1997) בספרו המצאת היומיום – התחום הקרוי "תרבות עממית" כולל את הצריכה של היומיום, על הרגליה, מנהגיה, טקסיה והמטאפורות החזותיות שהיא מזמנת למשתמשיה. לצד מונחים גובלים, כגון "תרבות פופולרית", גם מונח זה יכול לשמש מנוף לדמוקרטיזציה של השיח התרבותי, כך שיוכל לשקף את אופיו רב-הפנים של הניסיון (ע"ע חיי היומיום).

 

מקורות

אבן-זהר, א'  1986: ״על עבודתו של רומאן יאקובסון במדעי האדם״ (מבוא), בתוך:  ר' יאקובסון, סמיוטיקה, בלשנות, פואטיקה: מבחר מאמרים, עריכה: א' אבן-זהר וג' טורי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' עמ' 7–14.

דה סרטו, מ' [1980] 1997: "המצאת היומיום", תרגום: א' אזולאי, תיאוריה וביקורת, 10, עמ' 24-15.

חזן-רוקם, ג' 1997: "על חקר התרבות העממית", תיאוריה וביקורת, 10, עמ' 13-5.

יאקובסון, ר', ובוגאטיריוב, פ' 1986: "הפולקלור כצורה מיוחדת של יצירה", בתוך: ר' יאקובסון, סמיוטיקה, בלשנות, פואטיקה: מבחר מאמרים, עריכה: א' אבן-זהר וג' טורי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 286-276.

 

 

Brentano, C. and von Arnim, A. [1805-1808] 1987: Des Knaben Wunderhorn, Stuttgart: Reclam. 

Grimm, J. L. C. and Grimm, W. K [1861] 1993: The Complete Brothers Grimm Fairy Tales, New York: Gramercy Books.

Propp, V. [1928] 1977: The Morphology of the Folktale, Austin, Texas: Texas University Press.

 

 

 

 

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×