שיח

Discourse

מונח מרכזי הרווח במדעי הרוח והחברה מאז שנות השישים של המאה ה-20. שיח פירושו נאום, מאמר מדעי ארוך, שיחה. בבלשנות זהו מונח מקביל ל"דיבור": האופן שבו הדובר משתמש בשפה. במונחיו של הבלשן פרדינן דה סוסיר (de Saussure) השיח הוא פארול (Parole, דיבור) והוא מנוגד ללאנג (Langue, שפה), שהיא מערכת החוקים והכללים העומדת בבסיס הידע הלשוני של הדובר. בסטרוקטורליזם השיח הוא גוף מאורגן של אמירות ומבעים הנשלט בידי כללים שאינם מודעים לדובר. בפוסט-סטרוקטורליזם השיח כולל את הממד החברתי-תרבותי, שבאמצעותו הדובר מציג את עמדתו האידאולוגית הסמויה ביחס לשפה וביחס לנמען של הדיבור. בעמדה זו מעורבים שיקולי כוח, רטוריקה ומניפולציה האמורים להשפיע על עמדותיו של הנמען. השיח, על-פי טענה זו, הוא אופן של יצירת משמעות בהקשר חברתי.

המסורת האנגלו-סקסית נותנת ביטוי לניתוח שיחני באמצעות תיאוריית תקשורת (Communication Theory) או באמצעות תיאוריה של פעולות דיבור (Speech Act Theory). בסטרוקטורליזם ובמדעי האדם מפורסמת הגדרתו של הבלשן הצרפתי אמיל בנבניסט (Benveniste, 1966), שלפיה השיח הוא כל מבע המערב דובר (speaker) ומאזין ((hearer, כאשר מטרתו של הדובר היא להשפיע על המאזין. להגדרה רחבה זו יכולות להתאים גם שיחת שגרה וגם נאום מדעי חשוב (Macdonell,1988; Halliday, 1978; Schiffrin, 1993). אצל חוקר הספרות מיכאיל באחטין (Bakhtin) השיח הוא מעין מדע חדש – מטא-בלשנות – העוסק במבעים (Utternces): פרשנות של טקסטים בתוך ההקשרים החברתיים-תרבותיים והחברתיים-היסטוריים של היווצרותם. משמעותו של המבע כבר כוללת בתוכה את עמדת הדובר (הסובייקט החברתי) ביחס למדובר, את אופק הציפיות הערכיות של הנמען ואת הנוכחות המטריאלית של השפה ביחס לשימושיה השונים בתקופות שונות ובאופני שיח אחרים (Coulthard, 1979). מבעים כאלה, אומר באחטין, מתארגנים באמצעות ז'אנרים שהם מעין משטרי משמעות, אופני שיח המייצגים את ה"מציאות". השיח הוא המרחב שבו מתנהל המשא ומתן הציבורי הסמוי, המקום שבו אפשר לכונן תקשורת אינטרסובייקטיבית, המקום שבו פועל הריבוי של הערכים החברתיים (Bakhtin and Medvedev, 1985; Bakhtin, 1986).

בהמשך לעמדתו של באחטין, יש להציג את ההיסטוריה של המונח כפי שהתפתחה בשיח הפוסט-סטרוקטורליסטי. ככלל, פרויקט זה רואה בשיח ביטוי לאוסף ההבדלים המהדהדים בשפה. נראה שהגדרתה הקולעת של מיידן סרופ (Sarup) (בעקבות פוקו) עולה בקנה אחד עם עמדה זו: "שיחים (discourses) הם פרקטיקות המייצרות באופן שיטתי את האובייקטים שעליהם הם מדברים" (Sarup, 1989). במובן זה כל שיח שייך לקטגוריה של דיבור פרפורמטיבי, דיבור סמכותי שעצם ביצועו מגדיר את משמעותו (ע"ע הבניה). משמעות זו מיוצרת כמערכת של כוח המוצבת מול זולת או קהל, שהם מושאי השיח (אוסטין, [1962] 2006). לשון אחר: אין מדובר בשימוש ניטרלי בשפה אלא בשימוש מכוון וסמכותי, אם כי לרוב מוסווה, הטומן בחובו את האידאולוגיה של המוען ביחס למושא השיח וכן עמדה רטורית סמויה שהוא מנסה להנחיל לנמען (Benveniste, [1966] 1971). השיח קשור אפוא לממד הדיאלוגי של שיחה (conversation) אולם מודוס דיאלוגי זה אינו תמים כלל ועיקר, שכן אין מדובר במושג אידאלי על-זמני אלא בדיבור היסטורי וסימפטומטי, המעיד על כוח ועל הערכים המשתנים של בני השיח (פוקו, [1969] 2005).

המונח "שיח" זוכה לתהודה מיוחדת בתיאוריות התרבות של מישל פוקו (Foucault). בספרו תולדות המיניות (פוקו, [1976] 1996) השיח מוגדר כסדרה של מקטעים בלתי המשכיים, שהפונקציה הטקטית שלהם אינה אחידה ואף אינה יציבה. פוקו מוסיף: "כדי להיות מדויקים יותר יש לומר שאין לתאר את עולם השיח כמי שמתחלק בין אופני שיח מקובלים ודחויים, בין אופני שיח שולטים ונשלטים, אלא כריבוי של יסודות שיחניים היכולים למלא תפקיד באסטרטגיות שונות. בשל תכונת הריבוי שבו אין לתאר את השיח ככוללני, סופי או נכון" (Foucault, 1980: 100). השיח, אומר פוקו, הוא מערכת הטוענת ללגיטימיות בשלושה מישורים עיקריים: במישור הדיבור הוא קובע מהו "הדיבור הנכון" ומדיר אל מחוץ למסגרת את "הדיבור האסור"; במישור החברתי, המגדיר נורמליות ושיגעון, השיח מתייחס לשאלה מהו דיבור נורמטיבי ומהו דיבור לא נורמטיבי השרוי מחוץ לפוליטי; במישור השיח של האמת, הוא מגדיר את הטבעי ואת האמיתי מול המזויף והשקרי. שיח האמת – קובע פוקו – הוא החזק מבין שיחים אלה. הגיון הפעולה שלו הוא הרצון לסמכות, לכפייה, לכוח (פוקו, [1970] 2005: 19-17).

מכאן נובע שכל שיח נותן ביטוי ליחסים סמויים של כוח/ידע (Power/Knowledge). יחסים אלה מחלחלים לתוך השיח ומכוננים את משטר המשמעות שלו. אפשר אפוא להוסיף ולומר שהשיח אינו רק מכונן את האובייקטים אלא גם מייצר את הסובייקטים שלו. אלה נעים בתוך משטר המשמעות שהוא פורש בעבורם, משטר שדרכו ורק דרכו הם אמורים לקרוא את המציאות. המציאות אינה נתפסת בממד הנצחי האוניברסלי שלה, אלא כמערכת ערכים שנויה במחלוקת היוצרת משטרי משמעות שונים בעלי קיום היסטורי, שלעתים אינם מתיישבים זה עם זה. רק ניתוח השינויים ההיסטוריים שחלו בשיח יכול לחשוף את פעולתן הניגודית של אידאולוגיות בתרבות. לדוגמה, השיח הפסיכיאטרי שהתנהל במאה ה-19 בדבר השיגעון לא ביטא בהכרח יחס של התנגדות, חרדה או סובלנות כלפי האחרוּת שבשיגעון, כי אם ניסיון לפטרונות ולשתלטנות כלפיו. השיגעון מנוכס בעל כורחו לפרקטיקה קפיטליסטית-רציונלית – הפסיכיאטריה – המטמיעה את זרותו בתוך שיטתה הרציונלית וכך מעקרת אותו מנבדלותו ומיכולתו לשמש חלופה לשיטה השלטת.

לסיום הדיון נתמקד בשתי דמויות שונות מאוד זו מזו: הפסיכואנליטיקאי ז'ק לאקאן (Lacan) ופילוסוף התרבות יורגן הברמאס (Habermas). לדעת לאקאן, אי-אפשר להגיע אל הלא-מודע אלא באמצעות השיח המתנהל בין האנליטיקן למטופל. היות שלדעתו הלא-מודע מובנה כשפה, הרי יסודות מרכזיים של השיח הלשוני, כגון מטאפורה/מטונים, הופכים גם לנדבכים מרכזיים בשיח הפסיכואנליטי. תהליכים מטאפוריים מתארים מצב שבו מסמן אחד ממלא את מקומו של מסמן אחר, או מצב שבו ישנן כמה משמעויות לסימפטום אחד. המטונים מתאר שרשרת אינסופית של מעברים ממסמן אחד למשנהו, שרשרת המתארת את תנועת האיווי. בשני המקרים השיח של השפה נותן ביטוי לדחייה הולכת ונמשכת של משמעויות, שאינה מתמקדת בסובייקט סופי ואינה חותרת לשיווי משקל מוגדר. אנו נותרים עם תנועת הגלישה המגדירה לעצמה את מושאיה (Lacan, 1978).

יורגן הברמאס (Habermas, [1985] 1987) מציע תיאוריה של שיח המבוססת על מסורת שונה. תורת השיח שלו חוזרת דווקא לרציונליזם הקרטזיאני ולאידאלים של הנאורות, וכן לממד הרציונלי בפסיכואנליזה של פרויד. הברמאס מבקש להקנות לשיח ממד משחרר. הוא מבקש להעניק לפעולה הקומוניקטיבית המתבצעת באמצעות השפה ממד דיאלוגי ואוטופי, המשוחרר מאינטרסים זרים. בשעה שלאקאן מציע דיאלוג המבוסס על Misrecognition (הבנה שמשמעויותיה נדחות באמצעות השרשרת האינסופית של המסמנים), הברמאס מציע לחזור אל החוזה הקלאסי המדבר על הכרה הדדית (Habermas, [1968] 1981). הוא מבקש להשתמש בשיח באופן רציונלי כדי לקדם אינטרסים המשותפים לחבריה השונים של הקהילייה הפוליטית או התרבותית. לשון השיח, לפי הברמאס, היא המרחב שבו מתנהל הדיון הרציונלי. אף שהדיון כבר ספוג במסקנות פוסט-סטרוקטורליסטיות, המתארות אותו כתקף למשחק הלשון המסוים (במובן הוויטגנשטייני) שבתוכו הוא פועל, הברמאס מסרב להגיע למסקנות הרדיקליות של הפוסטמודרניזם, הרואה בשיח בראש ובראשונה פעילות רטורית שעניינה אינו בערך האמת אלא ברמת השכנוע המופעלת על הנמען. לדידו של הברמאס, שיח מעין זה פשט את הרגל, משום שאינו מסוגל להבחין בין דברים תקפים לדברים לא תקפים ולכן הוא ניצב חסר אונים מול דעות קדומות או שקריות שיש לשרשן ולתקנן. הברמאס מנסה לשיטתו להציל את הממד הביקורתי של השיח, שהוא תנאי לדיאלוג פתוח, חופשי ורציונלי המתנהל במרחב הציבורי (Habermas, [1962] 1989).

 

מקורות

אוסטין, ג"ל [1962] 2006: איך עושים דברים עם מילים, תרגום: ג' אלגת, תל אביב: רסלינג.

 פוקו, מ' [1976] 1996: תולדות המיניות I, הרצון לדעת, תרגום: ג' אש, תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 

— [1969] 2005: הארכיאולוגיה של הידע, תרגום: א' להב, תל אביב: רסלינג. 

— [1970] 2005: סדר השיח, תרגום: נ' ברוך, תל אביב: בבל.

Bakhtin, M. 1986: Speech Genres and Other Late Essays, trans. W. W. McGee, Austin: Texas University Press.

Bakhtin, M. and Medvedev, P. N. 1985: The Formal Method in Literary Scholarship: A Critical Introduction to Sociologist Poetics, trans. A. J. Wehrle, Cambridge, MA and London: Harvard University Press.

Benveniste, E. [1966] 1971: Problems of General Linguistics, Miami: Miami University Press.

Coulthard, M. 1979: Introduction to Discourse Analysis, London: Longman.

Geertz, C. 1980: "Blurred Genres: The Refiguration of Social Thought", The American Scholar, 49, pp. 165-179.

 

Habermas, J. 1979: Communication and Evolution of Society, trans. T. McCarthy, London: Heineman.

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×