ביקורת

Critique

The Thinker by Auguste Rodin

פרקטיקה פוליטית וצורה של קריאה היוצרת זיקה אינטימית בין הנראה לעין בהווה, לבין התהליך ההיסטורי-חברתי שיצר את המבנים החברתיים, הפוליטיים והתקשורתיים. שיטה הבודקת את המתח שנוצר בין גישה המבוססת על התפתחות היסטורית לבין גישה המעוגנת בבדיקת הנורמות של הקיים; הביקורת היא הביקורת של ההווה מתוך התבוננות פנימית בתהליכים שהביאו לכינונו של אותו הווה. זוהי אפוא התבוננות דיאלקטית באובייקט המתואר, ולא תיאוריה נגדית המבקרת אותו מבחוץ. ההתבוננות הביקורתית עוסקת בתנאי הידיעה ובגבולותיה כפי שהם נתפסים על-ידי השכל והניסיון.

"אין דבר נעשה ערך אלא אם כן נעשה בו דבר שבשימוש" – כך כתב קרל מרקס בספרו  הקפיטל ([1867] 1947). תפקידה של ביקורת הוא לעסוק בערכים השולטים, ולשם כך עליה לפרק את המנגנונים הפוליטיים, התרבותיים והחברתיים העומדים בבסיסם (Hennessy, 1995: 172-176). התבוננות ביקורתית בוחנת את האידאולוגיות העומדות בבסיס הפרקטיקות והשימושים הרווחים. האידאולוגיה, שהיא על-פי לואי אלתוסר (Altusser) היחס הדמיוני של הסובייקט אל התנאים הממשיים של קיומו, עוסקת בנקודות ההכרה ואי-ההכרה (misrecognition) בתוך תהליך היסטורי שבו מתקבעות הנורמות של ההווה.

המושג "ביקורת" רווח בתיאוריות מרכזיות של התרבות. אפשר לאתר את שורשיו במאה ה-18, בפילוסופיה של עמנואל קאנט. הביקורת של קאנט נאלצה לוותר על המושג הקלאסי "אמת", המציין התאמה בינינו לבין מושא ההתבוננות שלנו, ולהמירו בהסכמה בינינו לבין עולם התופעות. זוהי משמעותה של "המהפכה הקופרניקאית" שקאנט מציע: כשם שקופרניקוס גילה בזמנו כי כדור הארץ נע מסביב לשמש, כך גם התודעה חייבת להכיר בממד הסובייקטיבי המוגבל שלה. התודעה, המתבוננת בעולם באמצעות השכל האנליטי והניסיון היומיומי (הסתכלויות ללא מושגים הן סומות בעיני קאנט), חייבת להכיר בעובדה כי שיפוטיה נקבעים מנקודת מבט לא יציבה, השרויה בתנועה מתמדת. התבונה חייבת להגביל את שליטתה רק לתחום התופעות הניסיוניות שבהן עוסק המדע ולסגת מן היומרה להכיר את "הדבר כשלעצמו" – תחום האמת הצרופה. מסכם אלן ווד (Wood): "לפי הבנתו של קאנט, משימתה התיאורטית של התבונה היא להטיל את סוגי הסדר הקונטינגנטי [הסדר ה"מקרי", ה"סובייקטיבי"] שאחריהם אנו מחפשים, ולנהל את חקירתנו אודות הסדר הזה" (ווד, 2006: 99). לאחר שנקבעו תנאיה וגבולותיה, צוידה התבונה במפת דרכים ריאליסטית יותר שבאמצעותה אנו מנווטים את דרכנו הניסיונית בעולם.

ממד סובייקטיבי זה של האמת הפך לאבן יסוד בביקורת של הגל ומרקס. לשיטתם, הסובייקטיביות והחלקיות של התהליכים האנושיים מקבלות ממד אובייקטיבי באמצעות תהליך על-היסטורי ("רוח ההיסטוריה" על-פי הגל, "מלחמת המעמדות" על-פי מרקס) שצר אותם למידתו ורותם אותם לצרכיו. ההתבוננות הביקורתית בוחנת תהליכי שלילה וביטול הדדיים, ה"מעלים" (Aufhebung) את הניגודים למדרגה גבוהה יותר – העלאה החותרת בסופו של דבר למיצוי טוטלי וגואל של משמעות (ע"ע מרקסיזם ; דיאלקטיקה). צורות אחרות של ביקורת שללו את הגישה הטוטלית שתוארה לעיל. נציין שלוש מהן: התיאוריה הביקורתית של אסכולת פרנקפורט, הדקונסטרוקציה של ז'ק דרידה והביקורת הפמיניסטית.

התיאוריה הביקורתית מבית מדרשם של תיאודור אדורנו (Adorno) ומקס הורקהיימר (Horkheimer), ושל יורשם יורגן הברמאס (Habermas), ראתה בידע אוניברסלי ורציונלי ביטוי לאינטרסים פוליטיים וחברתיים. היא ביקשה לייצר בתוך המרחב הציבורי מסגרת של דיון רציונלי, שאינו מבוסס על אפליה או על הדרה של צד כלשהו (ע"ע פעולה תקשורתית). ביקורת התרבות שהוצעה הבליטה את אשליית חופש הבחירה שהפיץ הקפיטליזם במטרה למָרֵב את רווחיו ולשעבד את ההמונים למטרותיו. המונח חרושת התרבות, המזוהה עם האסכולה, שימש סיסמת קרב ביקורתית והוביל מסע צלב רפלקסיבי לשחרור האדם (אדורנו והורקהיימר, [1947] 1993). הדקונסטרוקציה הציעה לקרוא את השפה כשרשרת של הבלעות והבלטות היוצרות הבדלים בתוך המבנים הלשוניים של השפה והתרבות (ע"ע דיפראנס). הדיון הביקורתי הושת על "הגילוי והכיסוי" שבשפה (ע"ע אלף).

תיאוריות שונות בלימודי תרבות עוסקות בחקר הזהות ומבקרות את התהליך ההיסטורי שהביא להבניה של זהויות מיניות, מגדריות או גזעיות עד שהפכו למצב טבעי נתון (Fraser, 1989). פירוק תהליכים אלה אִפשר להוגים ביקורתיים כמו מישל פוקו וממשיכיו (למשל ג'ודית באטלר, 2001) להציע דרכי התנגדות לתפיסה האוניברסלית של אסכולת פרנקפורט. ההצעות החדשות הביאו לשינוי ביחסי הכוחות הפוליטיים והחברתיים בין הרוב לבין המיעוט שהוגדר כשוליים בהקשר אתני, גזעי, מגדרי או מיני. כך ניתן הסבר חלופי לקיים, והוצעו דרכים פוליטיות להכרה בזכויותיהם של מיעוטים שנפגעו עקב שליטתו של דגם יחידאי (הטרוסקסואלי, לבן, בורגני) במהלך ההיסטוריה (Foucault, 1995). בניגוד לגישתם הנורמטיבית של אנשי אסכולת פרנקפורט ויורשיהם, הציע פוקו להתבונן בהבדלים, במקרים הפרטיים וחסרי ההמשכיות, הנובטים ממעבדת ההיסטוריה (Kelly, 1995) (ע"ע גנאולוגיה). ממשיכי דרכו הביקורתית בלטו בתיאוריות פוסט-קולוניאליות שונות מבית מדרשם של אדוארד סעיד (Said), הומי באבא (Bhabha), גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק (Spivak) ועוד.

לסיכום: הביקורת של קאנט ביקשה לכונן סובייקט טרנסצנדנטלי השומר על תבוניות אוניברסלית ומתגונן באמצעותה מפני החושך, הבערות והדעות הקדומות. המרקסיזם הציע לעגן את הרציונליות בפרקטיקה הפוליטית וכך לחשוף את השפעתם המכרעת של יחסי הייצור במהלך ההיסטוריה על ביצועיה וערכיה התרבותיים. אנשי אסכולת פרנקפורט ביקשו לשמר את הדגם הרציונלי, האוניברסלי והרפלקסיבי שהציעה הביקורת הקאנטיאנית, אך בו בזמן ללכת בעקבות מרקס ולהסיט את הדיון מהמישור הטרנסצנדנטלי אל המישור הפוליטי-חברתי המאפיין את התקשורת האנושית ב"עולם החיים" (Lebenswelt). הביקורת של פוקו דחתה את הדגם האוניברסלי שהציעה הביקורת הרציונלית. היא ביקשה ליצור "ביקורת "מקומית", המתבוננת בהיווצרותם של משטרי ידע שונים בתוך התהליך ההיסטורי (Foucault, 1995) (ע"ע אפיסטמה). דרידה והדקונסטרוקציוניסטים הציעו דגם שמפרק את התשתית הנורמטיבית והרציונלית של הביקורת. הם ביקשו כי הביקורת תהיה חלק בלתי נפרד מן האובייקט שהיא מבקרת.

הפמיניזם לזרמיו הציע ביקורת המפרקת את יחסי הכוח בין גברים לנשים ומצביעה על מנגנוני האפליה שביססו מציאות זו במהלך ההיסטוריה. הפדגוגיה הביקורתית בחנה כיצד מובְנים יחסי כוח בכיתה וכיצד הם משפיעים על כינונם של סוגי ידע לגיטימיים ולא לגיטימיים. על אף השוני בין ביקורות אלה, משותפת לכולן ההנחה שכל ביקורת היא אקט רפלקסיבי שמסקנותיו חלות הן על פעולותיהם של סובייקטים היסטוריים והן על השאלות הביקורתיות שמציג לעצמו הסובייקט החוקר.

במובן הרחב, מטרתה של הביקורת היא אפוא לפרק מציאות חברתית או טקסטואלית ולתאר את המאבקים הפנימיים שתרמו לכינונה. בהקשר זה אפשר להציב את הביקורת בקוטב הנגדי למושג פרשנות. הפעילות הפרשנית מבליטה את יסוד האחדות והטוטליות שבטקסט. פרשנות מרקסיסטית, טוטלית, מעין זו מוצגת, למשל, אצל פרדריק ג'יימסון בספרו הלא-מודע הפוליטי (ג'יימסון, [1981] 2004). הקריאה הביקורתית, לעומת זאת, מחויבת לפעילות של הרס האחדות הטבעית של היצירה, תוך חשיפת הקונפליקטים המאיימים על יציבותה מבפנים (רונאל, [2001] 2006).

מקורות

אדורנו, ת' והורקהיימר, מ' [1947] 1993: "תעשיית תרבות: נאורות כהונאת המונים", בתוך: אסכולת פרנקפורט (מבחר), תרגום: ד' ארן, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 198-158.

באטלר, ג' 2001: קוויר באופן ביקורתי, תרגום: ד' רז, תל אביב: רסלינג.

ג'יימסון, פ' [1981] 2004: הלא-מודע הפוליטי, על פרשנות הטקסט הספרותי כמעשה חברתי סימבולי, תרגום: ח' סוקר-שווגר, תל אביב: רסלינג.

ווד, א', 2006: עמנואל קאנט, תרגום: ד' אלון, תל אביב: רסלינג.

מרקס ק' [1867] 1947: הקפיטל, ספר ראשון: תהליך הייצור של ההון, תרגום: צ' וויסלבסקי, מרחביה: הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר.

רונאל, א' [2001] 2006: טיפשות, תרגום: ע' שורר וד"ק לוי, תל אביב: רסלינג.

Foucault, M. 1995: "Critical Theory / Intelectual History", in: Kelly, M (ed.),  Critique and Power: Recasting Foucault/Habermas Debate, Cambridge and London: The MIT Press, pp. 109-138.

Fraser, N. 1989: Unruly Practices: Power, Discourse, and Gender in Contemporary Social Theory, Minneapolis: Minnesota University Press.

Hennessy, R. 1995: "Queer Visibility in Commodity Culture", in: Nicholson, L. and Seidman, S. (eds.), Social Postmodernism: Beyond Identity Politics, Cambridge: Cambridge University Press, pp. 142-183.

Kelly, M. (ed.) 1995: Critique and Power: Recasting Foucault/Habermas Debate, Cambridge and London: The MIT Press.

תאור / מקור התמונה:

The Thinker by Auguste Rodin

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×