קתרזיס

(Catharsis (Katharsis

הרב הצבאי הראשי שלמה גורן, תוקע בשופר ברחבת הכותל המערבי עם כיבושו 7 ביוני 1967. צלם: דוד רובינגר

מונח בספרות, בתקשורת ובאמנות, שטבע אריסטו (בסביבות שנת 335 לפנה"ס). המונח, המופיע בפואטיקה לאריסטו כחלק מהדיון בסכמה של הטרגדיה, מציין תגובה רגשית עזה הנחווית כפורקן אל מול מאורעות מחוללי חמלה, צער ופחד. אמנים ופוליטיקאים משתמשים בקתרזיס כאמצעי רב עוצמה לניווט הקהל לצורכיהם. הקתרזיס הוא השלב האחרון של הסכֵמה הטרגית, הכוללת על-פי דורותיאה קרוק (1972) את "המעשה הנורא", "הסיבוך", "המפנה", "ההִוַדעות", "הקתרזיס" ו"אישור מחדש של ערכים אוניברסליים". הקתרזיס מוליך את המבנה כולו אל חוף מבטחים של פתרון, הכולל פורקן רגשי רב עוצמה אך מתוכנן בקפידה, לצד יכולת ללמוד ולהסיק מסקנות, שהיא חלק בלתי נפרד מהפתרון. האטימולוגיה של המונח אכן רומזת לכיוונים אלה: "קתרזיס" ביוונית פירושו מירוק, זיכוך, ניקוי, טיהור, התנקות מעודפי פסולת. משמעויות אלה מבליטות את תפקידו של הקתרזיס כסוכן מרכזי של המתודה הרציונלית, שאותה נועדה הטרגדיה לשרת. הקתרזיס הוא רגע של משבר ומתח עליון מצד אחד ורגע של פתרון ואיזון, הקלה והנאה, מצד אחר. פרדוקס זה מקנה לו את כוחו הייחודי.

היות שעל-פי אריסטו הטרגדיה היא "'חיקוי עלילה שלמה וכוללת, בעלת שיעור מסוים" (אריסטו, 1972, פרק ז: 43), ברור שהקתרזיס נועד להביא לסגירה (closure) נאותה של תבנית רציונלית זו. המינון המיוחד של הרגשות המרכיבים את הקתרזיס והצבתם ה"נכונה" והמאוזנת מול המרכיבים הטרגיים האחרים נועדו לתמוך בתפיסה אחדותית זו. הקתרזיס מבוסס על היפעלות רגשית קיצונית המורכבת מחמלה ומפחד. אריסטו מדגיש נקודה זו באומרו: "אלא מעשי להטים בלבד אין להם חלק בטרגדיה, אלא זו המיוחדת לה, ומאחר שעל הפייטן להתקין הנאה המתהווה מתוך חמלה ומתוך פחד באמצעות חיקוי, הרי ברור שחומר ממין זה ראוי לשקעו בתוך המעשים" (שם, פרק יד: 10). החמלה והפחד קשורים באופן בל יינתק לא באפקטים מעוררי חרדה או חמלה (סבלו של הגיבור מול המוות), אלא בהשתלשלות ה"גיאומטרית" והלוגית של סיפור המעשה. לפנינו אפקט ארכיטקטוני הנמדד בקפידה ביחס לסכמה הקוגניטיבית שבתוכה הוא ממוקם (שפיגל, 1971; Else, 1957; Brunius, 1966).

החמלה והפחד, שהקתרזיס מעלה מנבכי תודעתנו, נועדו ליצור חיקוי וייצוג של מציאות שהצופה מזדהה איתה (ע"ע מימזיס). הצופה מזדהה עם גורלו של הגיבור, ועל דרך האנלוגיה הוא חרד ומרחם על עצמו; הצופה בוכה ומתרגש בשל רגשותיו וצערו על עצמו, המתעוררים בו מתוך הזדהות עם הגיבור. אריסטו הדגיש כי הגיבור הטרגי הוא אדם ממוצע, אולי מעט טוב מן הצופה הרגיל. הקתרזיס מייצר תחושה של ריאליזם ביוצרו ייצוג מוקצן של רגשות שהצופה חווה הן ביחס לעצמו והן ביחס לזולתו (הגיבור הטרגי). כך הופך הקתרזיס למנגנון של הזדהות, הקלה וריפוי.

"הטרגדיה איננה חיקוי בני אדם אלא חיקוי עלילה, כלומר חיקוי חיים", אומר אריסטו (שם, פרק ו: 15). היות שהטרגדיה היא בראש ובראשונה מהלך נרטיבי בעל לוגוס (שיעור) משלו, המשתמש בגיבורים לשם יצירת הזדהות, ברור שהקתרזיס הנאות עוסק בפתרון נרטיבי, שהוא חלק מסכמה קוגניטיבית מאוזנת היטב של הטרגדיה כולה. לא במקרה מונה אריסטו את "המחשבה באמצעות הלשון" כרכיב השלישי בחשיבותו בטרגדיה. הלשון היא שיוצרת קתרזיס, המוביל לריפוי ולהנאה (שם, פרק ו).

עניין זה מביא אותנו לדיון בקשר בין הקתרזיס למושג כוח. הקתרזיס הוא תגובה נצפית, מתוכננת ומבוקרת לאירועים מסמרי שיער. הקתרזיס אינו מקרי. זוהי החוליה האחרונה בשרשרת מוקפדת ודטרמיניסטית של אירועים. על כן אפשר לומר שהקתרזיס הוא מכשיר של שליטה בהמונים: בסכמה האריסטוטלית הוא מופיע כחוליה בלתי נמנעת ומתוכננת של ייצוג מציאות. המחבר יוצר סכמה קוגניטיבית שלכידותה כה גבוהה עד שהיא מופיעה כאפשרות יחידה של פתרון, שבלעדיה אין לקתרזיס קיום. הקתרזיס, ויחד איתו המבנה הנרטיבי כולו, הם אפוא מכשיר של מניפולציה, משום שהם מכתיבים את הסכמה הקוגניטיבית של בעל הנרטיב.

דומה שכוחו העצום של הקתרזיס, כזרוע של ייצוג מציאות וכאמצעי של שליטה פוליטית, לא נעלם מדורות של נואמים, מנהיגים ואנשי תקשורת, ספרות ואמנות. המונח נקלט בזיכרון התרבותי בהקשר למונחים כגון "מציאות" ו"ריאליזם", ולכן ברור שמי שיכול לשים את ידו על המנגנון המפעיל את הקתרזיס משתלט על נשק רטורי רב עוצמה, שבאמצעותו הוא יכול להכתיב כל תמונת מציאות המשרתת את צרכיו. עניין זה מסביר את מנגנון ההתרגשות שמפעיל הנואם המיומן – מנגנון שנועד לעורר הזדהות עם הסכֵמה המוצעת, וכך לרתום את ההמון לצרכיו.

הוא הדין כאשר מדובר בשימוש בקתרזיס לשם בניית הסגנון הריאליסטי בספרות, בקולנוע ובתקשורת ההמונים. טרגדיות של שייקספיר כגון רומיאו ויוליה או רומנים של דוסטויבסקי מדגימים כיצד אמנות "גבוהה" עושה שימוש נפוץ במנגנון המטהר של הקתרזיס. טלנובלות ואופרות סבון המשודרות בשעות של צפיית שיא מדגימות את יעילותו של הקתרזיס בתרבות הפופולרית. אין-ספור מלודרמות ריאליסטיות בקולנוע פועלות על בסיס העיקרון הרציונלי המנחם של הקתרזיס, ממכתב לאישה אלמונית (מקס אופולס, 1948) ועד חיקוי לחיים של דגלאס סירק (1959) או לילי מארלן של פסבינדר (1981). מנגנון הקתרזיס הוא כמובן גם חלק בלתי נפרד מתמונת המציאות כפי שהיא משתקפת בטלוויזיה. גם מהדורת החדשות, שהיא לכאורה ז'אנר אובייקטיבי מדווח, מחפשת לא אחת פואנטה מרגשת שתעורר את בלוטות הקתרזיס של הצופים. הצורך לספק קתרזיס יכול לבוא לידי ביטוי באופן הדיווח, במיקומו של הדיווח במבנה הנרטיבי של המהדורה ועוד (Carlson, 1984).

מדוגמאות אלה אנו למדים שהקתרזיס אמנם מעוגן בתפיסת העולם הרציונלית של העולם היווני העתיק, אך כוחו לא תש גם בימינו. באופן פרדוקסלי נוכל לומר כי דווקא בעידן שבו אין עוד הסכמה לגבי הממד הרציונלי של המציאות משמש הקתרזיס אמצעי שליטה מרכזי שנועד להסוות עובדה זו. מבחינה זו השימוש התכוף בקתרזיס אינו מחויב עוד למערכת הערכים המקורית שבתוכה פרח, והוא משמש היום כסימולקרה (הדמיה), מכשיר של הגמוניה תרבותית, השולטת בסיטואציה והופכת אותה ל"טבעית" ולמובנת מאליה לכאורה.

לסיכום: הזירה התרבותית בימינו משקפת את הטמעתו המלאה והלא ביקורתית של המונח בתרבות ההמונים. מנגנון הקתרזיס עובר תהליך של רה-טריטוריאליזציה (ייצוג מחדש), הרחק מהזמנים ומהנופים הקלאסיים שבהם נולד. הטרגדיה היוונית אמורה היתה לנקות אותנו מרגשות עודפים; היא עוררה רגשות אלה ואחר-כך גירשה אותם באמצעות תהליך מבוקר של החלמה. סכמה נרטיבית זו פעלה בשירותם של כוחות השואפים ליציבות חברתית ופסיכולוגית. נראה כי תולדות התרבות מאז מצביעות על הרצון לנכס סכמה זו למטרות דומות, המשתנות בהתאם לסדר היום הפוליטי של בעלי העניין (Eagleton, 2001).

יחד עם זאת, ניתן להבחין גם בשימוש אירוני וביקורתי במושג. במקרה זה, הקתרזיס מיוצג כחלק מסל הקונבנציות השחוקות של צרכן האמנות. דוגמה מעניינת לכך נוכל לראות בסרט רוקדת בחשכה (לארס פון-טרייר, 2000). בסיום הסרט, הגיבורה, (בגילומה של הזמרת ביורק) צועדת אל טקס הוצאתה להורג. בסצינה זו מעמת הבמאי בין הממד הרגשי, המניפולטיבי, לבין ציטוטים מצמררים מז'אנר קולנועי אמריקאי שונה לחלוטין: המחזמר. צלילי המוזיקה, מתוכו שרה הגיבורה, יוצר אוירה של פסטורליה ביתית מתוקה המאפיינת את הז'אנר. תחושת הניכור המזומנת לצופה כתוצאה מכך אינה מאפשרת את מיצוי חווית הקתרזיס. בתוך כך נוצרת ביקורת על עולמו הרגשי של הסובייקט, שהוא תוצר מובהק של הקולנוע ההוליוודי וההנחות האידאולוגיות שבבסיסו. החתירה תחת הציפיה המובנת מאליה לקתרזיס יוצרת פוליטיזציה של הטקסט הקולנועי. ההכרעה נותרת בידיו של הצופה: לשיר "שיר אחר" כלומר ליצור מהפך אידאולוגי, או להמשיך להסחף בקסם המתעתע של אמריקה.

מקורות

אריסטו, 1972: פואטיקה, תרגום: מ' הק, תל אביב: מחברות לספרות.

— 1977: פואטיקה, תרגום: ש' הלפרין, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן והקיבוץ המאוחד.

— 2002: פואטיקה, תרגום י' רינון, ירושלים: מאגנס.

קרוק, ד' 1972: יסודות הטרגדיה, תרגום: א' יבין, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

שפיגל, נ' 1971: תורת הפיוט לאריסטו: מימזיס וקתרזיס, ירושלים: מוסד ביאליק.

 

 

Brunius, T. 1966: "Inspiration and Katharsis: The Interpretation of Aristotle's, The Poetics VI 1449 b 26", Laokoon, Swedish Studies in Aesthetics, vol. 3, Uppsala.

 

— 1973: "Catharsis", in: Weiner, P. P. (ed.), The Dictionary of the History of Ideas: Studies of Selected Pivotal Ideas, vol. 1, New York: Charles Scribner's Sons, pp. 264-270.

Bullough, E. [1912] 1957: "'Psychical Distance' as a Factor in Art and an Aesthetic Principle", in: Wilkinson, E. M. (ed.), Aesthetics: Lectures and Essays, London: Bowes & Bowes.

Carlson, M. 1984: Theories of the Theatre: A Historical and Critical Survey, from the Greeks to the Present, Ithaca and London: Cornell University Press.

Eagleton, T. 2001: Literary Theory: An Introduction, Minnesota: Minnesota University Press.

Else, G. 1957: Aristotle's Poetics: The Argument, Cambridge, MA: Harvard University Press.

 

Rokem, F. 1986: "The Cathartic Experience: The Role of the Spectator in the Theatre", in: Helbo, A. (ed.), Approaches De L'opera, Paris: Didier Erudition, pp. 225-232.

תאור / מקור התמונה:

הרב הצבאי הראשי שלמה גורן, תוקע בשופר ברחבת הכותל המערבי עם כיבושו 7 ביוני 1967. צלם: דוד רובינגר

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×